Yair Dickmann selfie

מינורי בכשפים

משך הקריאה: 14 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

את ץ’ מכיר מהסבלות, ניו יורק, 1986. אמצע שנות העשרים של שנינו. ב- Noah’s Ark, שנים אחדות, מאות ג’ובים של תיירות בגובה המותניים, מצבים אנושיים, גרפיקה אנושית מרצדת, תריסרי סרוויס אנטרנסס, אלפי מדרגות, מאות שעות משאית טוונטי סיקס פוטר, לא, לא מיותר לציין – הכרח ללא רישיון ייעודי. תנועה באי הנוצץ והמחוספס כזכוכית מנופצת.

ץ'המלנכוליות והדיסגרפיה, נטנו את התון. אז היה בשלב טרום ההסברים. אלה, הגיעו בהמשך, התפתחו, טופחו, תפחו והצטיינו, תואמים את המאורעות; יש סיבות. ורבות. הוא מרחיב על המורכבות האישית באנווירונמנט קיבוצי כגורם, משפיע, מאיץ, מכריע, כתוצר.

נמוך, מוצק, חזק, יפהפה – שתי טיפות פול ניומן, בגרסה הכנענית. תחזוקו הגופני, ההגיינה, גינוני נימוס של קיבוצניק משוחרר פיזיולוגית – התנהלותו במרחב, שיהוק, גיהוק, גירבוץ, עיטוש והפלצה באדיקות סוציאל דמוקרטית – ללא מורא או משוא פנים, ללא הבדל דת ומקום, הבחנה ועיתוי. כחבר קהילה סגורה, מורא הסוציולוגיה מושת עליו, ועם זאת חובת תחזוק פיזיולוגי – לא.
ובנות, מז’אנר מסוים לפחות, כך דֻווח, חולות עליו, מתות לו על התחת, על האותנטיות.

ככולנו, התגלגל בשנים ובמאורעות. גם להודו הגיע. הוא שהדליק אותי עליה. אקזמפלרים כמותו מוציאים להודו ולישראלים מסוימים את המוניטין המפחיד, את תדמית התלישות ושיבוש הדעת. הם שבים להודו על משקל “בישראל כבר היינו” – הבית הוא שם והגיחה היא לכאן.

אני אוהב אותו; דמות צ’כובית – חוגג את העצב ואינו משרה עצבות. את זווית ההסתכלות, התבונה, ההומור, המלנכוליה, החתירה ליושר אינטלקטואלי הבלתי מותנה במצבו הרגשי, החפות ממניירות שסביבתי מוצפת בהן – רוצה לומר, ישנם גינונים אך ממין אחר. הוא אולי לא האיש הכי נקי שיש, אבל אין עליו גרם אחד של שיט. בהשראתו אבחנתי שציניות היא חיווי הומוריסטי על כשל. הוא היה הראשון שהפתיע אותי בעדותו על עצמו – “לא אוהב מתוק“.

חיסונים להודו, ץ’ לא נטל. מכיוון שלא זלזל באתגרי ההיגיינה שהמקום מציב, נקט בטקטיקת החיסון האורגני – נטל כך אומרים על תרופה? כף מים מקומיים ביום הראשון, שתיים בשני, כוס שלמה בשלישי. זהו. מחוסן. בטבעי.

יום אחד, בפונָה, בשעת לילה מאוחרת, כך סיפר לי ץ’, בערך, מצא שאיבד את ארנקו. התבאס; כן ההווה הוא העיקר, לא העיקר, שלך שלי, שלי שלי – גם אצל קיבוצניקים הרוחְניים כמה ממרכיבי הקיום הגשמיים והייתכן פחות חשובים, אצורים, אולי לא נעים אך קיים ההכרח להודות, בארנק.

