מינורי בפשטנות

אני, בין ריבוא חסרונותיי, מייחס לאישיות אחר פשטנות שמאפשרת לפענחה,
בעוד שלאישיותי הפרטית שלי, מורכבוּת שמונעת מאחר להבינה.

אז זהו, שציון, אותו פגשתי באקרה, מייחס לאישיותו פשטות – מה רואים, זה מה שיש. פשוט, פאשוט, פאשיסט. המיר אדיקות דתית בבליל של אדיקות פטריוטית מבולבלת ונחרצת. ואוהב אותו. אם היה לי לב בר נגיעה הייתי אומר – נוגע לליבי. במקום זאת – בשל אישיותי המורכבת.

ביום א' אחד, לא חבשתי כובע טמבל, לא העמסתי אקורדיאון ולא שפם, וכן לקחתי אותו, הוותיק ממני ואת אלי, שהגיע יחד אתי, למוסד בעיר.

כדאע"ש, נענו בשיירת שני טנדרים; אני האינטגרטור שיודע היכן ואמשיך הלאה לבד בראש, וציון שלנו מאחורינו, בחזרה יקח את אלי.

נקלענו לתנועה כבדה אופיינית. ציון שכישורי סבלנותו ודחיית סיפוקיו דומים ליכולותיו להיניק חלב אב, ושוותיק ממני בגאנה, באקרה, מאבד את קורט סבלנותו במעבה העומס התעבורתי האופייני. בחמת דוושת גז, מפרק את השיירונת ושועייט בנחרצות בורה, בבורות נחרצת, מזרחה, אֱלֵי כיוון היעד המשוער, שכן את היעד המסוים, כזכור, הוא  אינו מכיר.

ואלי ואני מגיעים, וכמובן ציון איננו.
כלומר הגיע, בטח, בטוח ובוודאי, אפילו קודם, רק למקום אחר.

ואני מתקשר לציון, ובדיוק הקליטה לא מאפשרת תקשורת, והדאטה אזלה, ונאדה, ואי אפשר לשלוח מיקום.

ועוד כמה נסיונות, ואני גוער 'לאן אתה ממהר, כשאתה לא יודע היכן לאן', והוא מתגונן ומתבאס, ורוצה לחזור הבייתה. ובסוף חוברים, וגומרים בטוף. ואני נפרד מהם,
ומתפעל מהנחרצות, הפשוטה, הנתפשת, הפושה, המאפיינת.

Share

השאר תגובה