הרהורים ספורטיביים

באבחנה באהבת הספורט באהדה, ההזדהות, אני נמצא ב

  • לצערי, ספורט אני לא עושה. אהבתי לשחק, הייתי לא רע בכדורגל, פחות בכדורסל, חזק בטניס שולחן. משחקי כדור. שנאתי לרוץ.
  • אהדתי כילד היתה נתונה למכבי תל אביב בכדורגל. חלש, מתון, כאמצעי זיהוי. הלך, נחלש, והתפוגג לחלוטין.
  • מבחינתי, אהדה, מקומית. ללא השלכה או הזדהות, כנהנה מסיפור טוב, כמו מעפיפונים של רומן גארי, לא כאירוע מכונן המשפיע על מצב רוח.
  • הפייר פליי האנגלי, של קלוזה, מרגש אותי.
  • לא מעריך את האוטומציה שאוהדי הקבוצה מגנים על מהלכים שלטובת הקבוצה, ואוהדי היריבה תוקפים.
    • מה המטרה? ניצחון?
    • ומה עם יושר?
    • סולד מהכנסת אלמנט טריק חוסר היושר הארגנטינאי.
      לא ביד האלוהים של מרדונה, בתרבות האהדתית. הרי אין לזה קשר לספורט.
  • כשהייתי באילת ב-1977, ומכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה בכדורסל, השמחה הספונטנית החזקה, האירה לי את מה שלא רוצה ומוכן להיות בו.
  • לא חושב שמישהו מתאמץ בשבילי, מתחרה עבורי.
    • גם ממש לא רוצה שייצג אותי.
    • ולא לתמוך בו.
    • מי יחליט באיזה ענף לתמוך יותר מאשר פחות?
    • לאומנות דוחה.
  • אהדה
    • אין לי קבוצת כדורגל מועדפת באמת.
    • יש לי חוסר אהדה לאוהדי בית"ר ירושלים ואלה של מכבי תל אביב כארכיטיפ נתפש.
    • סימון,תיקשור, מניפסטציה של הפרסונה לעצמה ולסביבתה שהיא מזדהה עם קבוצה אחרת.
    • רוצה להיתפש כדומה ושייכת אליה.
    • היה לי קשה- אולי בעיה שלי, להאמין לתנודות מצבי רוח בשל הצלחת/ כשל קבוצה אהודה: עד כדי כך היציבות הרגשית נידפת?
    • לצפייתי, בדיכוטומיית גילוי האהדה (לא האמפליטודה, ההזדהות והיפוכה):
      1. מצד אחד, האולטראס למיניהם, אוהדי היציע המזרחי, ג' ודומיהם,
      2. ובצד האחר, מזהה אלמנטים הזדהותיים ואנטי למצבים- נניח אהדה/ טינה לנבחרת.
    • לגבי, אירוע ספורט מסונתז, לא טעון בהשלכות לאומיות, אישיות.
    • נבחרת ישראל
      • שתנצח. רוצה מתונות. מכיר אותם. לא חזק, לא עמוק, לא מתאבד עליהם.
      • מתפלא על מי ששונא אותם.
        • מבחינתי דומים יותר באנטיתז(יות)ם ליושבי יציעי המזרח מאשר לי, לאוהדים פנאטים המזדהים עם עמיתיהם האוהדים מאשר לאוהדי ספורט.
      • לא חושב שחי קורזיץ או אלכס שטילוב חייבים לי משהו.
      • אבל גם אני לא להם- לא חושב שאני צריך לממן וועדים אולימפיים או משלחות אולימפיות או פאראלימפיות על רקע לאומי- ארכאי, פאסה, מיותר, אפילו היות המפעל במה נפלאה לתענוגות ודרמות בעת המשחקים, כאולימפיאדת לונדון המוצלחת.
    • למה אנחנו טולרנטיים למעבר של שחקן, מאמן, מקבוצה אחת ליריבתה?
      • אם שחקן לא נאמן לקבוצתו שהאוהד יהיה נאמן לה?
      • כך זה צריך להיות. הם אמורים כמו כל אחד אחר למקסם את כשרונותיהם וההזדמנויות.
      • יש אוהדים שכועסים על מעבר שחקן. אין לי טיפת הערכה אליהם.
  • מכבי תל אביב, מכביזם כתופעה
    • מעורר את סלידתי.
    • אופייני לאנשים מסוימים- חתירה לתוצאה, מחיר לא חשוב, פשטנות, בתחומי חיים אחרים. משתקף בכדורגל.
    • לטעמי מכבי תל אביב בכדורסל מזיקה לכדורסל, לספורט המקומי. וכשהם משחקים בחוץ, מעדיף, במתינות שינצחו במתינות- מכיר אותם. ממש לא שונא. אחרת נהיה כמו האוהדים שאוהבים אותם, או האוהדים ששונאים אותם, ההשתכשכות בסוציולוגיה.
  • אינדיבידואלים שעשו לי את זה
    • ראובן עטר עשה לי את זה. גם טל בנין. ומלמיליאן.
    • מבין שמסי גאון. מחוץ לספקטרום.
      מתבאס ממנו על הרגולציה האנרגטית. על האישיות המחוקה.
    • רונלדו זו הקצנה של הנשאף בתוך הספקטרום.
      הוא נותן את מה שיש לו. מחוץ למגרש, שחצנותו? בקטנה. מוסיף צבע.
    • פרנץ בקנבאואר, אנדריאה פירלו, טיירי הנרי, וזינאדין זידן ריגשו אותי יותר. אפילו פויול.
    • ו-גם אלברטו חואנטורנה שהיה מתחיל מאחור וגומר ראשון.
    • יוסיין בולט פחות. הקצנה, חיוך, שיא, צחוקיאדה. יופי.
    • סקוטי פיפן ככדורסלן, והבאים בשל הישגיהם עוד יותר, אמירותיהם ואישיותם- מוחמד עלי, צ'ארלס בארקלי, ומג'יק הרטיטו אותי.
    • ג'ורדן הרבה פחות. מין רונלדו כזה. יכולות על. מעריך, פחות מרגש.
    • מג'יק שמבחינתי הוא המנהל האולטימטיבי- כשהיה קולע יותר מ- 20 נק' קבוצתו הפסידה- זה אומר שהאחרים- ביירון סקוט, ג'יימס וורת'י, איי סי גרין ועבדול ג'אבאר לא קלעו.
    • צ'ארלס ברקליI am not a role model בפרסומת הנפלאה של נייקי, מתייחס בטוויסט להזדהות הפרסונלית עם הספורטאים.
  • פרשנות
    • הפרשנים האוהדים- פיחס.
    • מי שמאיר לי בתחום הביצוע- יבורך.
    • מי שמאיר את עיני בידע כללי בתחום, כייף.
    • מי שעושה הקשרים לתחומים אחרים- נפלא בעיניי.
Share

השאר תגובה