הביקוש לתרומתי הייחודית משול לצעיף בחוף ים באוגוסט לוהט ולח. גם ההנאה מהתרומה דומה.

צעיף צמר על בטריות, בחוף הים, ביולי

ביחסיי עם אנשים, בודק מה אני תורם. ונתרם.

זה שאני עושה זאת, לא אומר ש

  • עושה זאת נכון,
  • מדויק,
  • מסיק את המסקנות הנכונות,
  • פועל לאורן.

ישנם פרטים, קבוצות אנשים, שניהלתי, מקיים, איתם סוג תקשורת, שמניח שאני היחיד שהם מתקשרים אתו בתקשורת המסויימת, תְכָנית ותצורתית.

ברור לי, לפחות מול אלה שברור גם להם ש-

  1. הערך שאני מנפק בהשראת תובנותיי הקלישאיות, הוא נמוך, מאד, ריאלית.
    לא כהצטנעות, שכן הערך לא פותר דבר קונקרטי.
    זוהי תקשורת, אף אחד לא היה מוכן לשלם על כך או לראות בכך כלי.
  2. עם זאת, קלישאותיי, תרומה זו, לעתים, בחלקה התכני, היא עבור המקבל בלתי תחליפים.
    תכני התובנות המוטחות בנמען, החשיפה לתקשורת מסוימת זו, לא מתקבלת וממילא אינה נצרכת, ממגוון וריבוי סיבות, ממקורות אחרים.
  3. האם תמיד בקשו את התגובות? ממש לא! אינני רואה עצמי כאחראי למצב רוחו של איש פרט למצב רוחי האישי, שמושפע חיובית (גם) מתרומה לא בלתי נכונה.
  4. האם יש ברקע איום, שיהיה מי שיכרוך צעיף חנק על צווארו? ממש לא, שכן, ממילא מנגנון הרציונליות מפחת תובנות שמבאסות את שומעיהן.
  5. האם יש בפרונט איום, שיהיה מי שיכרוך צעיף חנק על התקשורת בינינו?  בוודאי, כל הזמן. ואיום ממשי זה טוען את הקלישאות בעניין- בתקפות החונייק המצועף.

כ-באסטת צעיפי צמר מחמם בחוף הים, בקיץ- אין ערך חיובי, יכול להיות שורייף וחונייק.
עם זאת, למי שדווקא צעיף מסוים מחפש – אין מקור אחר.

Share

השאר תגובה