שי דיקמן פושקר

שי דיקמן הודו

חבר מהארץ פתח איתי בשיחת ווצאפ, ואמר:
"אני מפחד שאני אצא למצוא את עצמי האמיתי ואגלה שאני לא משהו. מה עושים אז?
אני מפחד להתמודד עם עצמי.
לפעמים באלי לחיות יותר בחלומות שלי שהכל ככ ברור ושקוף מבחינה רגשית."

זה מה שעניתי:
אני יכולה להגיד לך שהגדרת במדויק את מצב התודעה של טיול – הכל הרבה יותר ברור ושקוף מבחינה רגשית.
כולם מסביב מזדהים לגבי זה.
אני עוד לא יודעת איך ממירים את זה לארץ, אבל הנסיבות שאיפשרו את זה ממה שמצאתי בינתיים הן:

  • הפגנת אמון, פתיחות וקבלה בין המטיילים
    (תיירים בעולם זר- מוסכם שאנחנו המעגל הבטוח אחד של השני).
  • תחושת הזדמנות חד פעמית לשחרר רסנים ולהתנסות רחוק מהמוסכמות של הבית – מה שקורה בטיול נשאר בטיול, אני לא אכיר אתכם מחר.
  • היעדר מצפנים מבלבלים – ציפיות של ההורים, חברה שמגדירה מה נכון ומה שגוי, נורמות, הרגלים, היות חלק ממסגרת… כל השכבות "העודפות" שחברה מערימה נושרות, ומקלות עליך להקשיב למצפן הפנימי: להיות מוכוון על הרצון והרגש שלך.
    וכשאתה לבד – חוסר מחוייבות. משחרר כבילה נוספת לשלשלאות מהעבר, כי אתה לא מחוייב להתנהג בעקביות המצופה על ידי שותף, או באופן כללי להתחשב לאורך זמן ברצון של אחר גם כשלא מתאים. סטריליזציה של הרצון שלך.
  • הכרח להתמודד עם סיטואציות זרות, בתרבות זרה ואמצעים דלים, תוך היעזרות באנשים סביבך. סוף סוף הזדמנות לבחון את הכלים שלך גם במקומות שהם לא מותאמים אליהם. אני נזרקת למצב וצריכה להתנהל; מגלה על עצמי דברים חדשים. יכולה לראות איך אחרים מתנהלים. יכולה להחליט אם רוצה ללמוד מעצמי ומהם (חוזר חלילה לקודם ולבא שמאפשרים את הלמידה).
    עוזר להיפתח, להצטנע ולהפנים שיש ממי ללמוד (גם אם קוראים לו ניסים, גם אם הוא מדימונה. ולמה לא? הם מכונה משוכללת כמונו, ונתקלו בסיטואציות מזוויות שונות על בסיס עקרונות שונים. ושרדו! יודעים משהו שאני לא).
  • רווחה פיזית ונפשית להרהר, לחקור, לבקר ולשנות. אין טרדות ומטלות שדורשות תשומות.
  • אפשרות לשיתוף ללא שיפוטיות.
    תכלס זה נדבך בראשון ובשני, אבל אחרי שעברת את כל הנקודות האלה יש לך את הבחירה איך להתמודד עם התהליך. אפשר לבד עם יומן בסביבה סטרילית. אפשר גם עם אנשים בעלי תפישות מחדשות, שלא משפיעים על העתיד שלך וזה נטו לפרוק מטען ולהמשיך קליל. הפתיחות וההזדהות הן כר פורה להתהוות של שינוי.
Share

השאר תגובה