מינורי בהדדיות

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

גליה בת ה-35 נראית פצצה. נבונה, הומור, כולל עצמי, רהוטה, מודעת – כך לפחות מעידה על עצמה.

מטופחת, רזה שלא כדרך הטבע. הגדילה, הגביהה, עבתה, השביחה – קיצור, נגעה לעצמה גם בציצים. בארבי-יתית במובן הפרופורציונאלי של המלה.

עובדת במשרה נחשקת. אם לשניים, נשואה לבעל ה(כמעט)אולטימטיבי- סמנכ”ל לשעבר בחברת היי-טק מצליחה. מימש. נראה מעולה.

ו-כן הם בהליכים. פרידה; כעת לא עובד, וגם הזרע שניפק שהביא לה בן ובת יפהפיים, אחד עם קשיים. הוא גם לא מקיים את חובותיו המיניות. ועומד על זכותו לקיים עם אחרות.

“אז הוא דחף, אותי (כלומר אותה) להזדיין עם ערסים.” היא מבארת כשמספרת על הרומן הכושל האחרון.

“ולמה זרקתי את העארס?” היא ממשיכה לתאר מציאות נתפשת “הוא קבלן. עם מכונית מפוארת. ועשינו את זה במלונות. והוא אף פעם לא נותן לשלם. מה הקטע שלהם, אלה, עם התשלום?”

“הוא נשבע לי שהוא לא אוהב את אשתו.
הבטיח שלא שוכב איתה.
שיקר.
הוא כן, המזדיין.
זרקתי אותו.
איזה מין דבר זה, למה הוא עושה את זה ואני לא?” צוחקת.

או שלא.

אוקטובר 2007