תפישתי מדינה ישראלית

התכנסות אמונית

לישראל כיישות מדינית, ניתן להתייחס לרובד דתי, לאומי, פרקטי.

  • דת
    • מימוש חזון דתי – דתיים ציוניים,
    • כפירה בחזון דתי – חרדים אנטי-ציוניים,
  • לאום
    • מקדמי תפישה לאומית ישראלית מוטמעת – רואים במדינה ערך חיובי,
    • עוייני תפישה לאומית ישראלית – רואים במדינה ערך שלילי שנוגד את האינטרסים שלהם,
  • פרקטיקה רציונלית
    • מקדם יישום דתי,
    • מתכנס הזדהותית לאומית,
    • מקדם פרט.

קדושה

שאיפה לחיים במתחם גיאוגרפי מסויים יכולה להיות מסיבות אמוניות/לאומניות או פרקטיות.

פרקטיקה נרתמת ליישום תפישות אמוניות ולאומניות.
סיבה פרקטית אינה נסמכת על אמוניות או לאומנות.

קדושה – העלאת ערך לדרגה עליונה, ללא ערך מעליה.

קידוש אדמה באמצעות אל – אמוניות.

קידוש אדמה באמצעות לאום – לאומנות.

‘אמוניות’ ו’לאומנות’ הינן מניעים בסיסיים, ליבתיים, עצמאיים, לעיתים קרובות משולבים יחד, המיישמים פרקטיקה למימושם.

פיקציה

הבחנה בין לאומנות ללאומיות

‘לאומנות’ מייחסת ערכיות ומתוך כך הזדהות ל’לאומיות’, שהיא תיוג טכני ביורוקרטי נטולת ערכיות.

בעוד שאמוניות היא מושג נתפש, בו ערכים נובעים מאמונה באל בפרוטוקל דתי,
לאומניות היא מושג מתעתע, בו יש מי שהדיר אל, ובעצם יצר – לא באמת יצר, הטמיע מסוכני הטמעה – סט ערכים נגזרים מקיום לאום.

אם אמונה היא סולם שמתחיל ללא השלב הראשון הלוגי, באמצעות הנחה מקדמית על קיום האל כשלב שני (ללא ראשון),
לאומנות היא עלייה מהשלב שלישי, ללא שני השלבים הראשונים – אמונה בלאום כערך ללא אל בשלב שני, וללא רציונל כשלב ראשון.

ציונות חילונית – אוקיסמורון.

אני מכבד עוד פחות אמונה רפורמית על זו האורתודוקסית; היה, כביכול, הליך בקרה וערעור ובעצם, ו-אופס יצרו ‘דת מתקדמת, מעודכנת’.
כך, אני מכבד עוד פחות ‘לאומנות חילונית, נטולת אל’ על אמוניות – שכן כבר היה ערעור על סט אמונות, ו-אופסיק התוצר הוא לאומנות אמונית ללא אמוניות?

כך, מבחינתי, המדבר על לאומנות ללא אמוניות טועה ומטעה, בבחינת טאו”ן – הרוב, טיפש, ומיעוטו נוכל.

סיוג

ובכל זאת, לאומנות היא פרוגרסיה תנועתית לעומת אמוניות:

  1. בלאומיות יש הליך ערעור,
  2. מרכיב האמוניות חלש יותר,
  3. על ציר זמן התפתחות אנושית, לאומנות באה אחרי אמוניות,
  4. [נראה לי, לא מוכח אמפירית] סוציואקונומית, 100,000 אמוניים לאומניים, ממומקים נמוך יותר מ- 100,000 לאומנים.

פרקטיקה

העדפת פרט לחיות במקום מוכר, במזג אוויר נוח, בתיאום לשפה, תרבות, ביכולת לממש יכולות לקידום רמת חיים נשאפת היא פרקטיקה.

אם ציונות, בתמצית, היא הרעיון של יהודים חיים בישראל אלה סיבות אמוניות, לאומניות, לא פרקטיות.

אני

כך,
אני אינני ‘ציוני’.

