משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
גיל דיקמן
אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו עומדים במסע צייד כל כך נוראי במשך שנים, אבל אני יודע היטב שהציבור כבר יודע להבחין בין האמת לבין השקר.
מי כתב את הפסקה לדעתך?
מתבקש, יאיר נתניהו?
התשובה: בנימין נתניהו.
המשפט בנוי כמשפט הסתייגות. חלק ראשון – האמירה שמכינה את הקרקע, והחלק השני – מסתייג ממנה. ציר ההסתייגות הוא “אבל“.
אבל, זאת הסתייגות דמה כי הוא לא מסתייג מהדבר שהוא אמר.
ככה אתה מכניס במשפט אחד שני מסרים שמשרתים אותו במאה אחוז, בלי לוותר על הארומה המתוחכמת ועל הכוח שבשימוש בהסתייגות.
וזה גם קלאסי לנתניהו המשתמש במילים שהן מגנט לתשומת לב – כשהוא אומר “אבל“, אתה חושב שחובתך לגייס את הקשב אליו, כי הוא עומד להגיד דבר משמעותי שסתר את הדבר הקודם.
במקום זה, הוא פשוט ממשיך אל תוך המסר הבא שלו.
חבר מוזיקאי אמר: ‘הוא שר כמו מתמטיקאי’
תגיד לחבר שנתניהו פשוט מפליץ כמו חסיד אחרי הצ’ולנט בשטיבל,
המבנה של המשפט הוא בעצם הבסיס עליו נשענת כל תאוריית עליונות.
“אנחנו נרדפים/מאויימים” וזאת ההוכחה שה”האמת אצלינו”.
להרבה מאמינים יש נטיה להזדהות עם הנרדף, “אלוהים יבקש את הנרדף”, יש דבר כזה שנקרא “דין רודף” מעין אמפתיה והזדהות עם המסכן, ההזדהות הזאת מייתרת את הצורך בבחינת העובדות ומספקת את הקפיצה הלוגית שהיא “הנרדף צודק”
תגיד, חסידים מפליצים אחרי צ’ולנט? הם לא חסינים? ומה זה שטיבל?
פלוצים זה עניין גבוה בחסידות. מילולית, שטיבל זה בית הקהילה, בפועל יש כל מיני סוגים של שטיבלעך.
היום במקרה נחשפתי לכך שבגרמנית יש גם מושג כזה, פה בטיבנגן יש בניין שמבחוץ דומה מאוד לבית כנסת ורשום עליו משהו כמו שטיבל קתולי על שם איזה אדולף משהו.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C