משך הקריאה: 9 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
בחירות מולקולריות
לעיתים, בצהריים, אני פוקד בר סלטים. מתקין עצמונית, מיקס ירקות למיניהם. עם תוספות.
לוקח מזה, מזה, מזה ומזה. דוחס פה, לוחץ שם, מרטיב מלמעלה, מלחך קלות, זורה מעט, מפזר קלות, מתבייל מתונות, ומקבל פעמיים – XY מדי:
- X = הרבה,
- ו- Y = טעים פחות.
המצב משתפר אך כזית, כשאני ממנה, זמנית, את נבחר ה(צי)בור, ההוא שעל המלקח והקעריים, שיערוך עבורי, הבור. אז, אני בתפקידי כרִיבּון, מצביע, מורה, מנחה, מצווה, מונע, מבקש, ומוביל לכלל תוצרי הסלט-בריסטה. אלה מונגשים לי, ותקוותי נכזבות. סלט מתפריט, קוהורנטי, אורגני, טעים יותר.בכהונת אד קוץ’ כראש עיריית ניו יורק, בעבודתי במובינג בניו יורק, היינו עוצרים בדלי לצהריים. למדתי להעדיף איטליאן סלמי סנדביץ’, בג’בטה. אז, לאחר הדקלרציה על משאלתי, אני, כמולקולה אלקטורלית נבערת, הייתי נשאל על סט סוגיות דיסציפלינריות שלא הבנתי: על לחם כפלטפורמה, מריחה מתודולוגית, סוג הנקניק כתזה, גבינה כאנטי, תוספים לסינתזה, המלחה רטורית, פלפול דיאלקטי, שתייה קונסרבטיבית אריזה פרוגרסיבית ותשלום רדיקלי.
פרובינציאליותי, הרקע האתנו-סוציולוגי ממנו הגרתי, לא הכין אותי לשפע זה. לטומטומי לא הבנתי את השאלון שסוקר המכון הגסטרונומי הטיח בי. הרגשתי כמצביע לפיגנץ, קורבן יש חוסן או עתיד לישראל, וזאת
הן בשל אנגליתי הנבערת,
הן בשל חרשותי לדיאלקט המקומי – לך דע מאיזו סיעה הגיח כל אחד מסנָטורי הסלט,
והן בשל בורותי הפרודוקטיאלית לאלמנטים הקולינו-לוקליים.
כך, זר כאפריים קישון להוויית הלבנט הישראלי, למבטא ולמנהגי המקום, מצאתי שיטה להיטמע, לאמץ, להתאים עצמי לשיטת השפע הצרכני המערבי;
בהינתן תורי לקמפיין פוליטיקאֵי הסלטים/ סדנביצ’ים, טרום נאומו, הייתי מורה לקנדידט המזון, בהִיבלית בדיָאלקט חולוני:
Italian salami sandwich, please, make it the same way you would make it for yourself.
לאחר הסיוג המתבקש, מדינאי הכריך אימת שאני מודע לכך שמצע טעמיו שונים, ולאחר הווידוא שאכן, הרעיון להפקיד את טעמיי בידיו הוא משאלתי הבלתי ניתנת לפרשנות אחרת, ואזהרה, הרי אנחנו בדמוקרטיה ייצוגית שוחרת חופש פרט, פנה להתקנת סנדביץ’ על הפודיום. את תוצרי העדפותיו – כך, קיוויתי, אלא אם הוא בעל הבית ופוליטיקאי קטן, שתוחב לג’בטה את המרכיבים הזולים, הלא טריים, אלה שמהם רצה להיפטר.
כך, אין ספק, הפקרתי את חירות בחירותיי בטפריו,
ויש ספק אם אכן זה ציטוט המשפט בו נקטתי, או בנוסח עילג יותר.
עם זאת, בחי אלוהים בסייפר התורה, כך התנהלתי.
ולא תמיד, ניתנת האמת להיאמר, שכן אותך לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי – אינני מוכן, כשווָעדתי המסדרת מינתה את המייצג אותי מול התוצר, אפקטיבית, התוצאות השתפרו קולוסאלית.
אמנם את הסקר המביך החושף את בורותי של ‘גם ימין וגם שמאל’ – גם בלו צ’יז וגם אלף האיים, ובאיגנורנטיותי לא נדרשתי ל’לא ימין ולא שמאל – לא קטצ’ופ ולא מיונז, הניצחון אינו מושלם, גם אם הקמפיין מדליק – חירות בחירתי העצמונית אבדה אל מול הדמוקרטיה, בגרסתה העממית – טירניות האיש שלי.
כך כשבחרתי פרטיקולרית את ייצוגיי טעמָי, קיבלתי סלט או כריך תפל. כשהפקדתי את חירותי המולקולרית זמנית, קבלתי, גם אם לעיתים מעט, תמהיל תוצרים טעימים יותר.
וכן, אני, מעדיף את חירות בחירתי, שהשקשוקה התזונתית שלי תיטגן ובמתכון דוקטור שקשוקה, מאשר להכין אותה עצמונית, ולשלוט על מרכיביה. ו-מת על המסבחה של עלי קרוואן, ולא, לא דחוף לי להתאים אותה לצרכי. מסתפק בלבחור האם לאכול אותה, מתי, או אלטרנטיבות מוצעות אחרות.
ומה נכון אלקטורלית פרלמנטרית? בבחירת הרכבי מפלגות לכנסת? השפעה ישירה של אזרחים על שלטון נבחר.
בחירת מועמדי רשימות לפרלמנט
בבחירת רשימת הנציגים לכנסת, בישראל, המפלגות מתחלקות לשתי מתודות פעולה עיקריות:
וועידה מסדרת, רשימה
בה ראש(י) מפלגה, שמונו על ידי פטרונים או שנבחר(ו) על ידי מיעוט אנשים, מתכנס(ים) להחליט על זהות וסדר מועמדים, על פי שיקול דעתם/ פטרוניהם לטובת הצגת רשימה מיטבית לתפישתם.
השיטה מנותקת, ביודעין, מישירות העדפת האלקטוראט אליה מכוונת.
על פי רוב, השיטה מאומצת אצל
מפלגות נישתיות מגזריות
שנשלטות על ידי המנהיג העומד בראש, או פטרוניו כ-
דגל התורה, יהדות התורה, הבית היהודי, מפלגות ערביות, ש”ס.
וכן, השיטה נהוגה ב-
מפלגות ‘אופנה’
בה למנהיג פופולריות ציבורית, מהווה תקווה שלטונית, באישיותו, הוא המביא העיקרי את הקולות. אנשיו בין נטולי ערך אלקטורלי לבעלי חשיבות משנית עד זניחה בקישוש קולות, וערכם מתבטא בצבע ובגוון המוסף לתמהיל בקונפורמיות התיישרותם המתָקֶפֶת, ממצקת, זורה לגיטימציה ציבורית על מצג קובעי ההתנהלות ההומגניות המפלגתית בעצם היותם במפלגה.
פריימריז – ‘דמוקרטיים’
בחירות מקדמיות לפרלמנטריות, בהן מועמדים מציגים את עצמם על עמדותותיהם בפני מצביעים, שהמפלגה קבעה שהם בעלי זכות ההצבעה. אלה בוחרים את רשימת השמות המועדפת עליהם, מדרגים את המועמדים בסוג של מידת פופלריות סוציומטרית.
שיטה יקרה, בה המועמדים משקיעים תשומות אנרגטיות וכלכליות לספוח אהדה מהמדרגים.
מפלגות וותיקות, בוטחות בדרכן בתפישתית המובחנת, בשִלדן האידיאולוגי, במעטפת התנהלותן המובחנת, בעלות שאיפה להשפיע על סדר היום הציבורי התפישתי נוטות ליישום שיטה זו כ-ליכוד, עבודה, הבית היהודי(?), מרצ.