עודו משוטט נכלם ועצוב, כלב מגזע שוטים הגיח מולו. נתן בו מבט. לא זוכר מה סיפר, מי במי, האם ועל איזה משככי תודעה היה. השאיפה לדיוק היסטורי או תקפות לוגית לא היוותה גורם מדרבן שיתגבר על מבוכת הבירור. האם היה זה משהו שהשכלתי או בעצם בורותי הפרמקולוגית לא תוכל להתמודד איתו, או שהתמסטל מהפרשות קוגניטיביות של לעיסת חוויות עבר, טחינת טרנספורמציות הווה או, תקווה לתפנית עתידית בעלילה. סביבתו עודדה ואפשרה את שתי החלופות.

בכל אופן, סיפר, החל ביניהם בינו לבין הכלב, כן? דיאלוג. ללא מלים. ץ’ פירש את חילופי המבטים כהנחיית הכלב שעליו ללכת בעקבותיו. בהיעדר אלטרנטיבה – מה כבר היה לו לעשות? – הלך. ץ’ אחרי הכלב. בסמטאותיה המאובקות של פונה. הייתי שם – אין אספלט. חול אבק ובוץ, ההולך על ארבע מוביל את ההולך לאיבוד, ל-סורפרייז סורפרייז – לארנק.
וזה, הארנק, מוטל לו על הכביש, ממתין לבעליו ככלה ביום חופתה, עם תכולתו התחובה לתוכו, בלא שחולל.
כחילוני אדוק, כמְסַפר וכאחד מגיבוריו, ץ’ מודה בבעייתיות הסיפור. ועם זאת, אם היה תרחיש טריוויאלי, לא היה מספר לי, וממילא לא היה מובא כאן, לא כן?

ולמה אני מלאֶה עם סיפורי הכשפים של ץ’ ופונה? הבחור הביא לי את המסופר כדוגמא לייחודיות, שלא לומר מכושפות המקום. ככזה – משמש פתיח לסיפור הבא, שלי.

* * * * *

ינואר 2004, העבודה, משפחה, יחסי הכוחות, הכיוונים וההעדפות מאפשרים לי להגיע לכמה שבועות להודו. לבד.
לא מתכנן דבר פרט למסגרת זמן ושני יעדים, על פי המלצתו של ץ’ ואשרור של אחרים, לפי סדר חשיבות: פונה וורנסי, מסיבת החיים והמתים; דייט עם הרוח ומסיבה עם החומר. רוצה את החוויה של המסאז’ המנטלי להתניות באשראם של אושו – להטיח ראש בקיר התודעה במתכונת המסוימת הזו, וגם דחוף לי לחזות, להריח שריפת גוויות על הגנגס. את היתר אראה בדרך, ואחווה את ההתנסות של ההתנהלות ביקום הלא מציאותי, במציאות הבלתי קיימת, שמדברים עליו.

תקלה שלא עולה בבריאות נפשית או פיסית או על כמה מאות זו חוויה.

טרום ההגעה, לא ידעתי כמה זמן אשהה בכל מקום. גם לא היכן ממוקמים על המפה. נגיע, נמצא, נסתדר. ככה אוהב את זה. בזרם התנועה, התודעה תזרום. זה אולי יותר יקר, ועם זאת מרתק. יש כסף, ביטחון. מבחינתי, כל תקלה שלא עולה 1,000 לא-חשוב-איזה-מטבע, שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית – חוויה.

כשנה לפני, בעידן הטרום קונקרטי של הנסיעה, ץ’ הנחה אותי להגיע משדה התעופה לג’רמן בייקרי בפונה.

נחתתי בלילה במומבאי, דילגתי להסעה שמצאתי, לפונה, התכנסתי למקום מעופש שמצאתי. לפנות בוקר נכנסתי לבייקרי. מקום המפגש בו הזרים מתעדכנים בהתרחשויות על קפה מחורבן ומאפים תואמים. אולי שם המקום, אולי הפופולריות בין הזרים, אי של ניקיון וביטחון – אין ניקיון ולא-בטיחות, בהמשך, המקום יתפגע.

