חלל הזדהותי

נגד חילוניות חלולה (2)

הארץ, שלמה אבינרי, 02.02.2017

ד"ר רם פרומן ופרופ' יגאל עילם עמדו על שורשיה ההיסטוריים של תפישת העולם החילונית ומשמעותה לשיח הפוליטי בישראל בשני מאמרים חשובים שפירסמו כאן ("הארץ", 9.1 ו–24.1). אני מסכים עם רוב הדברים, אלא שבשני המאמרים יש חסר מהותי, והוא יסוד למחלוקת בינינו.

פרומן מדגיש בצדק את הזיקה ההיסטורית שהיתה בין תנועת ההשכלה במזרח ומרכז אירופה לציונות, אבל התמונה שהוא מצייר אינה שלמה. הוא מאפיין את תנועת ההשכלה כמי שביקשה "היפתחות לעולם הרחב הלא יהודי, פנייה אל המודרנה והרציונליזם… שחרור מעול מצוות ומהאמונה באל". כל זה נכון, אבל לוקה בחסר: ההיפתחות לעולם לא היתה מופשטת, אלא מעוגנת בזיקה עמוקה להיסטוריה ולמורשת התרבותית היהודית. המשכילים (או ה"חופשיים" כלשונו של פרומן) לא ביקשו להיות רק אזרחי העולם, אלא חרתו על דגלם את הסיסמה "היֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". דווקא משום שדחו את הדת ואת עולם המצוות, הם לא התכחשו לזהותם היהודית, אלא ביקשו לעצבה מחדש כזהות לאומית ותרבותית מודרנית. הם הבינו נכונה כי אין אפשרות להיות "אדם" מבלי להיות נטוע בתרבות לאומית ספציפית. הם לא הכירו את תורתו של נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית (והאירופית) ג'וזפה מציני, שאמר "הדרך להיות אזרח העולם היא באמצעות היותי אזרח של עמי ומולדתי" — אבל דיברו בלשונו.

זה היה מסר התחייה של ההשכלה היהודית, ומכאן הוביל הנתיב בסופו של דבר אל הציונות. המשכילים לא דיברו על שיבה לארץ ישראל, אבל תנועת ההשכלה היא שהביאה במאה ה–19 לפנייה אל הלשון העברית: בהשפעת התנועות הלאומיות האירופיות המשכילים ביקשו לחדש את השימוש בלשון העברית לא כשפת קודש או לשון תפילה, אלא כמכשיר לגיבושה של תודעה יהודית לאומית חילונית. תנועת ההשכלה לא היתה חלולה, כי היא ראתה עצמה קשורה בטבורה לתרבותו של העם היהודי על גלגוליו השונים. מכאן נבעה הפנייה לכתיבה בעברית, וכאן תחילת הספרות העברית המודרנית במזרח אירופה עוד לפני הציונות — בפרוזה, בשירה, בפובליציסטיקה, במפעל התרגום לעברית של ספרות המופת העולמית; מכאן נבע ייסודם של כתבי עת ועיתונים עבריים, שאיפשרו את צמיחתה של תרבות יהודית מודרנית שחצתה גבולות מדיניים; מכאן נבעה גם הקמת מה שכונה "חדר מתוקן", ולאחר מכן ייסוד של בתי ספר עבריים.

מכאן כמובן גם ההתרפקות על התנ"ך והעמדתו במרכז הזהות היהודית — לא כספר קודש וקטלוג של מצוות, אלא כמבטא את המורשת הרוחנית והמוסרית ההיסטורית של העם היהודי — האיליאדה והאודיסיאה היהודית. מכאן הגאווה על מסורת הנבואה וראייתה כמבטאת ערכי מוסר, שמקורם בהיסטוריה היהודית אבל הם בעלי תוקף אוניברסלי ומבטאים חזון של תיקון עולם. ללא עיגון זה של תנועת ההשכלה במורשת התרבותית והלשונית של העם היהודי, היא לא היתה יכולה להיות מפלסת הדרך אל הציונות. זה שורש הערצת הציונות החילונית כלפי התנ"ך; והדברים מצאו ביטוי חד־משמעי בתוכנית הלימודים של בתי הספר העבריים בגולה ובא"י, ומשתקפים במשפטי הפתיחה הנמלצים של מגילת העצמאות.

