nyc beekman depression

מינורי בשטֵעייטֶל

עולם כמנהגו נוהג

בניו יורק, קבעתי עם חבר מקומי, יו נואו, להגיד שלום, להתנשק. כבר בראשית שיחתנו, הזמין אותי לבוא איתו ועם ילדיו לבר מצווה בברוקלין, שם יישא את הנאום המרכזי, מייד אחרי הרב, יהיה הכוכב שם, אוכל לצפות בו, וכן אוכל בלי סוף אוכל יהודי נפלא עד שאפליץ מה- grits – גרעיני תירס גרוסים ואז מבושלים לדייסה, כנראה אוכל יהודי במצבי צבירה מגוונים, שיוגש בחגיגה – וכן, ישמח אם אגור איתו, אצלו, אשתמש בשירותיו, וכל זאת בנדיבותו – עמוקה, שאני מכיר, והן את טעם האפטר טייסט החמוץ שנלווה, תמיד, אחרי צריכתה. מין מעגל בו מתפתים-צורכים-מתאכזבים-מצטערים.


מכיר אותו – לקבוע איתו זה כמו לייחל לדאבל בקוביות, לפעמים יוצא, אבל פחות.
זה לא שהוא לא רוצה; הוא כן, מתכוון, אך השאיפה למxם כל מצב נתון, על היעדר תפישת זמן, עם יכולת התכווננות לעמידה בזמנים כשל יכולת שרוך לעמוד…, הביטחון שהחן שלו עם המאמץ לרצות יכפרו – בעייתי.

מתאם שאגיע; ייתן לי את מפתחות דירתו – אין לי כוונה לממש את הזמנת מגוריו, וכן טלפון ללא סים, שאינני צריך.
"עוד שעה" אני סוגר, בתקווה שלא יהיה לו זמן ולאן להימלט.

כעבור שעה, לערך, ביום ראשון נפלא, אני מתדפק על דלתו. נאדה. מצחיק עד כמה לא מפתיע.
הולך, מתיישב בסטארבאקס. כעבור חצי שעה ייצור קשר, מלא אנרגיה התנצלותית, יוצא מגדרו, שאבוא, ייתן, אקח, רק שאתרצה. זה לא, זה שאחיו שבדיוק…, ואם אני חושב שהוא כאוטי, אז אחיו זו רמה אחרת. אני מכיר אותו דיי כדי לדעת שהוא באמת וממש לא מבין למה אני כועס; כל כך משתדל. אני, המכונה על ידו כ-Pepper Grinder. לא נעים לי להיות בעמדת כעסני. מגיע, שומע שאחיו בדיוק היה חייב אותו, להעביר שידות לאמא – לינדה, שברה את מפרק הירך כשהייתי שם לפני כ-10 חודשים, חצי שנה היא החלימה, אצלו בדירה. בסלון, חדר לידי, חלקנו שירותים. הבטיחה אז, שבהליך החלמתה היא מפסיקה לעשן, כהערכה לילדיה שעושים עבורה כל כך הרבה, והיא לא רוצה לאכזב אותם. "עולם כמנהגו נוהג, חזרה לעשן" הוא עונה לשאלתי על שלומה. עוזר לו לפרוק שידה לביתו, פוגש את הבחורה העכשווית, בעלת המכונית שממנה פרקנו ת'שידות שהוא צורך, מתפקדת פונקציונלית-עסקית מולו, ובשפה האינטימית שהוא נוקט מולה באוזניי אני מבין, שהיא גם רואה לו את התקרה, וזאת בפורמט מוכר שבו הוא מגייס אנשי תמיכה-עזרה-צוות בצ'ולענט של חברים, עובדים, עוזרים, משפחה, שזה לו כגריסים והפסוליה לקרטושקע בצ'ולענט, כשכוח העזר במצב כלכלי לא משהו, מקבלים השראה ואופטימיות מעתיד נפלא מעבר לאופק, את חום הקרבה, ההומור, החיוך, כשבדרך כלל – שלא לומר על פי רוב – זה נגמר לא כל כך טוב. בכלל בסוף מסתבר תמיד, שהוא עני מאנשיו, הם השקיעו זמנם, כסף, וקבלו שיעור או חוויה. תוך כדי שינוע השידה, אני לומד שהמפתח שרצה לתת לי, בעצם, אצל אימו. הוא מצייד אותי בטלפון שאין לי מה לעשות איתו, ו"בוא נסע לאמא שלי לקחת את המפתחות." "טוב…" חסר החוליות שבי מסכים, "אז כבר נקח את השידות" הוא נהייה יעיל. אז מעמיסים חזרה למכונית את השידות. "עולם כמנהגו נוהג" הוא מסביר לי את אשר אני מסיק אוטונומית למראה עיניי חווה למשמע אוזניי. נוסעים מרחוב 78 בין השניה לראשונה ל- 73 בין ההשניה לשלישית. בדרך אני שומע איזה פראייר הוא, שהוא תומך בגרושתו בכספים שאין לו, וכמה היא עשתה – מצויין, ועל הפרק כמה עסקיו המתממשים מצוינים. לשאלתי על השקעתי בהמלצתו אני מקבל נחמה שבעצם היא לא ירדה לטמיון, אלא תבשיל, תקדיח את התבשיל אני אומר ולא טורייח לתרגם, או לענות על ה"מה" שלו, והוא בצדק, לא מתעכב.

