איש באמונתו יחיה

משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרדוקס, אוקסימורון, סותר

על פניו, ביטוי פלורליסטי,
מעיד על פלורליברליות אומרו, שכן –
‘מאפשר’ לְמאמין לממש את אמונתו באשר היא,
תוך הנחה שהמאמין אינו פוגע באחר.

בפועל – פרדוקס, אוקסימורון, וסתירה,
שנאנר על ידי איש מאמין.

  1. פרדוקס
    המשפט מכיל מלה המורה על אינדיבידואליזציה – התייחסות ל’איש’, יחיד, שמאמין.
    באמונה אין אינדיבידואליות.
    מאמין בודד, לבד, מי שמקיים טקסים שונים, מקבילים לאלה של דת מקובלת,
    ייחשב ככפייתי, בלתי שפוי, משוגע, מטורף, פסיכופת.
    אמונה היא חלק מהתנהגות של קולקטיב פרטים שמאמין, שמקבל על עצמו סט תפישות המניחות פרה-לימינרית את קיומם, פוטרות ופטורות מהוכחה רציונלית. הכשר הנורמטיביות הוא בקבלת טקסים אלה על ידי קולקטיב. הכשר לא סבירות,
    אין כוונת אמת לכלול ב- ‘איש באמונתו יחיה’ את כל מי שמאמין. רק את מי שמדגמן אמונה שעברה הכשר.
  2. אוקסימורון
    פעולה בשם אמונה ממיתה אנשים,
    לא מחייה. לבטח מצמצמת חופש התנהלות אחרים;
    ישנה ציפייה מהמאמינים להרחיב את מעגל האמונה, וממי שמתממשק עם המאמינים לקבל את אמונתם, או לפחות לרחוש לה סנטימנט חיובי, וולונטארית, ואם לא – בחסות חוק מחייב.
  3. סתירה
    אמונה מופיעה ביחיד, משוייכת לפרט המאמין – ‘אמונתו’.
    פרדוקסלית, לכל המאמינים יש מכנה משותף, של רבים, לא של יחיד.

    1.  המשותף לכל האמונות הוא
      כיבוי מודע של חתירה לרציונליות,
      כתוצר לוואי לכך, מאמין רואה בריבוי שותפים לאמונתו סוג של אישוש – בחתירה לנורמטיביות רואים התכנסות אחרים להסכמה כ’נכון’, במובן שאהרוב קובע מה נכון – גם מאמין באמונה אחרת, נותן צידוק לאמונתו, במהות דומים, גם אם פרטיקולרית, בשוליים, פרטי אמונתו שונים. יש לאפשר לו ‘לחיות’, שכן מקדם את עניין האמונה, ואולי בעתיד כלשהו גם יאמין ‘נכון’, באמונתו של המייחל,
    2. אמונות נבדלות, באופן זניח ובלתי מהותי,
      בשרירות ציווייהן וביצירתיות טקסיהן כשהטריגר לטקסים והציוויים די דומים,
      והשוני הוא ביצירתיות השרירותית.

מאמיני דתות עוינות דומים יותר אחד לשני מאשר למי שחי בקרבם והוא חף מאמונה.

כך לגבי לאומנים – מי שהמירו אמונה בכוח עליון מארגן ומסדר בריבונות מדינית או אישית מארגנת חיים, המייחסים ערכיות ללאום או למדינה – לאומנים ניצים, דומים יותר האחד לשני מאשר למי שחי בקרבם ורואה בלאום השתייכות סטטיסטית נטולת ערכיות ומטפיזיות, ובמדינה מבנה חברתי אד-הוקי שנועד לשתף את אזרחיו.

התנהלות רציונלית

במשפט ‘איש באמונתו יחיה’, אין הפגנת ‘ליברליות’ או פתיחות.
יש איפשור לאחר להתנהל כרצונו והבנתו, כל עוד אינה פוגעת בחופש האישי או מכתימה מרחב ציבורי.
אין ‘כבוד’ במובן של תיוג ערך חיובי מעצם שימור מסורת או פעולה מתוך חוסר רציונליות מודעת.

נעדרי אמונה, אדישים ליישום אמונה טקסים ומסורות של אחרים,
ועם זאת עשוייים להתעניין תְכָנית בפעילות אמונית של אחרים, להעריך מורכבות, אסתטיקה של מרכיביה.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share