מינורי ברֶזורֶקְשֶן

מי שיהרוג אותי באפריקה, אלה לא השחורים.
אם, יהיו אלה הלבנים.

אולי, חוץ מג'וזף.

אני חי בקהילה' בקפסולה' למגורים הם קוראים 'קיבוץ', מבחינתי אולי 'צוללת', 'חללית'. מרחב חיים של משאבים מוגבלים, מוסדרים, קבועים, כמו בקיבוץ, צוללת…, שיוצרת סוציולוגיה מעמדית לפי סממני שררה, מותאמים לאופי המקום, ובמקרה זה, תפקיד, וותק, וממנו נגזרים סוג רכב, גילו, מיקום המשרד, המגורים, ושאר סממני חיים ומעמד.

תנאים אלה גם מציפים התנהלויות שניסחתי לראשונה בקורס צבאי, פברואר 1979, על ר.ב. הייקה,

מי שלא יקחו פחות מהמקסימום שיוכלו,
ולא יתנו יותר מהמינימום שחייבים.

לכל אקס-פאט צמוד נהג. ולאקס-פאט עם משפחתו, נהג לאשתו.

אִתי עובד – לא יכול לשאת את המושג 'הנהג שלי' מבוטא על ידי,
ולא את ה'מאסטר' שקורא לי הנהג שעובד אתי – סמפסון,
שמעלתו הגדולה – מקווה שלא קורא עברית, היחידה – שהוא מעולם לא איחר לשום קביעה בינינו.
לדעתי הוא לא רואה טוב, לא נוהג טוב, לא בקצב, לא כל כך מכיר, ומעדיף לבלות עם משפחתו, לא לעבוד שעות נוספות, ולא להיות מרוצה מ- 20 השקלים שמקבל ממני כל שבת כתוספת למשכורתו שהיא כנראה סביב 800.
נראה לי, שמכיוון שאני הכי זקן פה, במובהק, הצמידו לי את הנהג הכי מבוגר. מין מאצ'אפ שכזה.
אוהב אותה, לא מבקש להחליפו, מה שבטיחותית ועניינית היה נכון לעשות.

מצב הטוסון שלי בכי רע; ההתעללויות שהמכונית חוותה בשבע שנותיה, הותיר אותה עם צמיגים שחוקים פונים באופן לא טבעי החוצה, וחמור יותר, בעייה בתיבת ההילוכים שהיא לא מסוגלת להאיץ מעמידה לנסיעה אלא לאחר השתנקות, עניין שמהווה סוגייה בטיחותית אמיתית לטעמי. אני משוכנע שמכונית כזו, בישראל, לא הייתה עוברת מבחן רישוי.

ביום ששי ביקשתי מסמפסון שייקח את הנביילה למוסך.
כאן הנהג צמוד לאוטו, כלומר ה'נהג של שכני' לדירה פנוי, שכן שותפי בארץ, וכך צוות אלי ג'וזף, עם המכונית של שותפי – היונדאי אקסנט שלרוב הנשים יש מכונית גדולה ומפוארת מזו, עניין ששכני מייחס למעמדו הרעוע בחברה.
לי אישית, זה דווקא אחלה אוטו: נוסע כמו שצריך, הילוכים ידניים – עוד יתרון (רק) עבורי. מבחינתו סו של השפלה.
מכיוון שהמכונית הוצמדה אלי, קורא לה בין כמה מסובבי, בתנאי שהם גברים דוברי עברית, פות מוביל – היי אייל, או pussy car, לדוברי האנגלית.

בכל אופן, ג'וזף שלנו מתגלה כמי שהיה יכול לשמש נהג מונית בארץ – הוא צמא שיח, אולי אפילו פטפטן, מהז'אנר הבלתי נלאה, יש להודות אם רוצים להצמד לאמת. לדאבונו, שלא לומר ל'באסתו' הוא צוות לשכני שהוא מהז'אנר התקשורתי אנאלי.