  • אין בי זיקה למימוש חיי דווקא על אדמה מסויימת.
  • לחולקים ערכים כשלי
    • יש לי אהדה פרקטית, מסוייגת,
    • ועם זאת רגשית מיסטית מועטת, בשאיפה לאיינה [- להפחיתה לאפס],
  • לחולקים איתי גנטיקה מחקרית, לא ישירה או מוכרת [- בני משפחתי הידועים לי] אין לי כל זיקה,
  • גם לא כלפי מי שמצהיר על היותו חולק איתי דת או לאום,
  • וכן, יש לי שותפות אינטרסים מורכבת למי שמהווה עמית שלי כאזרח בישראל,
  • ולא שותפות גורל; מוגבלת להיבטי ביטחון בריאות וכלכלה, לא לחיים,
  • ואוניברסלית יש לי אהדה מתונה – יעני לא כדאי לבחון אותה פרקטית 🙄 – עם מי שחולק ערכי חתירה לרציונליות, אינדיבידואליות, חופש, זכויות פרט, שיוויון וחתירה לשלום מתוך הכרתו ל’טוב מצרפי’, נטול אמוניות ו/או לאומנות.

יושר אינטלקטואלי

אני מודה ללא קושי או שמץ מבוכה כלשהי שהעובדה שאני, מבחירה, ממקם את מרכז חיי בישראל, בתל-אביב, קשורה נסיבתית ותוצאתית, לעובדה שתמהיל הישראליים אמוניים לאומניים עיצב בעבר ומתחזק כעת הביטאט, שאמנם אינו אידיאלי, ועדיין קרוב דיו למודל נשאף, במובן שלא מכיר סביבת חיים כוללת – אטרקטיבית לי יותר.

עבר

ו-כן, הקמת ההביטאט הישראלי במתכונתו הנוכחית גם אם לא מושלמת וכעת אף במגמת התרחקות לא היה מתממש אם לא הייתה מאסה קריטית של מי שמחזיקים בתפישות אמוניות לאומניות.

הווה–עתיד

אם מאסה קריטית מהציבור הישראלי היה אוחז בתפישות עולם כשלי, כוחות קונסרבטיבים בתוך ישראל, ועוינים מחוץ לה, היו מכריעים את המבנה המדיני הקיים, ממנו אני נהנה.

השלכה עלי

עם זאת, עם העובדות,
שישנם דתיים לאומנים (להלן, אמוניים לאומיים) אוחזי תפישות אלה, בתמהילים מגוונים,
שגרמו למקום להוות עבורי סביבת חיים שאין קרוב ממנה לאידיאלית, עבורי,
אינה מהווה סיבה עבורי, לאמץ תפישה סנטימנטלית עם סממנים מיסטיים כשותפות גורל, כיחסים בין דוריים נסוח שרשרת דורית, ושאר פיקציות תודעתיות מוטמעות באופן שפרט עצמאי תודעתית לא היה מגיעה אליהן, אלמלי הוטמע בו על ידי סוכני חברה אמונה ולאום.

שאלות מוספות

  • כמה עוד חושבים כמוך?
  • מה היה קורה אם כולם היו חושבים כמוך?
  • זו חשיבה?
  • איך נעשה שינוי?

כמה עוד?

לא יודע כמה עוד חושבים כמוני.

לא מעניין. מעניין ההבדל בתפישה לא הדמיון המתכנס.

בבחינת תפישת עולם וערכים,
משמעות מספרית ביחס לכלל הציבור

  • אינה ‘נכונה’ או ‘לא נכונה’,
  • תפישת עולם, מרכיביה הבודדים, שאיפה ליישמה, היא כן בתחום נורמטיביות קונפורמיסטית,
  • על תפישה להיבחן כ’סבירה’ או ‘בלתי סבירה’ לתודעה בלתי תלויה, במובן שמתייחסת ל’מציאות‘ באמצעות כלים ניתנים להערכה והיררכיה לוגית.

ולשאלה: מניח שמתי מעט שבקלות ניתן לספור אם היה ניתן לאתרם.

אם כולם?

לא זו השאיילה! 😆

אם כולם היו חושבים רציונלית, ושואפים לטובתם בהקשר לטובה מצרפית היה טוב יותר מכעת, קונפליקטים על רקע קולקטיבי אידיאולוגי היו מתמעטים בואכה התאיינות.

האם זו שאיפה?