את רישומה זה של ההשכלה ניתן לראות בכתיבה של רנ"ק, שבספרו "מורה נבוכי הזמן" מאמץ לעצמו את המושג ההרדריאני "רוח האומה", לא כמשהו מיסטי וחוץ־היסטורי אלא כסך המאפיינים ההיסטוריים של כל עם ועם, ולכן גם של עם ישראל. במקביל לא מקרה הוא, כי היינריך גרץ, אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, פותח את ספרו המונומטלי "ההיסטוריה של העם היהודי" לא באברהם אבינו, לא ביציאת מצרים ולא במתן תורה במעמד הר סיני — אלא בכיבוש הארץ על ידי יהושע בן־נון: זו היסטוריה של עם, לא של דת, גם אם הדת היתה עתידה להיות אחד ממרכיביו של העם בתהפוכות הדורות.

כל זה אינו מופיע בדבריו של פרומן. הצירוף "עם יהודי" נעדר כליל ממאמרו, ולכן החילוניות שהוא מציע היא מופשטת ובסופו של דבר חלולה. הרתיעה שלו מלהתייחס לכל אזכור יהודי נובעת — כך אני משער — מנטייה בקרב רבים בציבור החילוני כיום לזהות את המושג "יהודי" עם תפישה דתית. בכך הם משחקים לידיו של הציבור הדתי, המבקש ליטול לעצמו מונופול על כל מה שקשור למושג. נפתלי בנט וחבריו חייבים תודה עמוקה לפרומן ולגישה שהוא מייצג.

אף על פי שפרומן אינו שולל את מה שהוא מכנה קהילתיות וסולידריות (אם כי אינו מציין על מה הן מבוססות), הוא מעמיד במרכז השקפת עולמו החילונית את "הגלובליזם, האינדיווידואליות ואפילו הקפיטליזם המודרני". נתעלם לרגע מן הקפיטליזם המודרני (ומשבריו) — אלה מטרות נעלות, אבל מופשטות וחלולות כי אינן מעוגנות בתודעת זהות קונקרטית. קצת קשה לנצח בבחירות בשמו של הגלובליזם כאשר מולך ניצבות תפישות של זהות דתית ולאומנות דורסנית.

צרפת היא מולדת הנאורות והחילוניות המודרנית, אבל הצרפתי החילוני בן ימינו, ככל שהוא דבק באוניברסליות של המסר החילוני, אינו זר להיסטוריה הצרפתית, ללשון הצרפתית, אפילו לקתדרלות גותיות מפוארות, שבהן הוא רואה ביטויים אמנותיים של האומה הצרפתית; באותו האופן הוא רואה בז'אן ד'ארק — קנאית דתית שפסעה על גבול השפיות — את מבשרת הפטריוטיות הצרפתית שהובילה למהפכה הצרפתית ולריבונות העם. זו אמנם דרך מפותלת, אבל לא זרה לנרטיב הצרפתי החילוני: לכן החילוניות הצרפתית אינה חלולה, אלא מעוגנת בתודעה היסטורית ותרבותית משמעותית. תודעה זו אינה שבויה בכבלי ההיסטוריה ומעצבת אותה מחדש בכל דור, אבל אינה זרה לה ולמורשתה.

כל עוד ממדים אלה יהיו חסרים במסר של החילוניות הישראלית, היא תישאר חלולה וזיקתה לתנועת ההשכלה היהודית תהיה במידה רבה מצג שווא. היא גם לא תצליח לפרוץ אל ציבורים רחבים יותר. יתר על כן — אם מטרותיה הן "גלובליזם, אינדיווידואליות ואפילו קפיטליזם מודרני", הרי כל אלה ניתנים למימוש גם בברלין ובניו יורק.

