משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
עיקר תשומותי התודעתיות, בשנים האחרונות אף יותר מבעבר, מופנות לפיצ’פוץ’, פירוק, לישה וניסוח היבטי סוגיות פרט – חברה – ריבון.
בחפירה באחו סוגיות אלה שתי גישות אופייניות:
- חפירה ולימוד עושר ידיעת המקורות,
- חציבה, פירוק וקרצוף תפישתי.
שתי גישות אלה אינן סינתטיות, שכן,
- בגישה חופרת, מפנה למקורות, בהכרח, ישנו מרכיב ערעור ובקרה, גם אם הטייתית חובקת תפישה מובחנת תואמת סנטימנט מקדמי.
- הגישה המקרצפת, חוצבת, מפרקת ובונה מסקנות
פסאודו אוטונומיות, מודעת לאמירות מאז’וריות, אינה
נקייה מיֶדע והתניות מקדמיות, ולא יכולה להתמודד עם .
נחשפתי למשכילים, צטטנים, מַפְנֵי מקורות, שמתמחים בהתכנסות הזדהותית.
אני, בשטחיותי, נמנה על הגישה המפרקת.
אינני מתכוון לשוות לשטחיותי ערך, אמנע מלפאר בורותי.
נטייתי לשטחיות המפרקת היא תוצר הסנטימנטים המאפיינים את אישיותי.
ככזה,
אני מתחיל מפרדיגמה כלשהי, מביטוי, כסלע,
ומאמר הקלישאה שהפסל חבוי בסלע ויש לחלץ אותו משם,
אני מכוון, שואף לחצוב הבנה, ניסוח, הגדרה, אחיזה תודעתית, אוניברסלית.
אוניברסלית במובן שתודעה בלתי תלויה יכולה לקבל, או להגיע עצמונית לאותם תוצרים.
כך אני ‘מחדש’.
לפחות לי.
