מינורי בסביח

בליבת התשומה או בתשומת הלב

נכנסתי לסביחיה לרכוש מנה, לחבר ולי.

בעודי מזמין ‘אחד ללא כרוב, והשני עם הכרוב של הראשון’, נכנס בעל הבית, ואחריו גברת.

“תתחדש על הנעליים” מתחנחנת הגברת, “בטח רק אני שמתי לב שיש לך נעליים חדשות.”

“כן” עונה לה “ציון הוא תימני” – מבטא תֶמָני – “הוא לא שם לב.”

“ולמה אתה עם משקפי שמש?” שואלת, והוא מסביר באי-רצון ש…
והיא מבהירה למרחב, שהיא קליינטית קבועה.
עוברת לימיני, לקעריות הניירוסטה של חמוצים, בוחשת בהם.

אני מבחין בגברת שחצתה די מזמן את השבעים, ניכר בה שהייתה נאה, לבושה עדכנית, אולי מדיי, כלומר מודעת למעמדה כ’כוסית’ – מילה נוראה שמתאימה לה כ-חציל לסביח, אם רק הייתה מוסיפה את התואר הנורא לא פחות, ‘לשעבר’.

“חומץ או מלח?” שואלת, מתכוונת למלפפונים החמוצים.

“מלח” עונה ה’תמני’.

“מזל שהוא לא מאוהב בי” אומרת, כשאני משער, שמתכוונת לבעל הבית.

וכשאיש לא עונה, מוסיפה “הלוואי והיה מאוהב בי.” וכולם שומעים, ואיש לא מגיב.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *