רבולוציה

יום ראשון

פרק 5

רבולוציה

 

במדרחוב רואה אנשים. הרבה, אך לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה למה התכוון המעצב, ותהייה, לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.

נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו- ובקיצור- במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מאובחן.

יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – לא של הוצאתי את החולצמכנסנעל הראשונים שנתקלתי בהם, אלא- חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.

אישית, לא מותנה ליופי הסלאבי. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, אבל שונות מהאבחנה שזה שילוב של בעיקר הטיפוח, הדיסציפלינה שבשמירת הגוף, הגנים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כיפה, לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.

הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידוי הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיות. בבאנליה, מוסיף לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, ירד העכיבון התודעתי הטריוויאלי– העקב משנה לנואלת פרופורציה- תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה, מגביהה למטר תשעים, הופכת לכוסית-על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.

יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.

כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, לא מצליח לעשות את העידכון ולעבור למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.

יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי- היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטרפרסו-דיסציפלינרית קוהורנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת-אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכרכמת, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו ולא בטיעוניו.

Share

קולטורה

יום ראשון

 פרק 4

קולטורה

צהריים. נוטל את הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט.

חם. בטירוף. זה היה לפני קייץ השרפות באיזור מוסקבה. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט- יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה לעישון 3 חפיסות סיגריות. כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.

פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית- משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילג'ית. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמל סובטי מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה $18, נענה, בתשובות הקלאסיות- "עבודת יד" או "איכות." בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית "האם הכובעון עשוי זהב?" לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה- "האם הכובעון על בטריות או על חשמל?" להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב "אדינבוררה, סקוטיש", שכן התשובה המיושמת בשאר העולם "בולגריה" בהגייה בדגש על הבול שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאתנטי, לא לעניין בחלקו זה של הגלובוס.

השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט- צעירים שחורים, כושים, דוברי אנגלית.

מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה, שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון? בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, עושות את עבודת השידול ברעש והקצנה, הומואיות, נשיות חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר, אגרסיביות מזמינה, קשה לסירוב.

אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחו'ל מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת. דוכני ספרים, הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות השלכתית סובל מהזדהות עם חוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים, תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו'ס השחורים בשכונות, הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.

זוכה לצפות באחת ההופעות הכי מוצלחות שחזיתי בהן. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת'מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה! הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.

ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א-שטיקאלע אפארט- גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל- השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון- קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה- 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא?השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תוכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון, הכיף, ההוגן כשאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסוים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און-ליין.

רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנוקשי הדמיון, נחושי ההבנה בין הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המוצקה- רפיון כישורי השלכתי, שאני עד להתפוגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן:
ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים.
שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח.
שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל.
רביעית, סיכויי הרווח תלויים במידה רבה במנסה, ולא במארגן.
חמישית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה.
ששית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות.
שביעית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסוים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. הבנת ההטייה רציונלית, התיקון, בהבנתו וביישומו יהיה בדיעבד, מאוחר מדי.
ושמינית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיילך להיבחן עם הסוגיה ביחד בזכוכית מקבלת.

באחת ההדגמות נופלת השרשרת.

הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה, של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.

הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. "נו חראשו" משחרר בצער. גואינג אוט אוף ביזנס טו דה טור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.
אממה מה- הם נבונים; הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, אבל יש הבנה. והשכלה. כמו בקובה.
לא כהוכחה, אלא כנוסף על, כשנותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.

Share

פרסטרויקה

יום ראשון

פרק 3

פרסטרויקה

יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים קיבלו השראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כדוגמתה במוסקבה ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל אביב.
חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו שיינקין זה."

בדרך כלל חולפים שם חוצי רגל, שנגנ/י רחוב חמושים בכלי נגינה זה או אחר מלווים בשתדלני תשר, שבישירוּת אגרסו-קונקרטית תובעים את מבוקשם, טול, מס מעבר. כלומר, תשלום על העובדה שעברת, שמעת, ועל פי דין של מטה חוייבת בתשלום, כי הרי עברת.

הפעם, באמצע המעבר, צמוד לקיר, שכוב לו, וגם לשאר העוברים, גבר כבן שלושימומשהו עם חזות אסייאתית. שמיכה צבאית, בסטייל ששימש אותי בטירונות 1978 בשומרון, מרושלת עליו בנינוחות באופן שגלוייו המבויישים חשופים. עירום. האיש אינו במצב ערות; הדיאגנוזה- ממוקם תודעתית איפשהו על המנעד שבין תנומה למוות. אולי סינדרום אריקשרון.

מישהו עומד לידו כעובד על חיפוש אצות אבודות.
ואני? אני יש לי קפה של בוקר על הראש., תחליף שבת אלקלעי. חמלתי המוגבלת לא מתועלת למחוזות כאלה. בכלל, נסיוני הפאראמדי מסתכם ביירוט חצ'קונים פרסונליים ופיצוצם. שלי. לא של זולתי. ואף זאת כזכור ולמצער, היה לפני כ-35 שנה. אלטער סוציומט

עובד מעט. על קפה. אם ניתן לכנות מענה למיילים כעבודה ולקפה חלש, חם, חלב שומני, מעט קצף שחומם הרבה, הכל מדי, קפה 'לאטה' בנוסח שאוהב.

המושג עבודה בעידנים אלה עבר מטה-מורפוזה, סטרץ' המשגתי לכמה מקצועות שלכלל המין האנושי, כולל גדולי גאוניו שלא זכו להגיע לשלהי המאה ה-20 לא השכילו להכיר, להכיל ולהחיל. בין עיסוקים אלה נמנים מענה למיילים, קידום אתרים במעלה תוצאות מנועי החיפוש, יועצי מיתוג וכיוצא באלה. פעם, עוד בזמני, מקצוע היה נגר. על כך מתפתה לשחרר שזה שאת לא במקצוע הכי עתיק בעולם, לא אומר שאתה לא זונה. ולהיפך. או לא.

חוזר מהקפה לדירה, חצי המרחק מ- 373 המטרים לעבודה. פוגש בלובי, אם ניתן לקרוא לריכוז תיבות הדואר מול שלוש המעליות 'לובי', את רבע ממצבת שוערי הבניין, את מי שלא מתרשם מחוסר יכולתי ללהג ברוסית, אולי בשל השפעת תועפות האלכוהול, עומד על הזכות האלמנטרית לתקשר אתי, וזאת בניגוד לשאר עמיתיו שמתעלמים מברכותי לשלום בעוברי.
אז מכיוון שאנחנו מחוייבים פה, ובכלל, ליושר בהיבטו האינטלקטואלי, אלה לא שוערים; הם מרוחקים מהדלת באופן שלא שומעים או רואים אותה, וזו, הכפולה מאימי מזג האוויר, בדרך כלל פתוחה, וכשלא- נפערת לפקודת הקשת קוד. התואר 'שולחנים', שכן רוכנים על שולחן, או 'ישבנים' שכן הם ישובים בנחישות על כסאותיהם ללא תנועה, בוהים בטלויזיה המושלגת (מושג משלהי הסיקסטיז שלא תיאר את מזג האוויר בלבנון, אלא את איכות הצפי בישראל של תחנותיה) לטעמי, יתאם את עיסוקם יותר. בניגוד לשלושת הקופים הם א': לא קופים הם אנשים. ב': הם לא שלושה אלא ארבעה. ג': כולם גם לא רואים, גם לא שומעים וגם לא מדברים, מבחינתי, בהיבט תפקודם. ד': הם אף פעם לא ביחד, אלא מתחלפים במשמרות של 24 שעות.

נראה לי שיש כאן ריבוי מקצועות [עיסוקים אולי, שכן לא יודע מה מקצועו של 'השוער'- פרט לרכינתו לא נחשפתי ולו לאחד מ-משוכנע-שיש-רבים מכישוריהם] מונוטוניים, עתירי חיכיון.

עיסוקים כאלה, מטבעם של צרכים וסיפוקם, מניח, ישנם בכל העולם. בהודו נחשפתי למצבי צבירה של אפס מעש במגוון אדיר כמאות המלים שיש לשבט האסקימוסי ווטשלמקוליט האלסקאי לתאר את הצבע לבן.

עם זאת, נראה לי, שמגוון האוקסימורון התעסוקתי – עובד במנוחה, הומיאוסטזיס תעסוקתי, כאן עשיר יותר. הסיסטמה מחייבת שלילת הבלתי מועסק. מבין יתר גילויים אליהם נחשפתי, במשרדי שלי, שני שומרים בשעות העבודה, אחד בשאר שעות היום, מצדו החיצוני של המשרד מופקדים על זֶכֶך הדלותית השקופה והחשמלית ושתי פקידות קבלה מצדה הפנימי, המתפרנסים מבהייה אלה באלה. אולי זה המתח האירוטי הנצבר ונפרק, כבִֶה ונכבָּה. עתירוּת כח אדמית כזו, זכר, אולי, לימים של יתר ערך לתעסוקה מלאה ופחות ליעילות.

צריך לגלות מעט פרקטיות ובמקום לבלבל ת'מוח לקוראים לעשות מעשה ולבטל את עלות השומרים.