מגיעים ללינדה. מתנשקים, מוכיחה לי שהחלימה בתנועות ריקוד ענוגות. "כן, חזרתי לעשן" צוחקת "Back to normal". פורקים את השידות. אני די לי – משווע להיעלם, מוכן להתפשר על למות, בתנאי שמייד – התכוונתי למנהטן, וצופה בסרטים שכבר נכחתי בכל הסצינות. חוזרים למכונית, לא, תודה, לא מתכוון להישאר. ממליץ לי על קפה טרנדי בו ישב עם בני. "יש שם ווי.פי.?" אני מוודא. "Sure" חורייץ. מראה לי את קו הסאבווי החדש, כמה נוצץ שרץ על סקונד אווניו, ומזכיר שהוא לא נוסע בסאבווי – אימו לא נוסעת במעלית, ומוסיף "אין לי גרוש על התחת, ואני משוויץ ברכבת". צוחקים. נפרדים.

נכנס לקפה. אכן מקום מדליק. רוכש flat white ומאפין. כן, אין ווי.פי. רציתי מנהטן. קבלתי טיול בשטעייטל. עולם כמנהגו.


חוזר מסאן פרנסיסקו. בסמס שואל לשלומו של מלכת הדרמה. הוא הרי חי מהעצמת מקרים לכדי ריגושים. נובל, מתכנס, מתדכא, מהעדרם. ואכן הדרמה לא מאחרת לנחות – בעודי בסאן פרנסיסקו הוא לקח את בתו בת המצווה למקסיקו לטיול אב-בת. שם עבר איזה נחל – נחל? מה לתושב אפר איסט סייד שכמותו ולנחל? – ואז, אופסל'ה, דילג מגדת נחל אחת לזו שמולה, החליק ונפל למים. שבר את ידו: Broken in multiple places. Month no movement and year to recover דיווח. או הנה לנו דרמה.

למחרת אוכל בבייגל המעולה – Pick A Bagel שליד ביתו את הlox spread on a pumpernickel bagel. מת על המנה. עם אמריקאנו גדול. מתאפק לא להוסיף bran muffin טואסטד. שואל האם רוצה משהו לו ולילדיו. ישמח למנת הבייגל עם half tuna melt (המנה הכי מפוארת בתפריט). מתאמץ ללא הצלחה גדולה לדעת מה ילדיו רוצים, לבסוף חוזר עם משהו, ו-לא להתאמץ אם אין. בבייגלריה לא שמעו על totufo שביקש.

מגיע לדירתו, מצלצל, על אף שיש לי את המפתחות. בעלה הדימנטי של אימו פותח – לוחצים יד בחמימות, נכנס לדירתו האפלולית, מתחבק עם בתו הוורבלית, מנשק את בנו המתוק, לוחץ את ידה של בעלת המכונית מהשידות לפני שבועיים, מלטף את ראשו, כשהוא שרוע במרכז, מוקף בילדיו, הורה תותב ובעוזרת סוג של staff, בתנוחה שראה את סביו, את אבותיו, פרקדן, כשידו הימנית במנשא על חזהו, רגליו עטופות שמיכה, על כורסאת טלויזיה אמריקאית עם הדום, מהז'אנר הדשן – היה לאמי כזו מהז'אנר הצנום, אירופאי, במותה מסרתי אותה מייד להורי חבר – מתאמן בגיל חמישים להכנס לשמיכותיהם. הוא רוצה לספר לי מה היה – מבחינתי, לסיפוריו היה ניחוח אמריקאי, היו מצחיקים אותי, משפרים לי ת'ענגלית האילגת שלי. כעת, בזקנתי, בה המרחב הנפער בין התיאור למציאות, תמיד הסיפור מתחיל בפיסת מציאות ונמתח למחוזות אקסטריטוריאליים, כבר לא משעשייע אותי יותר, נשמע לי שכבר שמעתי הקול, רק השמות מתחלפים – מתפשר איתו שבתו תספר לי. שהוא מקפיד להוסיף לסיפור את האינטרָפְּטים ההכרחיים לו, בקושי שועה להצלפותיי – I want to hear her, respect her paragraph הוא מוסיף את תיאוריו, את חומרת הפציעה, את הערכת הרופא הרוסי – במבטא מתבקש כמובן, תמיד מוסיף את המבטא, עם פרצוף, ופעם זה באמת הצחיק אותי – שיש לו עצמות מברזל, אחרת מצבו היה הרבה יותר גרוע, איך שרד את הכאבים עם טונות של משככים, המשיך לחגוג במקסיקו ובפזרו שטרות חמישים דולר ששילם למקומיים שיביאו לו פיין קילרס מבית המרקחת הצמוד למקום בילוייו, וכן את הדיאגנוזה המדיצינית, שהוא שצריך מנוחה מוחלטת, חודש, שנה פיזיותרפיה והחלמה. כלומר, קשה יותר מפציעת אימו. לא, לא ירד דם, אבל זרועו צבועה בכל צבעי הקשת. העוזרת – אינני יודע מה תוארה ולא על איזה תקן היא מאויישת, חשה להגיש לי את צילום הרנטגן. אני עברתי איזה שבר או שניים, למעשה למעלה מחצי תריסר. מתמונות רנטגן לשבריי אני יכול לעשות טפטים, ועם זאת ניסיון זה לא תרם כלל להשכלתי האורטופדית אף שבהיתי בתצלומי שחור לבן על צלולייד ומאבחן את השברים. אני מסתכל בשלו, אכן העצם נראית נפלא. כלומר, שבר, יונית, אני מציקן קטנוני מר נפש, בעיניי המתקהות, לא אבחנתי שם.

אני מסרב להפצרות הישארות רפות, ו- 9 דקות אחרי כניסתי, רושם יציאה, נמלט בהקלה לעולם שנוהג כמנהגו.

Share

השאר תגובה