מינורי בסאחיות

ישבתי עם חבר שמרן, קונפורמיסט זחוח בהווייתו לצהריים בבשריאדה כלשהי.
לרכבת מסעותיו עלה כליכודניק בתחנה הראשונה – בגין > רייגן > נתניהו > לפיד.
אמוניות בסיסית, התכנסות הזדהותית לעם, מדינה, מסורת, סמליות.

את הרומנטיות שמייחס לעצמו מתעל לאהדת ריאל מדריד, ליהדות. קורא לעצמו ‘אינדיבידואל קהילתי’. היה נשמע לי אותנטי כ’כושי משתזף’, רק שלמדתי, שיש שחורים שבאמת משתזפים.

לא-זוכר-את-ההקשר, אמרתי לו שכ’סחי, אתה…’

הוא לא ידע מה זה סחי.
אינסטינקטיבית, בחושיו הנורמטיביים המחודדים, נשמע לו לא טוב, במובן שלא רוצה לתייג את עצמו ככזה, גם אם טרם השתלט על המושג.

בהצדיקי את המושג, אמרתי לו, שבמערכת חייו, כמי שגר היכן שגר, מצביע כחול לבן, בתצורה שהוא נוסע לחו”ל – לאן ואיך, לא נותר לו להיות אלא סחי.

הוא עמד אתי על המקח – לא מתאים לו להימנות על קהילה זו.
חיפש בנייד, ראה ש’מי שלא יודע מה זה סאחי, הוא סאחי, ובצמוד להסבר כלשהו תחובה המילה ‘נינוח’ – סיבה להיתלות בה כמושיעה מפני התיוג: “אני נינוח?!” התרעם. אכן, ‘זחיחות’ מתאימה יותר.

אני משווה לו, ש’בזמננו’ היה תיוג נחשק yuppie, התמוסס, וכעת איש לא משתמש בו; ביטויים עוברים מטה מורפוזה.

“צ’מע” אני מציע “שאל את בתך מה זה ‘סחי'”.

הוא נמנע מלעשות זאת בנוכחותי.

בהמשך שלח אלי תצלום מסך שאלתו ועם תשובתה “אתה.”

ניחמתי אותו, שיש סיבה אחת למה בעצם התיוג סאחי, לא רלוונטי אליו –
מעל גיל מסוים, שעברנו אותו מזמן, לא מתייגים מישהו כ’סחי’.

Share

השאר תגובה