הנטייה שמזהה ברוסיה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה של הידע, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. וגם מחוץ לה, אם לשמור על פוליטיות קורקטית. כן, יודע על תופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לבניו את המשרה שרכש. בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, הוא מנסה להפיצה בין מכריו. מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל כאלה במקומות אחרים. וגם בארץ.

הם קונקרטיים. קשוחים. הם אומרים שזה לא מקרה שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים.

החיוך- חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, חסר. בבסיסם, הם כל כך פסימיים שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצמד פְּרָס קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס היא הלך חוקי ונפוץ. ייתכן, שנעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, השטראף הוא אין-סופי ופתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות, לא בלתי אפקטיביות, אגב.

התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף."Spoon in the Borch" קורא לזה. אלה שחושף אותם להתרשמותי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית הבורשט ללא T, בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שמנחה את העובדים לעשות ככה, ככה וככה, העובדים מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברור שמבינים. בפועל, ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה. ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס שOh yeah בוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. ואם לא יבוא- הריבון מעיד על עצמו שחלש. נעוט עליו.

אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית. זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה בניחוח האלימות המאפיינת אותם. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ, ביטוי מכובס לאלימות, ישנה את המציאות אם הסלימה להיות בלתי נסבלת מבחינת מי שחווה אותה. מנהל המכירות ואיש ה- HR שמתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני מפגין חולשה בהמנעותי. מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרתיולאהודעתילפני, ואזהרה של שטראף שלם מעל ארבעהשכןהודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואיתו ההקלה. שילמד. כלומר- שאני אלמד. היי, ברוסיה התנהג כשטרפאי.
באחת עשרה וחצי, מכיוון שלא יכול לאחר את הזמן (הגם שמאוד לא רוצה, אם כבר- הייתי שמייח להחזיר אותו), מקדים את השלאפשטונדה לשנת פרה-צהריים.

Share

גלסנוסט

יום ראשון

פרק 2

גלסנוסט

חוזר בנחת. עושה דווארות. בסנבטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית- חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנודד על מצע כבש המונח על הדשבורד, רק שבמעודכאן- במוסקבה, על Audi A6 שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא.
אני, שחשוב לי להתמצא, מנסה, ללא הצלחה, לייצר אוריינטציה לוקאלית. עושה קפנדריות בנוף עירוני מרשים, גדול, ועם זאת נעדר חן שלא היה דבר כזה. הסיבוביזציה, משוט המכונית כתחליף למעוף הציפור. יעני, טו גט אקווינטד. בעיות חנייה חמורות. רכבים בהמוניהם חונים על הרינג ועל המדרכה, בחסימות. בעיר סְפָר נידחת במזרח התיכון לא היו מאפשרים דבר כזה- למכוניות, לחנות באופן שמטרופולין המתיימר לתת פייט לניו יורק מאלץ. להמשיך לקרוא גלסנוסט

Share

מנחת אוירון 2010-13

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

טרמינל

שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אוירון 2010-13

Share

מינורי בחילופי התפקידים

בפרדס כץ התייפחתי למי שמכר לי מיטה במחיר מופקע
ולא טרח להגיע או להודיע.

כמענה לבכיי הביא לי את "כל עכבה לטובה."

"ראשית," החנאנה שבי בעט "אנא בטובך,
חאליק מרפליקות חבוטות מסוגת עובדי האל ועבדי המיסטיקה."
"שנית
," תמהתי "האם דעתו של אדוני משובשת עליו?
אם אתה כושל להגיע לפגישתנו,
מן הצדק שאם כבר, אני אתן את השורה הזו, לא אתה, הלא כן
?"

Share

אחאנא"ר – אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית

אני

אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית.

אח-אנא-רחם

ובגרסה המלאה:

אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית חף מרומנטיקה.

Share

מינורי בחברותיישן

אחד החברים, תושב חוץ, מעדכן אותי על הטרנד החדש. רווח מאוד באירופה, בעיקר באנגליה.

חברות בתשלום.
את ר' החברות ניתן לנקד בחולם ו/או בשורוק.

"צ'מע, במקום שאטחן לה במה אני עוסק, מה הם התחביבים שלי אני קונה אותה. כחברה."

מה אתה מקבל?" אני מנסה להבין "מה התמורה?"

"שילמתי $3,000, ראיתי אותה, נראית מעולה. בת 21. מחבר העמים. אני מתקשר אליה, מדבר איתה, נפגשים. לא כל פגישה זה מין. קלאסה. היתה עם ריו פרדיננד, הבלם של מנצ'סטר יונייטד. היא רוצה להגיע לטופ. והיא תגיע".

הוא קצת נלחץ. חושש מהביקורת שמקורה בכך שאני לא מבין אותו, את הטרנד.

"עשיתי עסקה מצויינת. נראה להם שדפקו אותי. לך אני אומר – אני מאוהב. עסקה מצויינת. עלה לי בזול. היא מעניינת."

"את המין אני מבין. אני עונה. "עדיף בחינם. יותר טוב עם מי שאוהבים לעשות מין. לא הולך, לא מתאים, כן מתאים מזדמן, זמין, מזומן – מבין. אבל לשבת ולדבר, להיות ליהנות, אני מעדיף איתך. מה בעצם אתה קונה?"

נזכרתי שראיתי וריאציה בוטה, מיידית, פשוטה יותר בטוקיו. ברובע הזרים רופונגי, אחרי העבודה הולכים לפאב, המארחות, גם הישראליות שראיתי שם, מדמות נערות שתפקידן במשמרת להוות את החברה לבליין המגיע. לפלרטט, לשרטט אופק מעורפל. הרי אין כוונה ליחסים של מעבר לאותו לילה בפאב. התכנית העיסקית, ההתכנות הכלכלית, סובבת סביב גרימה לחבר לשתות כמו מלח אירי, ולהכפיל את חשבונו בכך שהמארחת תערה לכבד הפרטי שלה כמויות תואמות של נוזל עתיר מחיר ודל אלכוהול. היא מקבלת פרנסה, אולי תחושת ערך של נחשקות ואולי תביא באקסטרה.

התפעלתי מהכישורים הנדרשים: להיות לבנ-ורדות, נראות טוב, עם יכולת להערות קיבולת אלכוהולית מסחרית, זמינות ופתיחות תקשורתית, שתהווה כר ליחסים של לילה בבאר, יכולת משא ומתן שבו עליהן להסתובב סביב מתן צ'אנס וירטואלי ללקוח להגיע איתן לקצה, ובעצם לא להגיע לשם, שכן הצהרתית אינן מתכוונות לעסוק בזנות מסורתית, ואולי להשאיר אופציות פתוחות, בעבור  תשלום שעובר את סף הסבירות של 'עדיין אני מסרבת להיכנס למיטה' ההצהרה תתנפץ אל מול 'בלתי סביר להגיד לו לא, בשביל כמה דקות של חוסר נעימות שהתמורה תעזור לי להשכיח אותן'.
על תכונות אלה להיות מונחות על מצע של חספוס רגשי, עמיד למשאים ומתנים אלה בכל משמרת, שכן, לא ברור, לפחות לא לי, למה הן מצפות. כן ברור, שבמסגרת עבודתן הן נחשפות בכפייתיות כפותות כפותות לפיתויים כמפתות ומפותות כפתיות כפייתיות בכל לילה. מחדש. שאם לא כן, אם לא מהוות צד במשא ומתן, אם הן חפות ממי שמתחיל איתן ובודק את גבולות עמדות המשא ומתן שלהן, הן מייבשות את ברזי אלכוהול המעסיק, את תפוקותן, את קופתן, ואת תקפותן וצידוקן המקצועי.
ומה עם פיותיהן ופותן?

נראה לי שמהות העניין נעוצה ברכישת תקשורת שאינה זמינה באין עסקה כלכלית. עצם קיומה מנפק תחושת ערך. תחושה ברורה של המבקר, שמשחק ב'גבר הבא לבלות' זוכה לשיתוף פעולה עם בחורה, ומחליק, משמן, ממו"מן, מממן, משלם, את דרכו נטולת סיכון הדחיה.
האם ייתכן, שהמועסקות, ששמו לעצמן למטרה להרוויח כסף, ללא עירוב מין, גם מתפרנסות וגם נהנות מהחיזור? אולי סיפוק ההצלחה גדולה משל עמיתיהן למשמרת? יותר פופולריות? נחשפות להצעות מפתות יותר, מממשות את חלקן לנטוש את גבולותיהן, רוות נחת מעמידותן בסירוב?

ואם נוטשים את הפתיח הרומנטי, וממשיכים בתחושת הערך, במה רכישת חברה זו שונה, מבעלות על תכשיטים ממותגים כ- BMW או Rolex עכשוויים, או מקל הליכה עם גולת כסף בקצהו בעבר? האין ברכישות אלה קניית תחושת ערך עצמית?

במקרי התכשוט, תחושת הערך מוקרנת לסביבה. ביחסים בינאישיים שלא מוחצנים תחושת ערך נשארת פנימית.

האם מי שרוכש חולצת מותגים או שעון מזוייף, מטפל במענה לצורך אסתטי, או לתחושת ערך נתפשת על ידו ו/או סביבתו?