ככלל
כל שיטה בתחומי פרט–חברה–ריבון מתאפיינת ברצון לשקף את רצון השותפים למשחק הדמוקרטי.
מכיוון שרעיון השליטה בגופים שלטוניים ‘דמוקרטיים’, הוא כל כך מורכב, מפלרטט עם אמורפיות הטומנת ניגודי אינטרסים בין פרטים לבין אחרים, בין טווח קצר לארוך של פרט, שאלה מי הוא הריבון, התנועה בין שלטון מסודר וחזק שעיקרו המשך שלטונו לבין כאוטיות אנרכית, ישנה הבחנה ברורה בין סוגי שלטון דמוקרטיים למיניהם.
ריבוי השיטות, והווריאציות עליהן, שאין שיטה מושלמת. לכן, אין שיטה מושלמת, במובן שאין מודל מובהק שמאומץ על ידי מדינות שמתחזקות את שלושת נדבכי הדמוקרטיה.
מי שמבקשים לשנות שיטת בחירות נחלקים לשניים:
- הנוכלים – בעלי עניין להגדיל את כוחם עם שינוי שיטת ממשל שתיטיב, בטווח זמן נראה לעין את עומק ורוחב אחיזתם הייצוגי שלטוני,
- התמימים – המקדמים שיטות חדשות במטרה ‘לייצג מיטבית’ את האינטרס הציבורי.
לתפישתי
להבנתי אנשים ממוקמים באופן שונה על משרעותיים פוליטיים.
שווי קול הוא אחד חלקי מליוני המשתתפים בהצבעה, כלומר ערכו הוא פחות מ- 0.000015%. לכן, לא באמת מתרגש מכך שאני מפסיד בחירות.
פריימריז מפלגתיים
במציאות כזו, אני מסתפק בלקדם את הערכים של תפישותיי, לכן אתמוך במי שנראה לי הקרוב ביותר לצבא ערכיי בריבוי ממדים.
אני רוצה לתמוך בגוף כזה שיש בו את הקוהורנטיות בין מרכיביו, במפלגה שבוחרת את נציגיה באופן שמייצג אתערכיה, ולכן לא חשוב לי לבחור את מרכיביה אלא להחליט בין מפלגות אורגניות, בשיטה המסדרת, או המנהיג הקובע.
בחירות לשלטון
את השלטון, כברירת מחדל, אני אוהב כהכרח קיומי, כמו את חרבון הבוקר.
אני שואף לחזק בקולי הכמעט חסר משמעות מתימטית את מי שאג’נדת אחו פרט – חברה – ריבון דומה להבנתי את שלי.
מניפולציה ‘טקטית’ של הצבעה אסטרטגית (או להיפך, הצבעה אסטרגית עם איות טקטית מזכירה לי את ההוא בחפירות מלחמת העולם הראשונה שהפליץ כחלק מלוחמת האב”כ שזה עתה הומצאה) מגוחכת ומהווה ‘בזבוז קול במובן של אי-מימוש המיקום של בעל הקול על המשרעות.
כך אי מתייחס ל’הצבעה טקטית’ כהצבעה אמיתית של הבוחר עם הסתייגותו ממנה.
אני שואף שגופים תלויים מעט ככל האפשר – בהבנה שלא ניתן לייצר גופים מושלמים, כשהשאיפה לכאלה היא סוג של תמימות או מניפולציה, איך יודעים? כשמערבים מניפולציה תודעתית כ’שבועה’ ככלי שלטוני רציונלי, מבינים שרציונלי זה לא – יבקרו מירבית ומיטבית את יושבי ראש וועד הבית שנבחרו בשיטה המקומית לנהל את המדינה.