יומיים טרם עזיבתי את פונה, נכנסתי לקפה בשבע ומשהו בבוקר, לאחר מדיטציה דינמית של חמש.
רואה אשה בשלהי ה40מים, נראית מעט מבוגרת ממני – אבל לך דע בהטיית תפישת עצמנו כצעירים יותר מהיותנו – ג’ינס ופריזורת סיקסטיז – שיער גולש מקדמת המצח לאחור ובקצהו גל חוזר משתפל מעלה. לא טרנדי מי יודע מה וכמה, אבל גלימות הבורדו שלי ושל רוב שותי הקפה מהאשראם, כן לעניין? הקונטקסט כל כך אוורירי ומופרך, שלא מתרסקים על עכבות, ולא מתעכבים על תסרוקות. נראית כמי שבעברה היתה נאה, מאוד, והווייתה מעידה שמודעת לכך.

ישובה לא סתם יושבת על ספסל באדנות שאינה משתמעת לשום פן או ישבן. קוראת. מסתכל עליה. אחוזה מכדי להיות חלק מנוף הרוחניים הפָּרום. מסקרנת.

דחף לא ברור לי דוחק בי להציע לה חדרי.
יעני – אני, אציע, לה, ת’חדר, שלי.
אני אציע, למישהו שלא מכיר, את החדר, שלי?

משתלט עליו. על הדחף. מה פתאום שאציע לה את החדר? מי אומר שאין לה חדר? ואם אין לה חדר, אז מה? מה לי ולה? ובכלל, מה לי ולסוגיית יש-לה-אין-לה חדר? והיכן אני אהיה אם אפנה לה את החדר? מלא כרגע בפונה. מה פתאום לוקח אחריות על סדרי לינה של מישהי זרה לי? ומה היא תחשוב על ‘למה אני מציע לה את החדר?’ האם הפנייה לא תיחשב כגרסה ההינדו-מוצ’ילרית לזו הים-תיכונית של ‘תְצְלחי לי, מה השעה?’ פרומו, להצעה ממין אחר? לא המקרה, אין מצב.

היא קמה, פונה ללכת. עוברת דרכי, נועצת מבט, כאילו מבררת, ‘ואתה, מר-חבייר-הסתדרות, מה לך יש להגיד, או לומר?’ כנותנת את הצ’אנס.

אני, מבוהל משהו, פוצה את הפה וככה כמו שהוא, גם סוגר אותו. את הפה. כדג. לא משחרר הגה.

כבר שמונה ומשהו, נעתי לחדר. בתבוסתנותי שמחתי שלא פניתי אליה.

עשיתי סידורי שינה של מי שקם מוקדם מדיי ומגיע לו פיצוי. התקלחתי בשירותים המשותפים במסדרון – ברז תלוי מלמעלה באינטימיות מביכה לחור הקקיאדה.

בחדר, לפני פשיטת המגבת, שמעתי נקישות דלת, מלוות ב”מיסטר דיקמן” בקול גברי בהיגוי הודי של לשון דבוקה לחיך עליון.

פתחתי את הדלת כדי חרך. נשאלתי על ידי בעל הבית עד מתי אני מתכוון להישאר.
– “היום יום רביעי” עניתי תוך כדי חישוב “עוד שני לילות, ביום שישי, אצא“.

– “אם כך” שמעתי קול נשי דובר אנגלית במבטא גרמני, שפתיחת הדלת לרווחה מאשרת שאכן שייך לפראוליין מהבייקרי, “אמתין עוד יומיים עד שהחדר יתפנה” ובארה לבעל הבית “I met this guy in the morning” ואני הוקרתי אותה שנעצרת שם.

למחרת, יום חמישי, לא ראיתי אותה. ביום חמישי בלילה  סדנת aum בהנחיית Veeresh, רוויית אדרנלין; מעבר שנים עשר מצבים רגשיים. חזק. מעניין. מתיש. אפילו שלא באמת וממש, לא ממש הצלחתי להתחבר להתכנסויות הרגשיות. ה- fake it till you make it שהמליצו המדריכים לא עובד לאשכנזי חסר האמונה, נטול אינטליגנציה הרגשית שאני.

