מינורי בביטוי אישי

Drawing My Own Way Everyday

אני רוכב לי במורד הרצל – הערצְל עם צ’ שוואית קצרה ול’ ארוכה – לסידורציות.

בעודי תר למי להציק, מבחין לימיני בקטנוען עם ארגז מטען, שהפריזר שמותקן לי על האופנוע כקוביית שש בש ייחשב לעומת הפריג’ידר שלו.

על רגלו השמאלית אני מבחין בכיתוב לא ברור. לי.

“מה רשום לך שם?” אני שואל.

הבחור מחייך, חושף שיניים צחורות, והבעה נבוכה “אהההה, משהו כמו כל יום בדרך שלי” הוא מצליח לשחזר.

“באיזו שפה?”

“אנגלית”

“איך זה במקור?”

“לא יודע” הוא מחייך.

אני מייד קופייץ לי, הוא קעקע פרמננטית, ש’כל יום מצייר מחדש?’ זה אבסורד? אוקסימורון פרדוקס? וזה בכלל אחרי ש- למה בעצם לו לחרות על עורו את המשפט?

נראה לי התעללות בחסרי ישע לברר איתו סוגיות תפלות אלה, אז אומר לו “תרגיש טוב” נפרד ממנו.

ברמזור הבא מבקש ממנו לו “עצור אחרי הצומת, רוצה לצלם.”

הוא עוצר, אני מצלם, הוא שואל “בן כמה אתה שיש לך MT-09?”

“בן 58 נראה 68 מרגיש 78 ואתה?”

“17.”

Share

השאר תגובה