אזרחות אינה שותפות עסקית

משך הקריאה: 24 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אז זהו, שכן

אזרחות אינה שותפות עסקית 

תודה לנ.ת., אבינרי[סט] שהפנה אותי למאמר.

צודק רוגל אלפר כאשר הוא מבקר בחריפות את הפמיליאריות המזויפת הגלומה בכינוי “אחי”, שהשתרש בקרבנו בשיח אף בין אנשים זרים לחלוטין (“הארץ” 17.9). גם מי שבדרך כלל אינם מזדהים עם העמדות של אלפר יסכימו עמו הפעם: מדובר בפנייה שהיא בעיקרה גסת רוח ותוקפנית. אישית גם שמחתי לקרוא כי אלפר מצר על העדר ה”נימוס וכבוד” בדרך שבה אנו פונים איש אל רעהו. לא תמיד מצאתי ביטוי למידות אלה במאמריו, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.
י.ד.: אח שלו – עד כה, אני איתך.
“…צודק רוגל אלפר…”? האם זה אומר שאבינרי מסכים עם רוגל אלפר? היכן כאן ממד צדק’?

אולם, חשוב יותר: לקראת סוף רשימתו נוגע אלפר בסוגיה אחרת וקובע, כי ביסוד החיים החברתיים חייבים לעמוד אזרחים “החיים איש איש במעגלו הקטן”, וכי היחסים ביניהם צריכים להיות “כמו של שותפים בחברה עסקית”. וכאן לדעתי הוא טועה טעות חמורה.
י.ד.: אני מעדיף את האנלוגיה ‘בית משותף’ או ‘מבנה חברתי פונקציונלי, נטול מיסטיקה’ על ‘חברה עסקית’.
פרופ’ אבינרי נוקט ב”טעות חמורה” על תפישה ערכית.
תפישה ערכית אינה עומדת למבחן ‘נכונה’ או ‘לא נכונה’;
תפישה ערכית עשויה להיות מאומצת או לא על ידי אחר.
תפישה ערכית עשויה להיות משוייכת לאדם אחר באופן ‘נכון’, או ‘שגוי’.

גישה זו מקובלת היום בחוגים רחבים של הימין הפוליטי, בייחוד בארה”ב ובבריטניה, ומייצגיה הבולטים היו מרגרט תאצ’ר ורונלד רייגן. זו גישה הרואה ביחסים בינאישיים ביטוי של אינטרס פרטי בלבד: כל דבר הוא עסקת תן־וקח, עניין של סחר־מכר, מסחרה, דילים. כיום מבטא גישה זו בצורתה הקיצונית דונלד טראמפ, הסבור כי אפשר לנהל את ארה”ב ואת היחסים הבינלאומיים כפי שמנהלים חברה עסקית.
י.ד.: אינני דוברו של רוגל אלפר.
עם זאת, לדעתי, מר אבינרי שוגה בייחוס תפישות מדינה כ’חברה עסקית’ לדמויות שהוא מונה. לתפישתי, מודל תפישת ההתארגנות של חיי ‘פרט — חברה’ בתצורת ‘שותפות עסקית’ או ‘בית משותף’, אינם נחלת הדמויות מ’הימין הפוליטי’ שהפרופסור נוקב בשמם. הימין, ובכללו אבינרי, לא הפשיטו, אינם מחסירים, ואם ישמיטו את אחד מסממני הקונסרבטיביזם מהתארגנות חברתית – את האלמנטים הרגשיים, מיסטיים, סימבוליים, שמאפיינים את המשטרים אותם הזכיר אבינרי, אזי לא יהיו שמרנים. התנהלותם של מי שאבינרי מזכיר אינה אופיינית לחברה עסקית, נטולת סממנים אמוציונליים, סנטימנטליים אלה.

לתפישתי, ‘בית משותף’, במכלול מובניו מהפרטיקולרי הנתפש בקלות – התארגנות צבר פרטים המכירים ומתממשקים זה עם זה, עד המורחב האבסטרקטי כ- דת, לאום, עם, מדינה, לכל התארגנות קולקטיבית, כולל מדינית*, הוא:

צבר פרטים
שהחליטו מבחירה מודעת, נתונה לבקרה ותיקוף מתמידים,
להיות חלק מהתארגנות
אד-הוק, זמנית, נבחנת בכל עת,
שתכליתה לקדם את צבר תפישותיהם למימוש ערכיהם ורצונותיהם,
ושאינם משייכים להתארגנותם קיום שלעצמו, ובכך אינו סופח תשומות רגשיות, מיסטיות, קורבנות.


* לא דחוף לי לממש מודל זה רבולוציונית, עכשווית, מיידית.
אני מעדיף שאיפה והתקדמות לכיוון מודל זה. מבכר התפתחות אבולוציונית, אורגנית.
אני נמנע, ייתכן אינסטינקטיבית בשל סנטימנט מוטמע שלילי מגישת מחשבה המשמרת סנטימנטים מוטמעים אנושיים בלתי רציונליים, המחזקים את סולידריות האנונימיים לחיזוק סדר חברתי בלתי אורגני, להעצמת הכלל והריבון העומד בראשו הפועלים מכוח אימת גיהנום ושואפים גן עדן, כפי שמתאפיינות גישות קונסרבטיביות. גישות אלה עד לפני כמאתיים שנה התבססו על הדת, ומאז חלקן הדירו את האל, מקיימים איתו יחסים שלא כדרך הטבע, והמירו את כמיהתם לכוח עליון משליט סדר במדינה עוצמתית.
האנושות ברובה המכריע אינה דוגלת בגישה רציונלית זו, לכן לא ישימה כעת, ואין טעם או צורך לזרז תהליכים, שליברל נאור ומתקדם כאבינרי לא שם. זוהי פרוגרסיביות שמקדימה את זמנה.
ואף על פי כן, להבנתי לאורך ההתפתחות האנושית, ישנה התקדמות לשם, גם אם לא ברצף, בתנועת  שן משור, ואולי אף כבעת הזו – פאסדובלה – שני צעדים קדים, אחד אחור.

אלפר נמצא בחברה טובה.
י.ד.: שלמה אבינרי חושף את הסנטימנט השלילי שהוא רוחש לרוגל אלפר, ברמה התפישתית ערכית, שנמצא מבחינת אבינרי בחברה ‘לא טובה’. אמירה זו היא סוג של ניאוץ, הפחתה, תיוג ערך שלילי, לגיטימי אגב, ובה בעת חושף את התייחסותו הערכית, את הסנטימנט השלילי של אבינרי לעמדתו של אלפר.
עם זאת, מר אבינרי טועה במקמו את אלפר ב’חברה’ אותה אבינרי משייך לאלפר. על מנעד שבצחדו האחד, הימני, חברה שמרנית-אמונית-מתכנסת הזדהות, לעומת, משמאל, חברה שוחרת רציונליות-חופש-זכויות פרט, אם ‘החברה הטובה’ של אבינרי נמצאת בימין הספקטרום, עקרונית מהותית, אבינרי חולק סט ערכים כשל הצד הימני, גם אם בהפחתה, בעוצמה נמוכה. מיקומו של אבינרי על הספקטרום הוא לשמאל הקונסרבטיבי, ובכך הוא מפריד, מהווה חייץ, בינם לבין רוגל אלפר, שנמצא בצד השני של המנעד, בהתנערות אלפר מהיבטים מיסטיים, רגשיים, אמוניים, מהתארגנויות קולקטיביסטיות. עם זאת, קו פרשת המים, השוחר רציונליות, הבלתי מתכנס הזדהותית, נמצא משמאלו של אבינרי, והוא אבינרי, כליברלים רבים ונאורים בעיני עצמן, המתכנסים לסנטימנט הזדהותי קולקטיביסטי, נמנים על צידו הימני של הספקטרום.
בכך, בייחוס אבינרי את רוגל אלפר לדמויות אלה, להבנתי, אבינרי שוגה תְכָנית.   

