מינורי בזכרון ובשכחה

על בריאה ובריאות הזכרון

עברתי ליד בית אוכל בקרבת ביתי. לא, זה לא מסעדה.
הבחנתי במישהי מתחרייזת רחל בצבע חום, נכנסת אף היא למוסד הוותיק.

מכיר בי את המצב הזה שבו בוחן אחר באופן שמישהו מהצד שלי היה גוער בי;
בעיצומי השלושימים, מראה שאינו מושך תשומת לב סטנדרטי.
מבחינתי רואה בה את ממד ה'חמלה'.

מה זו חמלה? לא בדיוק יודע לומר, ועם זאת, גם אחאנא"ר ברדידות רגישותי, יודע לחוש שיש שם סוג של קשב, שאיפה לקידום, סיוע לאורגניזם אחר, מתוך הפקת הנאה אישית מכך.

אפשרות אחרת לעובדה שלוכדת את תשומת לבי – אולי מכיר אותה מהיכן שהוא.

היא מביטה בי במבט, שאני מפרש שמאפשר פְּנִיָה, שלי אליה, וזאת בשונה ממבטים מופרעים, שמתקשרים לי, לחשש בעליהם מפני חדירה למקומות שמעוררים עוררות רגשית נגטיבית, מתגוננת.

שואל 'האם אנחנו מכירים?'

'מ orange', משיבה מייידית.

היא פונה לבעל הבית מאחורי הדלפק, פותחת 'אתה לא מבין מה האיש הזה בשבילי', ומתחילה לשתף אותו בצבר ביטויים שמעידים על כך שעבדנו יחד, ועליהם חיוויים שזיקוק תכניהם, היה נעים להורה לשמוע על ילדיו.

לי – אני אולי שמייח שכך היא חושבת, ועם זאת הסיטואציה שבה היא משתפת את בעל הבית, מביכה; לא רק שלא עושה לי נעים, אלא עושה לי לא.
יוצא לבן שיחי הישוב לשולחן בחצר.

אומר לו שפגשתי מישהי, שלא היה לי מושג אם אני מכיר אותה, שהבהירה לי, שמorange, וכל ההקשר מחוק לי לחלוטין.

ביציאתה, הצטרפה. מתנהלת שיחה ראשונית של תחיבת שניהם למיקומם בתודעת יתרת השניים האחרים – היא לא זוכרת אותו ואת תפקידו הרם בארגון, הוא ואני לא זוכרים את מיקומה.

היא מספרת שהייתה בחטיבה אחרת – הנדסה, ייצרה מצגות לשימוש פנימי. אני, כך משחזרת, שלפתי אותה לחטיבה אחרת למוקד באחריותי לתפקיד נציגה, כעת היא מנהלת קבוצת תכנתים אירופאים בחברת טכנולוגיה ישראלית.

ואני, כמו מול חלון אטום מקבל מבט על עברינו המשותף, הפרטים מסתדרים לי כסבירים, כלומר לא מטיל בהם ספייק, ואף משוכנע בהיותם, ועם זאת, הבטחון שנמצא בהם הוא הטמעה חיצונית של קיומם לא אותנטית זכרוני.

Share

השאר תגובה