מינורי במודעות עצמית

פתיח לווידוי

אני [מאוד] מודע לעצמי” היא הצהרה ששמעתי. רבות.
יש בה ארומה פתטית משהו.

על פי רוב, זהו משפט חיזוק תקפות א-פריורי של מי שממש תיכף ומייד ישתחרר מעול, ישחרר עדות עצמית.

האם ברוב המקרים, עדות על מודעות עצמית באה בסמיכות לאמירה אישית מפחתת?

האם ישנה הסכמה בין מי שמעיד על מודעותו העצמית המפותחת לתפישת השומע על מידת המודעות של המעיד?

האם מי שחושף/ת את מה שמייחס לו כישלון, שמייסר עצמו, שמפחית בערכו, מבטא מודעות עצמית?

האם מודעות עצמית היא פיצ’פוץ’ במצבים רגשיים לא נעימים, שעצם הנבירה בהם, מפיקה הנאה?

Share

השאר תגובה