אחרי חודש פוגש את האיש שוב. "צ'מע, מגעיל. זה לא טוב ולא נכון." פסק.

יולי 2008

Share

טקס- ויקיפדיה

טקס הוא פעולה הממירה הווייה משמעותית של משתתפיו לרעיון אבסטרקטי, המסמל את ההווייה.

טקס נבדל מפעולה אחרת שאיננה טקס בכך שבטקס נעשית פעולה שתכליתה הוא סימול- הדלקת נר, נשיאת לפיד כדוגמה, אין לפעולות אלה תכלית מעשית משל עצמם.

בשל ערטילאיות (אבסטרקטיות) הרעיון, הצורך בתודעה אנושית לקיומו, טקסים הם מביטויי תרבות.

ישנם פעולות ועזרים סמליים להמחשת ההמרה. תכלית המרה זו היא לשנות מצב רגשי, בעקבות התניה שהסימול מעורר או בשל חזרה על הפעולות שמפתחות את ההתניה הרצויה. על ההתניה להיות תואמת את ההווייה על פי כוונת, פרשנות ויכולת הביצוע של יוזמי, עורכי, משתתפי או צופי הטקס.
אירוע טקסי כולל שלושה מרכיבים: 1) פעולה מסמלת, 2) ביצוע על ידי אדם, 3) רוטינה- לא כתנאי אלא כמאפיין.

  1. פעולה מסמלת אחת או כמה פעולות, המייצגות רעיון שהוא מושא הטקס.
    הרעיון שאליו הטקס מכוון הוא רעיון נעלה, שמקיימי הטקס מבטאים את ייחוס העל שמייחסים לו- קדושה, ומבקשים באמצעות הטקס להחצין את הסכמתם עם קיומו. על לפחות אלמנט אחד בטקס, בדרך כלל האלמנט המרכזי, להיות מרכיב אבסטרקטי המסמל מהות. הסמלה היא ייחוס תודעתי לאובייקט משמעות השונה מהווייתו וקשירתו להוויה אחרת.
    דמות אדם עומד המוארת באדום על עמוד בצומת, מסמלת סכנה בחציית כביש ומנחה עמידה, בעוד שירוקה פוסעת מבטאת הנחיה למעבר, וזאת בשל סימולי עצירה המופעלים סימולטנית על תנועה מוטורית מסכנת. ככאלה, אלה סימולים נטולי טקסיות. אריג מעוטר בצבעים מסוימים מתנפנף על תורן מסמל סמכות שלטונית על טריטוריה מסוימת. ככזה, תכלית יישומו של האובייקט המסמל איננה פרקטית או תועלתנית במהותו הראשונית, אלא בייחוס התודעתי אליו. [- אם תכלית פעולת הסרת עורלה היא קידום בריאות הנימול, הפעולה הייתה נעשית ללא תפילות המתווכות את הפעולה לרעיונות טקסיים מקודשים. כך, בהיעדר הגורם המסמל, זה המקשר את פעולת ההסרה היישומית עם אידאה-על, במקרה זה ברית הנימול עם מי שעבר פעולה דומה, ואלה עם רעיון הבורא המסוים, הפעולה איננה בבחינת טקס, אלא, ניתוח מטעמי בריאות או אסתטיקה],
  2. ביצוע הפעולות המסמלות ייעשה על ידי אדם (אחד לפחות).
    בהיעדר אדם מהפעולה, מרכיב ה'פעולה המסמלת' שמחייבת תיווך תודעה אנושית איננו. במקרה כזה הפעולה לא תהיה טקסית. (- הדלקת נר נשמה, גם אם הוא חשמלי היא פעולה טקסית, וזאת בשל כוונת המדליק, ההתייחסות, סימול ההקשר לנשמת הנפטר.)
    אם ישנם צופים בטקס יהיו חשובים כנוטלים בו חלק אם יש להם התייחסות תודעתית לסימול.
  3. רוטינה תתקיים בביצוע טקס במועדים קבועים או בעקבות מאורעות חד-פעמיים.
    הרוטינה הטקסית מופעלת על מי שנמנה עם קבוצה מסוימת שקבלה על עצמה פרוצדורה קבועה, שיש בה לפחות מרכיב מסמל אחד ומבוצעת על ידי לפחות אדם אחד. (- טקס לוויה נערך פעם אחת לנפטר, באותו אופן – רוטינה, אופיינית לקהילות בעלות מכנה טקסי משותף). בשל דומיננטיות מרכיב הרפטטיביות של טקס, יש הנוטים לייחס לפעילויות חזרתיות טקסיות. פעילות אלה, אם תהיינה מבוצעות על ידי אדם, אך ללא ממד הסמלה לא תהיינה בחזקת טקס.