הטעות המהותית הגלומה בגישה זו היא התעלמותה מממד יסודי של ההוויה האנושית — הסולידריות. בהעדר סולידריות, החיים האנושיים הם רק מלחמת הכל בכל. מדינות שואבות את הלגיטימיות לקיומן מן הסולידריות, והחיים החברתיים אינם מתנהלים כמו חברה עסקית בדיוק משום שיש בהם ממד כזה של סולידריות, שאינו קיים בחברה עסקית.
י.ד.: בלהטו להגן על סנטימנט מסויים המפעם בו, אבינרי לא טרח להסביר לְמה הוא מתכוון באמירתו ‘סולידריות’. אבינרי יוצא מנקודת הנחה שקוראיו מבינים מה זו ‘סולידריות’, ומייחסים לה משמעות וחשיבות כפי שהוא מייחס לה.
אמיל דורקהיים טבע הבחנה
– סולידריות ‘מכנית’ – חברתית פשוטה, הומוגנית, על פי אלמנטים שבטיים, דתיים, לאומיים, גזעיים,
– סולידריות ‘אורגנית’ – מתוך ממשקים הדדיים שנוצרים בין אנשים במהלך פעילות משותפת.
שאלה ש
אני מעלה – בנוסף לרוחב הסולידריות, מה היא עומקה?
על פי תפישתו של דורקהיים, הסולידריות של אבינרי היא ‘מכנית’.
לתפישתי –

סולידריות: סנטימנט חיובי – העדפה התנייתית למימוש ערך – בין אנשים על בסיס מכנה משותף, בדרך כלל רעיוני.

מימוש סנטימנט באשר הוא, בכלל זה סולידריות, מתגמל את בעליו תחושתית ולעיתים גם ריאלית חומרית. קבלת טובין חומרי מנפק תחושה חיובית. 
סולידריות מתעלמת מ’עוצמה’ – מידת האנרגיה שפרט או צבר פרטים כגוף, מוכנים להקצות כדי לממש פעולות המבטאות את סנטימנט הסולידריות.

נער מה’חולצות החומות’, נערה מבני עקיבא, נער מהנוער העובד והלומד, ונערה שלא הצטרפה לתנועת נוער, החולקים סנטימנטים שונים, אם ייקלעו לקרון רכבת, ולא יעסקו בסולידריות המקדמית שלהם, להערכתי, יפתחו ‘סולידריות’ זמנית אד-הוק, בשל כישוריהם החברתיים, היותם ‘בני אנוש’ שיתוף – סוג של סולידריות, שיאפשר להם לחלוק תשתיות ומשאבים משותפים לרווחתם האישית.
הנערים יוותרו על טובין, ימנעו מקונפליקט בשל היותם יצורים חברתיים, התניותיהם האישיות, האינסטינקט החברתי הבסיסי המולד.
אינסטינקט זה מוטמע ומטופח באמצעות סביבת גידול, סוכני חינוך ותרבות, גורמי אכיפה, ענישה ותגמול.
אינסטינקט זמ מורֶה להם, שברוב הזמן והמקרים הם כפרטים, ייהנו מחלוקת משאבים טובה יותרף יעילה יותר, מהנה יותר אם ייעשו זאת בסוג של הסכמה. הסכמה זו מצריכה שיתוף וויתור מקומי, שימוש ברציונל, וויתור מודע על תשוקה בלתי מתומללת לנכס משאבים בלעדית לעצמם, כדי להשיג יותר. כל אחד לעצמו.
עם זאת, יש לצפות, שסולידריות זמנית זו הנסמכת על שבריריות ההבנה ששיתוף, וויתורים מסוימים מקדמים את הפרטים, תופר בעת משבר אפשרי. ההפרה יכולה להביא לאלימות ונזק רב.
עם החרדה המובנת, ההתגוננות המתבקשת מפני הפרה אפשרית, חיים אנושיים, יום יומיים, רציונליים, משחר ההיסטוריה ועד עתה, מתנהלים על פי קודי מימוש סולידריות אלה, שמתקיימים בתדירות, רציפות והמשכיות רבים יותר מאשר מקרי הפרתם.
הפרת סולידריות אד-הוק זו, קורָה, על פי רוב בשל:
1. פרט, סוציופט שאינו משתלב במרקם החברתי, בסולידריות הזמנית שהתגבשה,
2. קולקטיב נורמטיבי השואף לתעל את סולידריות פרטיו לעומק ולהעצימו.  

