הוריי לא נפטרו. הם מתו. אם רוצים להקל עלי שיחליפו לי נורות בביתי.

מינורי בצימצומיאדה

יושב עם אמא, אבא, דוד ושלושת הבנים לצפיה ספורטיבית.
לומד מהם הרבה על העולם הנורמטיבי האופף אותי
וצוחק.
לעיתים.

עלה ש '…אמא שלך נפטרה'.

"אמא שלי מתה, לא נפטרה"
אני מתקן, מצחיק אותי, לא כי באמת חשוב, מכניס עניין.

הבן הבכור (כאחיו) –
א. יפה, מוצלח, חמוד, מוכשר –
בלע את פתיון העניין, שואל:

"מה ההבדל בין 'נפטרה' ל'מתה?"

אני עושה תנועת מענה,
והילד
ב. נצר ישיר, ביולוגי, גנטי, חינוכי לפרקטיקה מצמצמת, חסכנית, אופטימייזרית, אנאלית ביורוקטית תקשורתית של הוריו, בסגנון בני 17 ב-2016, מקדים אותי ומוסיף בחיוך מבוייש:

"אבל בקיצור."

הוריו ודודו, שמכירים, חווים, קורבנות עילגות ניסוחיי, את סרבולי הלשוניים- מתמוגגים;
הנצר מבין עניין, פעמיים

  • יודע מי אני, טרחן זקיין מכביר מלל,
  • יודע להתמודד עם האיום התודעתי הניחת עליו.

אני צוחייק,
נענה לאתגר,
[שקר וכזב, גם ללא הערתו הייתי עונה אותה תשובה קלישאתית:]

'נפטרה' זה 'מתה',
כשאתה בא להקל על מישהו. כמחווה. ריקה.
אין צורך שתקל עלי. אם תרצה להקל עלי – בוא להחליף לי נורות בבית.

צחוקים.

הבנת את ההבדל?
אני שואל.

כשהוא מאשר אני מוודא –
היה קצר?

צוחקים.
ואני נזכר במשפט שלא יודע באמת למי לייחס אותו-

"אנחנו החילונים הפקדנו את מורשת ישראל לדתיים;
רצינו לגדל אפיקורסים וקיבלנו בורים ועמי ארצות"

בדגש על חלקו השני של המשפט, כמובן.

Share

השאר תגובה