למנהלי המדינה אני מתייחס, אינסטרומנטלית, כוועד הבית – מי שמקבל מדייריו, מנדט זמני לטפל בצרכי הקולקטיב אד-הוק שהוקם, לרווחת הדיירים.
לא מייחס להם, לא שואף, אין להם כישורי-על.
יש להם מוכנות, נטייה ותשומות לטפל טוב יותר מהיתר בנושאי הכלל המקומי.
הם ממונים לקדנציה, לפרק זמן תחום, עם בקרה מתמדת ויכולת החלפתם.
אין אליהם יחס רגשי, לא גורל משותף, לא מיסטי, ולא נעליים, לתפקודם.
על גופי בקרה שלטוניים כרשות המחוקקת, הרשות השופטת ה’ממלכתיים’, עיתונות, אקדמיה, מכל אחד מהם, על אף היותו בלתי מושלם בתפקידו, אני מצפה להיות עזר הקבוצה, שתפקידם לבקר את הרשות השלטונית וכל אחד מחלקיה.
אינני שואף להיות בעמדת מקבל החלטה ביצועית שתעמוד למבחן כבדמוקרטיה ישירה, אלא, כבדמוקרטיה ייצוגית. שיטת ממשל זו לגווניה, באבולוציה על ציר זמן, התפתחה לשיטה הממנה את בעל המקצוע שצבר הבוחרים בתת שיטה כזו אחרת הציפו למעלה לפרק זמן קצוב, לבקר כל פעולה שלו באמצעות גופים ממונים, בידיעה שאין מושלם, ולכן רק לשאיםה לכך, עם תיקוני כיוון רציפים.
אינני רוצה שינסחו עבורי את סט ערכי. משפטים ‘לא בלתי נכונים’ כ’השמאל איבד את דרכו’ הן משחק מלים אווילי. כשסטיב ג’ובס נשאל מדוע אינו עורך קבוצות מיקוד על מוצריו, ציטט את הנרי פורד שאמר שאם ישאלו את האיכר איך הוא רוצה את כלי העבודה/ תחבורה שלו, יאמר ש”ירוץ יותר מהר ושיאכל פחות’. שבעל המקצוע, היצרן יפתחו את מיומנותיהם ומרכולתם, ואני אבחר את מי שנראה לי, בכלי הבחירה החלודים שלי, שאינם מושלמים, אך אין לי טובים מאלה*.
* מכיר את אלה שבפרוצדורה רפואית הם לא רק בוחרים את הרופא, אלא יש להם דעה מה נכון או לא, כשרופאים מנוסים מהם חלוקים בדעתם. כך הם מטפלים בתחושת השליטה הנשאפת לא בפתרון מושכל של הבעיה.
ואינני רואה בכך פסיביות חסרת אונים. ערכי ברורים לי היטב. את תפישותי, ורצוני להגשים אותם – אני מכיר ויודע. אני רוצה לבחור את סט הכוחות הייצוגיים הפרלמנטריים שאמורים לקדם אותם.
שלטונות פופוליסטיים, נוסח דמוקרטיות עממיות, גרמניה השל שנות ה-30, רוסיה וטורקיה של היום, נתניהו וטראמפ, שואפים לדמוקרטיה פופוליסטית, בה הם מהווים את יד רוב המצביעים, כשבתי המשפט ישכינו שלום בסכסוכי פרטים, ולא יהוו בקרה על שלטון, כ-עיתונות וכאקדמיה, זהו סוג של דמוקרטיה ישירה, בה ‘ההמון האנונימי קובע’ ולא האזרח עם כוחו הדל ש’בוחר’ את מי שקרוב אליו בתפישותיו, וממנה סוג של אליטות ממונות שיפקחו על מעשי השלטון.
כן, כמו הסלט והסנדביץ’, אינני אמון על הרכבתו. ‘עשה לי כמו שאתה אוהב. ואם הצלחת, אני אצרוך ממך עוד, ולא – מאחר.’