כאשר שותפות עסקית שבה יש לי חלק או בנק שבו אני מפקיד את חסכונותי עומדים בפני קריסה, זה לגיטימי והגיוני שאנסה להציל את כספי או להיחלץ מהשותפות מהר ככל האפשר. אולם כאשר חברה או קהילה שאני נמנה עם אזרחיה נמצאת בסכנה — בגלל משברים פנימיים או אסון טבע או מלחמה — התגובה היא אחרת. יהיו אולי מי שיגיבו בעלייה על המטוס הראשון לשווייץ, אבל מרבית האזרחים לא ינהגו כך, אלא יגלו נכונות לעזור לזולת ולכלל החברה, ובמקרים קיצוניים אף לסכן את חייהם בעזרה לנפגעים וגם — שומו שמים — בשירות בצבא בעת מלחמה. גם בהעדר סכנה, אזרחות פירושה נכונות לסייע לחלשים בחברה, ונכונות זו היא היסוד לסולידריות אזרחית. פעם קראו לכך “פטריוטיות”.
א.ד.: מה תפקיד הסרקאזם ב”שומו שמיים”? איזה טיעון האורנמנט הדיאלקטי הזה בא להדגיש? איך? זוהי רטוריקה קונסרבטיבית אופיינית מהז’אנר הקורבני.
אנשים רציונליים עוזרים לחלש ולמוגבל לא בשל חמלה שכמו שהיא מתעוררת יכולה גם להתנדף, אלא מתוך הבנה שעל חברה לנהוג בפרטיה באופן מיטבי מצרפית לטובת פרטיה שלה.
קונסטרוקטיים תפישתיים נטולי ריאליה כדת, מבנים מדיניים, התייחסות רגשית לקרקע גיאוגרפית, לסימבולים, חפצים קדושים, סולידריות מקדמית, מובנית, אוטומטית, התנייתית לעמיתים אנונימיים הנתפשים כחולקים אותם ערכים תודעתיים היררכיים, מאפיינת את רוב האנושות. דבקות ברעיונות מוטמעים מקדמיים ללא ערעור. מסימני ההכר של מחשבה קונסרבטיבית. סולידריות רגשית עד כדי הקרבת אנשים על מזבח קולקטיביזם נוצרו מגישתו של אבינרי אף שנמצא על הצד המקל, הלייט שלה. תפישה שמרנית זו מחויבת להתניה רגשית מוטמעת של הקולקטיב עליון על פרט. היא אינה מחוייבת לרציונליות קידומו האישי הפרטי. מבית מדרש זה אמירה של שרת משפטים: “הציונות לא תמשיך לכופף את ראשה בפני זכויות הפרט כפי שהן מפורשות בבג”ץ”, היה יכול בניסוח מעט שונה לנבוע מדברי אבינרי.

