משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
Where’s my Roy Cohn
רוי כהן דמות מרתקת; ייצוג מזוקק, בוטה, לרטוריקה מתחפשת לדיאלקטיקה – ניסיון לשכנע את שומעיו באמצעות שימוש במכלול אמצעים ורבליים, לעומת ניסיון להגיע ל’אמת’ באמצעות מערכת מבחני שלילה:
שכנוע באמצעות
♠ אגד רכיבי קונסטרוקטים תודעתיים
♣ כעובדות נתפשות
♣ בהקשרי סנטימנטים מקדמיים, אמונות, תפישות עולם, מסקנות, הסברים, תיאוריות
♠ באופן מקדם
♣ במודע
♣ ו/או בכוונה מקדמית של המכוון
♠ אינטרסים כלכליים
♠ ו/או רגשיים של בעל האג’נדה,
♠ באמצעות מניפולציות תודעתיות,
♣ פרשנויות שלא עומדות במבחן אמת או בהיגיון של מי שאינו בעל עניין בסיטואציה, על ידי מתיחות אמת, התעלמות מנתונים או עובדות סותרות, הכחשת אחרות,
♣ שימוש בתימוכים שאינם עומדים בהקשרים לוגיים או רציונליים,
♣ לעיתים שקרים,
♠ ולשווק אותה לשומעים באופן שעומד בקריטריונים של היררכיה פורמלית.
רוי כהן – בתמצית
היה רשום במפלגה הדמוקרטית, בה בעת תמך בנשיאים ובאושיות רפובליקניים.
שימש כעוזרו הצעיר של ג’ו מק’ארת’י, בנוטלו חלק דומיננטי בהרשעת אתל ויוליוס רוזנברג על העברת סודות אטומיים לבריה”מ. בהמשך, ניסה לסחוט את משרד ההגנה האמריקאי לטובת מי שנחשב כמאהבו. שימש כטוען משפטי – עורך דין, בשרות המאפיה, וכן של דונלד טראמפ. רישיונו נשלל ממנו על רקע ריבוי אירועים בעייתיים.
אושייה בליינית ניו יורקית. מת מאיידס, תוך הכחשת נטייתו החד־מינית.
היווה מנטור תקשורתי, בעצם מקור השראה, דמות חיקוי, ישבן ממנו צמחו הרגליים התקשורתיות – מעניין מי היה לפניו בז’אנר –רוג’ר סטון, טראמפ, בנימין נתניהו, יאיר נתניהו.
שמו מקושר ליכולות עריכת דין, שתצליח לזכות נאשמים בריבוי אמצעים טכניקליים, ומניפולציות הנעת המון.
צביעות
שונא את המושג ‘צביעות’. מניח ש
צביעות – תיוג התנהגות אנושית בה
ישנה ציפייה של המתייג מאחר/ים,
שיתייחסו לנושא מסויים על פי נורמה התנהגותית מסויימות שהופעלו בנושאים שנראים למתייג כדומים, כאשר בפועל ההתייחסות היא אחרת, נוגדת את ציפיית המתייג.
היות רוי כהן חבר במפלגה הדמוקרטית, מנהל אורך חיים בלתי ‘שמרני’ בעליל, רתימת כישוריו לפרסונות וערכים רפובליקניים היא מהות העניין – היותו ‘צבוע‘.
תוכן רטורי
הדיאלקטיקה בה רוי כהן נקט נחשבת כמתוחכמת;
זוהי פרקטיקה שביישומה האפקטיבי:
מאתרת מאפייני סנטימנטים קונסרבטיביים שמקננים אצל אוהדים מקדמית מכניקות מחשבה שמרניות, ורתימתo הפרקטית לאינטרסים שרוי כהן ודומיו מקדמים.
אלה טיעוני ימין היפרפרקטי, דמוקרטי, ליברלי, נטול אמוניות במהותו.
נשען על המונים נוטים למניפולציות פופוליסטיות עליהם, לפעולות שנוגדות את האינטרס המעמדי שלהם.
תמיכת ההמון, על פי רוב, נובעת מתסכול פרטים שאינם, ‘נהנים’ מהשיטה המיטיבה עם הממסד, לא איתם, באמצעות שלהוב רגשי של רתימת סנטימנט.
צרכנים?
[כאותה פרסומת אמריקאית עתיקה על יצרן פיאות נוכריות, שבסופה, הסיר את הפיאה והעיד – אני לא רק יצרן, אני גם צרכן] לי לא ברור, האם משתמשים בפרקטיקות אלה שותפים לסנטימנט הקונסרבטיבי, או ש – כאן תחכומם – מבינים שקהל אליהם הם פונים, אם יגעו לו > ינפקו לגיטימציה > ישביעו את הסנטימנט האמוני/ לאומני/ מתכנס קולקטיבית הזדהותית/ מבדיל ערכית מקולקטיב אחר יצלחו לרתום את אהדתו למימוש האג’נדה שבגינם הם פועלים.
הטייה לא מודעת
חלק מתומכים ברעיונות אלה, שותפים לסנטימנטים, תגובתיים חיובית לתמיכה במקדמיה מתעלמים, אחרים אינם מבינים, שדיאלקטיקה כ-של כהן, היא לישה תודעתית את המציאות לצרכים אישיים של הלשים המניפולטיביים, הם מהווים מקדמי מענה לגחמות אישיותיות מובחנות של מניפטלטורים תודעתיים אלה.
ההמון גורס שבעצם התקפתם הרוי כהןים על ה’ממסד’ המדיר את המקופחים מחגיגת השפע שלו, ההמון מהווה קיר תמך ללחץ שהמניפולטורים מפעילים על הממסד באמצעות ההמון הכועס.
פרקטיקה יישומית
בנטייה האינסטינקטיבית לקונסרבטיביות, ימניות, שמרנות, רפובליקנית, יש לחפש את הרטוריקה של רוי כהן, רוג’ר סטון ודומיהם. זה תמיד שם.
לא מצאת?
לא חיפשת מספיק.
כעת נתניהו המתוחכם ושליחיו הפחות עברתו את זה.
מה יוצא להמון? תחושת הזדהות, סיפוק.
אלה מסרים פשוטים, מוכוונים טקטית, לבעלי סנטימנטים הנחלקים במשותף, למתכנסים הזדהותית לקידום ערכים קונסרבטיבים משותפים.
רואה את נתניהו? את שלוחיו, רגב? ביטן? אמסלם? ריקלין, סגל, מגל, גל, ברדוגו?
אישית
פרקטיקות כאלה פוגשות את:
‘גנוב אותי, שדוד, פגע בי – אל תגע, אל תתעתע לי בתודעה.’
רוג’ר סטון יישום טקטיקות
