פוליטיקה אינה עניין של חיים ומוות

עמוד 3, המשך מעמוד 2:

שיקוף סט ערכים פרט–חברה–ריבון

קינון פרט באחו פרט–חברה–ריבון מהווה רפלקציה לאישיותו.

מפלגה שמקדמת רעיונות, תפישות, ערכים שנוגדים את ערכיי, או עומדים בראשה אנשים שנראים לי בלתי ראויים – אינני מכבד.
חפץ ממשי או אבסטרקטי אינו מושא לכבוד.
אנשים תומכי תפישות מפלגה מסוג זה, אינני מכבד.

אני מודה

אני מגיב בחוסר אהדה, זלזול, לבעלי תפישות עולם מסוימות.
לא, אינני מכבד כל דעה.
לבטח אינני רוחש אהדה לדֵעות שנסמכות על סנטימנט בלתי מבוקר,
כאלה, השואפות להחיל על המרחב הציבורי ציביון, תוך הגבלת חופש,
וחמור יותר, לכפות עלי אורח חיים בערכים הנוגדים לשלי, מצרים את חרותי, בשם עמיתים או הרוב.

כבוד

הדרישה ‘לכבד את דעת אחר’ מתנפצת מול העובדה שאני פשוט לא מכבד דעות מסוימות. רואה בהן אימוץ קונפורמיסטי נטול או גבוי בקרה מערערת, או חמור יותר, כשהן מודעות מנוסחות מקדמות רעיונות שאינני רואה את האינטליגנציה או ערכים שאני רוצה לקדם.

יישוב עם ליברליות

איך מתיישב עם פלורליזם, ליברליות, חופש לכל?
לא נמצא בסתירה.

יש הגורסים, שיגאל עמיר הוסת באווירה ששרתה בישראל 1995 בעידן פיצוצי האוטובוסים לאחר הסכמי אוסלו לרצח ראש ממשלה.

לתפישתי, אני פוטר מכל אחריות ‘הסתה’ עד רמה של הוראת ישירה ומפורשת “רְצָח!”.

אני מייחס לאדם אוטונומיה מחשבתית.
מייחס אחריות לעושה.
מאפשר לאומר לומר את כל מה שימצא לנכון, כולל להורות ברצח. אלה מלים.
כפי שאיננו יכולים להאשים אדם במחשבה, אני אינני מאשים מישהו באחריות לביטוי, לאמירת מלים.
אני כן שומר לעצמי את – זו לא זכות – האפשרות לא לכבד אדם על אמירות מסויימות, לרחוש לו הערכה שלילית.

ההבחנה שאני עורך היא

  • בין כיבוד הכללים הדמוקרטיים לטובת כולם,
  • לבין כיבוד דעה מנוגדת לשלי. אין הערכה רבה.

עם זאת,
ישנן דמויות שעל אף שאינני חולק איתן ריבוי ערכים אני מכבד, בכללן דב חנין, אחמד טיבי, משה יעלון, איימן עודה.

Share

השאר תגובה