בחברה עסקית מה שמעניין אותי זה רק “אני־אני־ואני”. לעומת זאת עובדת היותי אזרח מחייבת גם ראייה של “אנחנו”, הכרוכה באחריות. כמובן, אפשר לנצל לרעה את הסולידריות — כפי שעושה הימין הלאומני — אבל אין פירוש הדבר שה”אנחנו” אינו לגיטימי. בחברה עסקית יש רק אינטרסים, ואילו אזרחות מחייבת קבלת אחריות. תפישה זו של סולידריות איפיינה כמובן את התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, שהעלתה על נס את הסולידריות בקרב מעמד הפועלים כתחליף לאינדיבידואליזם הברוטאלי של החברה הקפיטליסטית.
י.ד.: האם יש מקום נטול אינטרסים? האם יש בר דעת רציונלי שמפקיע מתודעתו את הערכת האינטרסים שלו, מפקיר אותם על ידי הפקדתם הא-פריורית בתודעת אחר? מה זו שלילת ה’אני-אני-אני’?

מי שתופש את אזרחותו כשותפות בחברה עסקית מרדד ומשטיח את אנושיותו.
י.ד.: ומי שמתכנס הזדהותית קולקטיביסטית, מייחס משמעות לסימבולים, טקסים וגורל משותף מעמיק את אנושיותו?
האם העמקת אנושיות היא יעד שלעצמו?
האם העמקת אנושיות בגרסת אבינרי, שהיא אפס נקודה משהו של הימין הלאומני, שאבינרי חלוק על מידתיות ערכיו, האם אבינרי יודע מהו הגבול שמעבר לו האנושיות שלו היא ‘לאומנית’?
מי יתקע לידיי, לידיו, שאבינרי שנמצא על הרך, ה’שמאלי’ האמוני, מתכנס לאומנית הזדהותית, לא יתקשח וידרדר עוד ימינה ממקומו?

זה היה יסוד הביקורת הסוציאליסטית על החברה הבורגנית, שמעקרת את הממד הסולידרי בהוויה האנושית. כמה אירוני כי גישה אינדיבידואליטסית ואטומיסטית קיצונית זו, המאפיינת את הקפיטליזם, מאומצת לעתים על ידי מי שרואים עצמם כאנשי שמאל.
י.ד.: ההבחנה בין ימין לשמאל אינה רלוונטית.
יש להבחין בין
– קונסרבטיביות שואפת להתכנסות הזדהותית לרעיונות פרלימינאריים מוטי אמוניות לאומיות והתכנסות הזדהותית,
– לפרוגרסיביות חותרת רציונליות, אינדיבידואליות חופש פרט.

לסולידריות פנים רבות, והיא אבן פינה של ההשקפה הרואה את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
י.ד.: מה זאת אומרת ‘אבן פינה’? סולידריות היא סנטימנט של רבים אופיינית למחשבה קונסרבטיבית ‘ימנית’ שאבינרי נמנה עליה.
אישית אינני שואף לממש סולידריות זו.

היא מונחת ביסוד חוק השבות, שמבטא את הסולידריות היהודית שהיא בסיס קיומה של הציונות, כך שלעולם לא יהיה עוד מצב שבו יהודים נרדפים לא ימצאו לעצמם מקלט ומולדת.
י.ד.: העובדה שחוק השבות מהווה ביטוי לסולידריות זו, אינו מהווה צידוק לחוק רע, אווילי, גזעני שהוא.
אישית, אינני שואף להיות נטול סולידריות לפרט אחר מעצם היותו יהודי. ובמידה שיש בכל זאת, היא מוגבלת בעוצמה, וסט ערכי אינו מכיל רצון להזמין אותו לחיות פה בישראל – הבית המשותף בו אני דר, רק בשל התכנסותו ההזדהותית לרעיון יהדותו.
יהדות מבחינתי היא הבחנה של הטיות תרבותיות שמישהו נולד אליהן. היותי ‘יהודי’ שקול להיות אחר ‘מערב אירופאי’, או לבוש מקטורן. יש בכך הבחנה נטולת ערכיות.
האם אני מעדיף לחיות בין הדומים לי בערכיי? בהחלט. כדי לממש רציונלית את הסולידריות האוורירית, השברירית, להמעיט את סיכוייה להיפרם.