יגאל עילם במאמרו מתעלם לדעתי מהיבט אחר. הוא מתאר בצורה משכנעת וחדה את משמעות האוטונומיה של הכרעת הפרט מול התביעות הדתיות לקבלת עול מלכות שמים, אך כחילונים רבים אחרים, שחשבו כי תפוצה רחבה יותר של השכלה תביא להיעלמות של הדת, הוא טועה בהבנת כוחה הסוציולוגי של הדת. בניגוד לדעתם של אינטלקטואלים שיש להם נימוקים טובים מול האמונה באלוהים, חלק ניכר מאלה הדבקים בדת (בישראל ובקרב אומות העולם) עושים זאת לא משום שהם בטוחים בצדקתם של הנימוקים התיאולוגיים והמטאפיסיים בדבר האלוהות, אלא משום שהדת מעניקה להם מסגרת קונקרטית לזהותם העצמית ולתחושת הביטחון שלהם כבני אנוש.

במלים אחרות, הדת אינה רק עניין של אמונה בבורא עולם — היא בראש וראשונה מוקד של הזדהות. מי שאינו מבין זאת לא יבין מדוע למרות כל הישגי הנאורות וההשכלה, הדת אינה נעלמת מן העולם. אינטלקטואלים חילונים רבים חושבים כי מי שמאמין באלוהים ובדת הוא מטומטם וחשוך. זו טעות קוגניטיבית, שנודף ממנה ריח של התנשאות, שהימין הפוליטי יודע לנצלה היטב.

מי שמבקש להתמודד עם תפישות דתיות חייב להבין, כי העניין אינו בוויכוח תיאולוגי אלא בהצגת אלטרנטיבה תרבותית ומוסרית לשאלות של זהות והזדהות. מי שמתעלם מכך מפקיר את הזירה הציבורית לרוחות הרעות המנשבות עתה בקרבנו.


לדעתי, אבינרי הוא הולך רגרסיבית;

הוא מזהה אצל אנשים

  • תחושת התכנסות הזדהותית,
  • היעדר אמונה מיסטית אלוהית,

ומשתי תופעות אלה רוקח קונסטרוקט ערכי.

כלומר ממצב קיים הוא בונה תפישה אידיאולוגית ערכית.

למה על חותר רציונליות להזדהות עם דמות שחלקה עימו שפה או אלמנטים תרבותיים ולספוח מכך ערך אישי?

שלמה אבינרי אומר שלפרטים יש אינסטינקטים התכנסותיים לגרעיני הזדהות – לא חשוב כרגע סיבות היווצרותם; אהדה לקבוצה, השתייכות ללאום, לדת.
חשיבות ועוצמת התכנסויות אלה היא מעבר להיותם בקבוצת גובה מטר שבעים ומשהו, או בעלי מידת נעל 43.
תכונה מובחנת זו ההתכנסות להזדהות, ללא אמונה באל בורא, בכוח עליון מסדר, מניעה אותם לסט פעילות שאלמלי תכונה זו, אולי לא היו עושים אותן.

לכן, אם רוצים מבנה חברתי, ומצפים שלמבנה זה יהיה משמעות מטפיסית, יש לשוות לאלמנטים המקושרים אליו חשיבות ואטרקטיביות מעוררי הזדהות, כדי שבעלי האינסטינקט המתכנס ישתפו עם כך פעולה, ויהיו נכונים, נניח, להקריב את חייהם או את חיי ילדיהם בקונפליקטים בין גופים כאלה, שללא הזדהות ערכית זו לא היו מוכנים לכך.

פעם, לשם כך, היה ציווי אלוהי, שהיו מאמינים בו ובקיומו, ובאמצעותו היו רותמים את המאמינים.
כעת, יש אלמנט חלש יותר, רתימת התכנסות הזדהותית.

בעתיד, עם התגברות הרציונליות, התרבות והתבדרות האלמנטים ההזדהותיים, אלמנט ההתכנסות ההזדהותית כגורם מניע יילך ויפחת.

Share

השאר תגובה