בשישי, שוב שבע ורבע, לאחר מדיטציית הבוקר, נכנסתי לג’רמן בייקרי. הבחנתי בה יושבת באותו מקום של לפני 48 שעות. ספונה במקומה כמי שישבניו נטועים במושבי העץ ומהווים את בעליו החוקיים, אפילו אם זה, הספסל, נשא אלפי ישבנים לפניה, ועוד יזדמנו לו אחוריים לרבבותיהם אחריה.

אולי מפני שהייתי לאחר סדנה בה כמה מההתניות הבסיסיות שלי פוצ’פצ’ו, התקמטו משהו, נמעכו אֱלי כתלי תודעתי, פניתי אליה בלא מחשבה מכינה או ניסוח מקדים, כפנות אל מכרים ותיקים: “רוצה לספר לך משהו” הכרזתי.

היא הסתכלה עלי, מתמקדת, הנידה בראשה כמאשרת שהיא בהאזנה.

“בבוקר יום רביעי” סחתי לה “רציתי להציע לך את החדר שלי, אבל לא היה לי האומץ לפנות” התוודיתי בישירות מחוספסת, באנגליתי המעולגת.

– “אוה יָה, יָה“, היא אישרה בענייניות ובמבטא גרמניים, וממשיכה את הפסקה שלי בטבעיות של מי שאינה מופתעת, “אני” השלימה את חלקה בסיפור “מ- 1989, כל שנה באה לפונה. תמיד מתאכסנת בחדר שלי. החדר שעכשיו אתה שוהה בו” מאבחן שנקטה ב’אתה שוהה בו‘ לא ב’שלך‘, “אצל מיסטר וואט של מי קול איט נקְבה בשם בעל הבית.
“לפני שבועיים הגעתי לכאן. ירדתי לגואה, הקדמתי לחזור יומיים לפני התכנון המקורי, ברביעי, היום שהיינו אצלך.”

– “ואני בדרכי לשם, לגואה, היום” נרעשתי, וביררתי עם עצמי שאני מבין; יש מי שקושר בין היותי בחדר מסוים, שבו שהתה בעבר פרסונה אחרת דומיננטית יותר, כלפי החדר לפחות, מי שעוקב אחר לוחות הזמנים, שמתאם בין צרכים ורצונות, שמקצה סדרי עדיפויות ומתאם ביניהם, וגם שמשחק אותה בקליימקס הירואי של הצפת דחף בלתי שגרתי בהצעת חדר לזר? תיכף אייחס לו גם את גישת השכר והעונש.

האללו, ץ’, אתה אתי? איפה אתה כשצריך אותך? אפשר להציע את ההתרחשות כהוכחה לקיומו של האל?

– “את מבינה את צירוף המקרים?”

– “יָה, יָה“, היא משיבה נחרצות, כשאני מתרגם את האינטרפרטציה של הטקסט והטון, ל’חאליק מהקשרים מופרכים’, מגילויי ‘תודעה רחבה’ בכאילו, מהשתפכויות רוחניות ובכיינויות רגשיות. אסוף את עצמך יחד עם השמאטֶעס שלך, ופנה את החדר. שלי. עכשיו, מייד ורצוי בכלל בדיעבד‘.

 * * * * *


בפרידה, כמה שעות לפני שתכננתי לצאת, כשהגברת באה לחדר, התרגשה מינורית, כן? מהעובדה הפרקטו-קונקרטית, שמסרתי לה מפתח נוסף לחדר כשעדיין אחסן את חפציי. ראתה בכך הפגנת אמון מרגשת, סיבה לשינוי גישה.

עד כדי כך זנחה את הקונקרטיות, שכאקט אינטימי אף הבהירה, שהיא בכלל לא בעניין הרוחני, לא באה לפונה לאשראם. היא באה לחברים.
שוין.

 

פברואר 2004

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share