לכן ישראל פתוחה לכל יהודי, לכן היא פעלה לחלץ ממצוקתם את יהודי ברית המועצות, וגם — תוך סיכונים רבים, מדיניים ואישיים — את יהודי אתיופיה. שום חברה עסקית לא היתה עושה זאת.
י.ד.: אם ישראל מקדמת בברכה כל יהודי בשל ההגדרה האמורפית הזו של היותו יהודי, אך ורק לשם מימוש הסנטימנט, לא טוב שכך עשתה.
אני מקווה ואף מניח, שמקבלי ההחלטות, שברובם חולקים הזדהות אמונית לאומנית כשל אבינרי, עשו זאת משיקולים רציונליים רווחיים כחברה עסקית מוצלחת היתה עושה, ובשל תפישה מקובלת שמידת ערכיות התפישה תועצם הם החצינו את ה’סולידריות’, כמניע העיקרי.

בגלל סולידריות זו אנחנו מוכנים לשלם מסים ולשרת בצבא.
י.ד.: אני משלם מיסים ושירתתי בצבא בהבנה, מאותה סיבה שאני משלם שכר לימוד או מסי וועד בית. תכלית הרעיון, היא ההכרה שטובתו של פרט לסייע למצב של עוני מייאש של פרטים אחרים, שכדאי לו להקצות חלק מהכנסתו להעמקת השכלה של מיעוטי יכולת, לא רק לטובתם אלא גם לטובתו – זו הסיבה שאני משלם מסים, ובוחר שלא להתנער מכך, בידיעה ברורה, שישנם עיוותים, ולא כל המסים מתועלים אופטימלית וכן הלאה עיוותים מובנים.

כדי שהסולידריות תהיה אפקטיבית עליה לשמור על גבולות: היא אינה כוללנית ומופשטת; אנחנו ממקדים את הסולידריות בבני אדם מסוימים שכלפיהם אנחנו חשים אותה — ברמה הלאומית או המעמדית או הדתית. כן, כולנו מזועזעים ממה שקורה לבני הרוהינגה בבורמה (מיאנמר), אבל אנחנו מגיבים מעשית באופן שונה מכפי שהיינו מגיבים כיהודים אם קיבוץ יהודי היה נרדף בצורה דומה.
י.ד.: ומה הגבולות לסולידריות שמר אבינרי מציע, כשהוא במודע מכבה, מנמיך את חשיבות הרציונליות?
אם שלמה אבינרי מתכנס לאינסטינקט הזדהותי שגורם לו תחושת סולידרית עם צבר פרטים אנונימיים, הוא משותף פעולה עם רעיונות התכנסותיים פרימיטיביים במהותם, כפי שההיסטוריה מוכיחה שהפחות משכילים, מי שבמצוקה בדרך כלל נוהה אחריהם, מי יבטיח שמר אבינרי ייעצר שם, ולא ימשיך להתכנס למעמקי אמוניות לאומנות כפי שקרה לחברות מפותחות במחצית הראשונה של המאה העשרים?
לי אין פחות חמלה לנפגעי מיאנמר לעומת נפגע אחר. עם זאת נכון הוא שאני מגלה מימוש סולידריות גבוהה יותר לשכני, אותו אני מכיר, אם נמצא במצוקה. גם כשאני נמצא במדינת עולם שלישי, כששכני הוא עם צבע עור, השכלה תרבות ושפה שונים משלי.

הגישה הרואה באזרחות שותפות עסקית בלבד מחמיצה גם את המשמעות של אמונה דתית.
י.ד.: השיטה אינה מחמיצה. אמונה דתית נוגדת רציונל אד-הוק עסקי. זה אינו מקרי שאמונה ולאומנות הולכות יד ביד בכל מקום. זהו שיתוף של כיבוי מודע של רציונליות.