כחזון, דומה ל’ביאת המשיח’ של פרופסור לייבוביץ’ – בעתיד כלשהו שלעולם לא יגיע.

בתהליך בלתי נמנע,
האנושות נעה
באופן לא ליניארי, בלתי רציף, נטול סינכרון, ללא קוהרנטיות
מ אמוניות, לאומנות, התכנסות הזדהותית מקומית,
ל חתירה לרציונליות, אינידיבידואליות, חופש ושיוויון בין פרטים, אוניברסלית.

האנושות משילה מעצמה אמונות, מפוררת מיסטיקה, מנתצת קונסטרוקטים תודעתיים,
כשבתהליך מייצרת תואמי אדולן, חליפיים, חלשים יותר.

יש שיאמרו שזהו הליך דיאלקטי של תנועה ותגובה לה,
בעוד שאני רואה בכך תנועה בלתי רציפה מעומס אמוני מפיץ לריק רציונלי שואב.

השאלה

מה קורה עם שחר, בעת הדמדומים?

בהליך בו האנושות נעה
באופן לא ליניארי, בלתי רציף, נטול סינכרון, ללא קוהרנטיות
מ אמוניות, לאומנות, התכנסות הזדהותית מקומית
ל חתירה לרציונליות, אינידיבידואליות, חופש ושיוויון בין פרטים, אוניברסלית,
ישנם מצבי דיזוננס בין כוחות חותרי קידמה רציונלית יחסית למשמרי ערכים קונסרבטיבים באמצעים אלימים, בהם כוחות שמרניים עדיפים על הכוחות מתקדמים יחסית, ומכריעים אותם.

אם ליפול, לרגע, למלכודת טמפוררית, אקטואלית, פרובינציאלית של הכורדים מול הטורקים, סורים, איראנים, עיראקים, דאע”ש, נראה שהם יפסידו, שכן בעת הזו הם חלשים יותר, ולא נראה שבעתיד הנראה לעין הם יהיו חזקים לממש את כוונת עצמאותם.

ועם זאת, יש לתת את הדעת שהפרוגרסיביות היחסית הכורדית היא וויריאציה של פורמציה מתכנסת הזדהותית קולקטיבית, בהקמה קהילות חזקות, אידיאולוגיות כשלעצמן.

תיאורטית, רעיונית, מצבם של פרטים כורדים – לא רק יכלו לממשו – היה שפיר יותר אם היו נפרדים בדה-פרגמנטציה מזהות כלשהי.
ועדיין, כורדים בלתי מזדהים אלה היו מזוהים, ונתונים לחסדי הרואים בהם חלק מזהות גנטית ל’עם’ שיש להכחידו.

על ציר זמן, כוחות פרוגרסיביים יחסית יתחזקו, כוחות שמרנים פרגמנטיים נחלשים, ייחלשו יותר, גם אם יש ויהיו פרצי התעצמות כדאע”ש, כשלטון האייטולות באיראן, כעליית טראמפ, כתמיכה בנתניהו.

תופעות אלה של ‘ציבור מטומטם’, משתקף בהמוני ארגנטינאים ונפוליטניים משולהבים אותנטית, שראו בגאון כדורגל חד-פעמי, שמתנהל בניגוד לכל ערכיהם, כמקדם את זהותם ומצליח בשמם – בשמם? בשליחותם? – לפגוע במתנשאים עליהם.

חושבים?

לא באמת.

תהליך אימות תפישה ו’חשיבה’ נחלק לשני רבדים עיקריים:

  1. התכנסות תפישתית
  2. ערעור, בקרה מתמידים וניסוח מסקנות ביניים.

עיקרי התשומות המנטליות של תודעה הן

  • תשתית – התכנסות הזדהותית תפישתית,
  • פרקטיקה – התאמה למיקסום ממשקי מציאות.

שינוי?

אין שינוי תפישתי של אנשים.

ניתן להניע חלק קטן של אנשים להצביע לגוף כזה או אחר, שיכול לשנות אקוויליבריום שלטוני.

ישנן מגמות רחבות שנעות לפי אוכלוסיות מתבגרות, משתנות שמתואמות טקטית עם תפישת טובתם עם ערכי תפישות עולם מוטמעים.

Share

השאר תגובה