המרת רעיון גשמי לסמל ה נעשית על ידי פעולות שתכליתן הטקסית היא חיזוק הקשר בין הפרטים המשתתפים להווייה, בעקבות זאת בין הפרטים לבין עצמם, וזאת בשל ההתייחסות המשותפת להווייה.

תכלית חשובה, נוספת, לקיום הטקס היא העצמת יוזמי, עורכי, מושאי, משתתפי הטקס, כולם או חלקם בתפישת המשתתפים, שיכולים לקחת חלק פעיל בטקס או להיות צופים.
לעורכי ומשתתפי הטקס יש כוונה להעצים את ההתייחסות הרגשית להווייה, במטרה להעמיק את השפעת קיום הטקס בתודעת משתתפיו, וזאת כדי להחליף את המהות המעשית הנעדרת.

טקס חגיגת יום העצמאות, חתונה ולוויה, הם ביטויים סמליים לפעולות של הקמת מדינה במועד מסוים, החלטה של זוג על חיים משותפים או מוות של אישיות. טקסי יום עצמאות וחתונה אמורים לשמח, וככאלה נעזרים במוזיקה זיקוקים או אלכוהול וכדומה, שמקומם ייפקד בטקס כלווייה שתכליתו להעצים תחושת עצבות. טקסים הנחשבים כמוצלחים הם אלה שמהווים השראה להחצנת ביטויי רגש.

לעתים קרובות טקסים כוללים ביצוע תהליכים קבועים מראש כשרבים מהטקסים חוזרים על עצמם על בסיס זמן או אירוע קבוע. התהליכים הקבועים והחזרתיות עוזרים להטמעת ההתניה של משתתפי הטקס למצב תודעתי שיוזמי הטקס התכוונו אליו. עם זאת, בניואנסים של טקסים יש שינוי, בכוונה להתאימם למרחב וזמן בו הוא נערך, ולמקד את עניין משתתפיו.

תכלית הטקס היא חיזוק המכנה המשותף של הקבוצה המתייחסת לטקס, מתוך כך למנהיגיה או ליוזמי הטקס וזאת על ידי העצמת תחושת הערך למשתתפי הטקס.

דתות וארגונים חברתיים כמדינות ותנועות עממיות עושים שימוש נרחב בטקסים לחיזוק המכנה המשותף של המשתתפים בהם ולבידולם מהשונים מהם.

טקסים מקושרים לפרקטיקה של דת, שהיא מקרה פרטי של אמונה, שהיא מקרה פרטי של מחשבה המכילה אלמנטים לא רציונליים המשפיעים על התודעה. ככזה, טקס מקבל משמעות מסוימת ממקיימיו, מאלה שלא הטקס סופח משמעויות אחרות אחרות בהתייחסותם לקיומו, לדרכי ניהולו, ולעתים אף להתנגדות לעצם היותו בשל הערכים שהוא מקדם או שולל. התגובות שטקס עשוי לעורר משמעותיות למקיימי הטקסים, אם מעודדות, מאיזה טעמים, אם שוללות אותן ערכית או מונעות אותן מעשית.

Share

מינורי בבריכה

מורן פותחת את הירחון הפנימחברתי, ורואה את החבר שלה מתועד בבריכה בפעילות נופש עובדים בקייץ, כשהוא מעורבב עם כחצי תריסר רוחצים ואיזה פליצה לידו. כלומר, בקרבתו. במרחק מגע.

 "זאתי, מה עושה כל הזמן ליד אלירן?" שואלת מורן הידועה בתשוקתה להיות מוטבעת, כלומר- לטבעת, והמועמד, איך נאמר, מצידו, מפגין קרירות משהו, אולי אטימות, שלא לומר סרבנות נחושה.
להערכתי, אם אתחוב את פרדיקציאתי, זה זמני, הוא עוד לא יודע, אבל הוא הוכרע.

"לא שאני יודע מה קורה ביניהם, ובכלל מי זו, אבל, מה זו הקנאה הזו?" אני שואל.

"זה ככה ב-עדה" מעידה חברתה מיטל, שהיא בכלל מעדה אחרת.

"אני רואה כל הזמן שמסתובבות סביבו בחורות" מורן מבהירה את תפישתה על העובדה שחגות סביב אלירן בנות.

אלירן, איך לומר, שרמנטי, ומקפיד בהופעתו. ראיתי, איך נאמר, נאים ממנו.

מורן נראית טוב. נחושה. לא רהיטות, לא אינטלקט, יהיה גם מי שיאתגר את הקביעה לחכמה, אבל יש יכולות ומיומנויות שרידה פרקטיות.