קטונתי מלהתייחס לדברים שכתב אלפר על אלוהים — במאמר בן 400 מלה הוא פסק הלכה בעניין המסעיר את האנושות זה אלפי שנים (“הארץ” 12.2). אבל גישתו זו מתעלמת מממד משמעותי בהוויה האנושית, שגם מי שאינם רואים עצמם כפופים למצוות דתיות חייבים להכיר בקיומו.
י.ד.: לא הבנתי, למה? אני מכיר בזה שיש מי שרואים המנהיגים מסוימים דמויות נעלות, או אוהדים קבוצת כדורגל. אז מה? האם נורמטיביות של אחרים היא גם סבירה? האם להתלבש בבגדים מגוחכים ולשבור כוס ביום חתונה (- מה זה ‘חתונה’?) פעולה נורמטיבית לכל דבר ועניין, היא סבירה?
מכיר בקיום. יודע על כך. על אדם רציונלי לאמץ זאת?

הדת אינה רק עניין של אמונה באלוהים: היא עניין של זהות. אנשים הרואים עצמם כדתיים — נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים או יהודים — אינם רק מי שמאמינים בקיום של אלוהות, אלא הם אנשים החשים חברים בקהילה המאחדת אותם עם אנשים אחרים בעלי אותה אמונה. הם מוכנים לעשות עבורם דברים: להתגייס למענם כלכלית או חברתית ולעתים גם פוליטית, להקים הֵיכלות כדי לבטא את זהותם. כמובן יש מי שמנצלים זיקה זו כדי לטפח קנאות דתית קיצונית — החל מתנועות כמו הג’יהאד האיסלאמי או הקו קלוקס קלאן וכלה באישים ובקבוצות במקומותינו — אבל אסור שקיצוניות זו תעלים מעינינו את כוחה ומשמעותה של אמונה דתית בכללותה ואת מקומה בהוויה האנושית.
י.ד.: זהו שורש הבעיה! מהותה. הזדהות מכניסטית לא אינטליגנטית שמקורה בסנטימנט בלתי מבוקר, ובסופה אלימות מבוקרת על ידי ריבון שילבה סולידריות לשם המשך כינונו.

אסיים בעניין הקשור ליום כיפור. ישראלים וישראליות רבים צמים ביום כיפור לא כדי למלא מצווה דתית, אלא מתוך סולידריות עם אנשים אחרים: עם בני משפחה שצמים, עם יהודים ברחבי העולם שרואים בצום סמל לזהותם, עם דורות קודמים שבשבילם יום כיפור ביטא את נחישותם לשמור, לעתים בתנאים קשים, על זהותם בחברה נוצרית או מוסלמית. מי שאין בו ממד כזה של זהות והזדהות, חסר לו ממד משמעותי של ההוויה האנושית. אישיותו מצטמצמת להיותו אטום בודד — או בלשונו של קרל מרקס: הוא מנוכר להווייתו כיצור אנושי, ועולמו עני וחד־ממדי. חבל.
י.ד.: צום הוא פעולה קונסרבטיבית, מטמיעה מסורת, כשלעצמה, נורמטיבי במהותו.
אינני רואה במניעת מזון באופן וולונטארי, באקט סימבולי פעולה ערכית, עמוקה, נבונה. העובדה שאין בעל חי פרט לבן אנוש שעושה זאת, מדגישה את העובדה, שמי שכן עושה זאת, מבטא מעשית, לא סימבולית, את היותו נמנה על אדם בגרסה תודעתית בלתי בוגרת, לא-רציונלית, נטולת סבירות.
והסיום ה’חבל’, נפלא. חבל? רטוריקה שמרנית אופיינית מובהקת – תינוק שנשבה, מפסיד את נגוהות האל,האם אבינרי מצר על נפש תועה שאינה רואה את האור, שאבינרי מואר בו?
שמרנים הרואים עצמם קונסרבטיבים יכלו לנסח זאת טוב ממנו?

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share