יושב עם אמא, אבא, דוד ושלושת הבנים לצפיה ספורטיבית.
לומד מהם הרבה על העולם הנורמטיבי האופף אותי
וצוחק.
לעיתים.

עלה ש ‘…אמא שלך נפטרה’.

“אמא שלי מתה, לא נפטרה”
אני מתקן, מצחיק אותי, לא כי באמת חשוב, מכניס עניין.

הבן הבכור (כאחיו) –
א. יפה, מוצלח, חמוד, מוכשר –
בלע את פתיון העניין, שואל:

“מה ההבדל בין ‘נפטרה’ ל’מתה?”

אני עושה תנועת מענה,
והילד
ב. נצר ישיר, ביולוגי, גנטי, חינוכי לפרקטיקה מצמצמת, חסכנית, אופטימייזרית, אנאלית ביורוקטית תקשורתית של הוריו, בסגנון בני 17 ב-2016, מקדים אותי ומוסיף בחיוך מבוייש:

“אבל בקיצור.”

הוריו ודודו, שמכירים, חווים, קורבנות עילגות ניסוחיי, את סרבולי הלשוניים- מתמוגגים;
הנצר מבין עניין, פעמיים

  • יודע מי אני, טרחן זקיין מכביר מלל,
  • יודע להתמודד עם האיום התודעתי הניחת עליו.

אני צוחייק,
נענה לאתגר,
[שקר וכזב, גם ללא הערתו הייתי עונה אותה תשובה קלישאתית:]

‘נפטרה’ זה ‘מתה’,
כשאתה בא להקל על מישהו. כמחווה. ריקה.
אין צורך שתקל עלי. אם תרצה להקל עלי – בוא להחליף לי נורות בבית.

צחוקים.

הבנת את ההבדל?
אני שואל.

כשהוא מאשר אני מוודא –
היה קצר?

צוחקים.
ואני נזכר במשפט שלא יודע באמת למי לייחס אותו-

“אנחנו החילונים הפקדנו את מורשת ישראל לדתיים;
רצינו לגדל אפיקורסים וקיבלנו בורים ועמי ארצות

בדגש על חלקו השני של המשפט, כמובן.

Share

Leave a comment

השאר תגובה