"תגידי," אני מעיק "מה המשותף לכל מי שסביבו?" ומוסיף להקשות "ואולי בכלל נראה לך שהוא יותר שווה, כשכל מיני ציפורות ומלכות מזמזמות לידו"?

"לא יודעת" היא מבטלת את הפלסף בהינף יד, ומצמצת "אני אראה לזונה הזו מה זה." וטופחת להמחשת רצינותה על התמונה.

Share

מינורי בהדדיות

גליה בת ה-35 נראית פצצה. נבונה, הומור, כולל עצמי, רהוטה, מודעת- כך לפחות מעידה על עצמה. מטופחת- רזה שלא כדרך הטבע. הגדילה, הגביהה, עבתה, השביחה – בקיצור, נגעה. בציצים. בארבי-יתית במובן הפרופורציונאלי של המלה.

עובדת במשרה נחשקת. אם לשניים, נשואה לבעל ה(כמעט)אולטימטיבי- סמנכ"ל לשעבר בחברת היי-טק מצליחה. מימש. נראה מצוין.

 ו-כן הם בהליכים. פרידה. כעת לא עובד, וגם הזרע שניפק הביא לה בן ובת יפהפיים שאחד עם קשיים. והוא גם לא קיים את חובותיו. המיניות. אבל עמד על זכותו לקיים עם אחרות.

"אז הוא דחף, אותי (כלומר אותה) להזדיין עם ערסים." היא מבארת כשמספרת על הרומן האחרון.

"ולמה זרקתי את העארס?" היא ממשיכה לתאר מציאות נתפשת "הוא קבלן. עם מכונית מפוארת. ועשינו את זה במלונות. והוא אף פעם לא נתן לי לשלם. מה הקטע שלהם, אלה, עם התשלום?"

"הוא נשבע לי שהוא לא אוהב את אשתו. הבטיח לי שהוא לא שוכב איתה. שיקר לי. הוא כן, המניאק. זרקתי אותו. איזה מין דבר זה, למה הוא עושה את זה ואני לא?" היא צוחקת. או שלא.

אוקטובר 2007

Share

מינורי במורבידי #1

דודה סטלה מציינת שבתאריך המסוים ההוא, היורצאייט– יום השנה לסבא.

"את יודעת דודה סטלה" אני משיב "אין לי יחס למאורעות כאלה. כזכור, לא ערכתי לוויה לאמא."

"כן" משיבה הדודה "גם אני מבקרת רק לעתים רחוקות בקברו של ראובן" בעלה שמת.

האם מי שפוקד אחת לשנה, דומה יותר לזה שלא מבקר כלל, או לזה שמבקר בתכיפות?

Share

מינורי בבטיחות הדעת

תל אביב, יולי, צהריים. בוהק גיהינום. חם רצח. לח מוות. בתי ואני יוצאים מהמרפאה, לאופנוע. הכלי רותח, המתכת על סף התכה. היא מתכוננת נפשית, שישבנה יבעבע תחת מגע המושב. יש לו, לישבן ולה ניסיון.

באופנוע מימיננו דמות מתכוננת לנסיעה. לובש מעיל רוכבים כבד, עוטה אפוד זוהר מעל המעיל, גורב מגיני ברכיים של רולר בליידס, חובש קסדה תקנית מלאה, כסה ידיו בכפפות (או כפף אצבעותיו בכסיות- מה לelef עזאזלים הפועל לעטיית כפפות ייעודיות משובחות?) ללא קשר לחום, גם בחורף, כזה מיגון לא ראיתי בחיים.

מתפתחת שיחה על הדגם החדש שלי, ועל האופנוע הוותיק, עתיר- 1,200, הסמ"קים שלו. מניח, שהאיש רופא. רציני. זהיר. בקיא. העדפות ברורות. מנומקות. הוא לא מתגבר על תשוקתו לדו-גלגלי.

נפרדים ב"שמור על עצמך" ממני, ו"אכן עושה זאת" ממנו.

"אתה יודע", אני לא מתאפק "בחיים* לא ראיתי בנסיעות כביש רוכבים עם מגני ברכיים."

הוא מסביר לי ש"במקרה של תאונה, אין ביטוח על שיקום מפרקים."
כמה שעות קודם קבלתי sms מחנה'לה, גרושת חבר, שרכש ענתיקת חיפושית קבריולט- נטולת גג, מהסיקסטיז, שמשמעותו- הרכב פטור מחובת התקנת חגורות בטיחות. היא תובעת ממני: "דבר בבקשה עם אליק, רכש מכונית ללא חגורות בטיחות."

בתור מה אבקש? בתור 'קול הסבירות?' בשם מי שרוכב עם בתו, על דו-גלגלי, כשהיא במושב האחורי, ללא חגורה, במהירות שהקבריולט, רבועת הצמיגים, מעולם לא נסעה ולעולם לא תגיע?