עכשיו, אני, מודה בפה מלא, אני די פופולרי בין המקומיים שעובדים איתי. עם הלבנים פחות; מתחכך, מחנך, גוער, מציק, אולי נרגן, כועס, מונע את החלת ההתנהלות שתיארתי שדי נפוצה כאן – בנושא המשאבים, אותה אני מזהה אצל כמה מהם.
למקומיים אני מודה על השרות שנותנים לי, מתייחס אליהם וורבלית – הם מעניינים אותי. נהנה מהתקשורת איתם, אסיר תודה על רצונם לרצות אותי, וזאת ללא התרפסות. עם השומרים, המבשלות, הנהגים, הפועלים, מקדים להם שלום, מתעניין לאיזו כנסייה הולכים, ילדים, נשואים, בקיצור, מרכל עם המקומיים.
כשסמפסון רואה אותי בבוקר ופונה להביא את המכונית, אני מסתלבט עליו באוזניהם ושואל איך הייתה דרשת הבוקר שלו.
החברה דתיים. מאד. הקהילות הן דתיות.

ובכיין, ג'וזף  – מבוטא ג'וסף – בן 39, ארבעה ילדים, אשתו מורה, 200 קילומטר מכאן, גר בדירה, לבד, משלם כ- 160 ש"ח בחודש. שנה מראש.

ואני מבחין שעל פרק ידו ישנו צמיד גומי עם המילה resurrection 2017.
ואני נדלק. מתעניין.

לשאלותיי, הוא מסביר לי שהוא מאמין, בטוח, שישו יקום לתחיה.

אני משפריץ עליו את השטיק – קדמו לו תריסרים – שאם במקרה ישו היה עובר, כאן, באקרה, ברחוב, אני הייתי מסוגל לתקשר איתו, שכן שנינו מדברים את אותה עברית.
הוא, כעשרות קודמיו, לא מתבלבל, מיומן הרבה יותר בענייני ישו, משוכנע, שכשישו יגיע, לא יהיה שום מחסום שפתי בינו לבינם. טוב. צודק.

ואני מגלגל על הלשון רזורקשן. אחלה מלה, באמת. עם R אמRיקאית כזו, אחלה ביטוי.

והוא שואל אותי כאמוני, כמו לאומן, כשהתשובה הנכונה שזורה, מרומזת בגסות בשאלה, "אתה לא מאמין?".
לא, אני מבהיר לו, אני נטול אמונה לחלוטין.

וכאן אני מקבל את התשובה שמפעימה אותי כל פעם מחדש. תשובה מכוננת. קבלתי אותה מרבים לפניו:

"למה?" הם שואלים, בתוכחה, כאילו שזו ברירת המחדל שאין בילתה: "?Why"

ואני ממשיך ללעלע את הרזורקשן, ושואל האם לכולנו יש טיקט כזה, ואם יש רק אחד, כמו שהוא מסביר לי, אני אומר לו, שהייתי מתלבט בין אמא שלי לאבא שלי, ואולי הייתי שוקל אף להעניק למייקל ג'קסון, כתרומה לאנושות.

ואז הוא כעס.
הוא מבהיר לי שלא יפה לא לכבד, ללעוג לאמונתו.

אופסט – בזה הרגע הוא הצטרף לחבורה הולכת וגדלה שמתלוננת על שמזלזל בנטיותיה הפוליטיות, אמוניות.
גם הוא רוצה כבוד עליהן.

ולא שאני נוטה לדיאלקטיקה קונסרבטיבית סטטל הגזירה מושווה שווה, נוסח, 'מה רוצים מנתניהו, שימון פרס היה…, ומה רוצים מבנו של נתניהו, בנו של אולמרט…'. במנותק, לא זוכר שפיללתי שמישהו יסכים עם תפישותי, שייחלתי ש'יכבד' אותן.

וואללה, נחרדתי.

לא מתכוון להעליב אותו.
את האחרים, הקונסרבטיבים נוהי האמוניות לאומנות, לא רציונלים, מוטי סנטימנו התכנסות הזדהותי, לא אכפת לי להעליב על רקע זה – הרוויחו ביושר. במיוחד כשהם מייחסים לעצמם 'ליברליות' ו'סבירות'.
לו, אינני יכול להסביר את העובדה שאני אכן בז לתפישות ממין אלה, אמוניות, לאומניות, ואכן אני בהחלט לא מכבד את מי שאוחז בהן, וזאת כאשר אינני באימה מאלה שרוצים ליישמן עלי, גם אם, מבחינתי שיילך לכנסייה של יום א' – גם אני גם אני, שומע שירי דת כשעה בימי ראשון, בתחילה בכנסייה מפוארת מאחורי מקום מגורי, בהמשך בפחון של עניים, ומאד נהנה מכך – אבל לכבד?

לא אינני.

Share

השאר תגובה