 


* יולי 2007,
9 שנים אחרי, מיגון ברכיים היה לנפוץ.

Share

מינורי במודעות עצמית

"אני מאוד מודע לעצמי" היא הצהרה ששמעתי. רבות.

בדרך כלל, זהו משפט חיזוק תקפות א-פריורית של מי שתיכף ישחרר עדות עצמית.

האם ברוב המקרים, עדות על מודעות עצמית באה בסמיכות לאמירה אישית מפחתת?

האם ישנה הסכמה בין מי שמעיד על מודעותו העצמית המפותחת לתפישת השומע על מידת המודעות של המעיד?

האם מי שחושף/ת את מה שמייחס לו כשלון, שמייסר עצמו, שמפחית בערכו, מבטא מודעות עצמית?

האם מודעות עצמית היא פיצ'פוץ' במצבים רגשיים לא נעימים, שעצם הנבירה בהם, מפיקה ההנאה?

מרץ 2007

Share

השתניתי

בחוויתי נתקלתי במעט מאוד אנשים, ששינו את סט התפישות וההתנהגויות הנלוות אליהן באופן משמעותי. לתפישתי.

שמעתי יותר אנשים שמעידים על עצמם "השתניתי".

עדות זו, מעידה על

  • היות המעיד ביקורתי שלילית לסט התנהגויות או תפישות שלהערכתו לא קדמו אותו למקומות אליהם שאף להגיע,
  • שהביאו אותו למקומות אליהם לא רצה להגיע,
  • ובעיקר הבעת תקוותו שהחליף את סט התובנות וההתנהגויות באחרות. מקדמות חיובית.

לא זוכר שנתקלתי במי שהיה חסר ביטחון עצמי, והפך לאישיות בטוחה, בקמצן שהפך נדיב, ברציני שהפך ליצן.

Share

מינורי במשאב האנושי

נעמי סמנכ"ל בחברה עסקית חשובה. אחראית על משאבי האנוש. בפרשנותה המעשית את התפקיד, מטפלת בפרוצדורה, ביורוקרטיה, אדמיניסטרציה על שלל היבטיהם. בין התגמולים על פרשנות זו – אינה מואשמת בחמלתיות יתר או אפילו כמי שמטפלת בסוגיות אנושיות. מכניסטית. גם בתגובות הרגשיות. אינטליגנטית, משכילה, חדה, אגרסיבית, קשוחה, דפנסיבית, טריטוריאלית, תגובתית, חורצת, חותכת במהירות אפקטיבית בין עיקר לתפל.ממוקדת כמו שחברה עסקית בעולם גברי מעודדת אותה להיות כדי לשרוד וכופה עליה על מנת להתקדם. כך לתפישתה לפחות. התנהלותה זו, מתוייגת 'כניהול גברי' כזה, 'עם ביצים' כאלה. אישית, לא הכרתי גברים שהתנהלותם כה סטריאוטיפית.

רואה אותה עם משקפיים אחרים מאלה שזוכר, היפר מעוצבים. מתייחס לכך. משיבה לי שהם נרכשו בחנות ידועה, סופר מוקפדת, בנווה צדק.

"אבל מה," היא מוסיפה, "עשו לי תרגיל בקנייה." "לך? איך? מה?" מתעניין.

"מדדתי, התלהבתי, התחבטתי עם המחיר הנקוב על מסגרת המשקפיים והחלטתי לרכוש."

"נו…" אני ממתין לשוס "ואז, עדכנו אותי שזהו המספר הקטלוגי, לא המחיר, שהוא הרבה יותר יקר."

"או.קי.", אני מקשה "אם כך, למה קנית?"

"זה בדיוק הענין, לא יכולתי" היא מסבירה "הם פיתו אותי, ואני כבר רציתי אותם."

יוני 2007

Share

מינורי באמונות

שמנצ'יק, חבר עתיק. צ'חצ'ח אשכנזי חסר אמונה, חסר אינטליגנציה רגשית.
האמנם?
נשאל באיזה מידה הוא מאמין/דתי.

"לא מאמין, לא דתי" ובהמשך המשפט מוסיף שהולך עם חמסה, שצמודות לה שמות ילדיו, וגם למראשותיהם ספרים. מתחת לזה של הגדול תהילים.
לא, הוא לא מייחס לכך חשיבות. אבל גם לא ישים שם את מדריך הטלפון של חיפה והצפון, כי את התהילים קיבל מסבא שלו.

ואני אומר ש-יש שונות של דרגות של אמונה, לא של חוסר אמונה. חוסר אמונה חסר מידה. אז אולי זו לא אמונה, זה יישום פרוצדורה?

אז מה אם אני אומר?

Share