תגית: פיננסי

פונקציונליות תעסוקתית.

ערוצי פרנסה

יכולת הכנסה מעבודה* – פרנסה, נובעת משלושה ערוצים מובהקים:

1. נטייה אישית, כישרון מובהק/ מגבלה אישית לתחום מסוים, בו יש ביקוש כלכלי למיצוי כישרון,
2. מיומנות ידע וניסיון נרכש בתחום התמחות – דיסציפלינה עם סף כניסה גבוה יחסית,
3. תפישת המעסיק שעובד ינפק משאבים/ מחוייבות/ נאמנות אישית בתחום העיסוק.

על פי רוב, אלמנט אחד הוא דומיננטי, ועם זאת לא היחיד – אצל רוב האנשים נכללים בתמהיל גם שני האלמנטים האחרים, הפחות דומיננטיים.

 

מאפיין תעסוקתי
פעולה	מאפיין	ניתוב	סף כניסה

 

כישור אישי אין מי שאין לו כל כישרון♠
רתימת כישרון אישי, מובחן, בעל ערך כלכלי, למקור הכנסה	‘כישור’ מאפיין, מולד, שיש לפתחו ולטפחו. לא ניתן להקנותו למי שנעדר אותו.ספורט, אמנות, במקרים נדירים, נשאפים, ובשאר – יכולת עסקית כ – כמסחר, תיווך, בעלי מלאכה מומחים,	אינסטינקט, עם תחזוק מתמיד	פרנסה מכישור מובחן בנדירות, מהווה ‘שאיפה תעסוקתית’. שכן, ישנה הלימה בין כישרון נדיר לבין עיסוק, בו סף הכניסה אינו ניתן למי שלא ניחן בכישרון. התחרות היא בין בעלי כישרון דומה, כשהתגמול תְלוי אטרקטיביות עסקית של יישום הכישור.
♠ יש מצבים שכישרון מובהק לא פותח, שמיומנות לא מנוצלת, שלפרט מגבלות פנימיות אישיות מעכבות מימוש פוטנציאל, היות פרט נתון להשפעות תנאים סביבתיים או ביורוקרטיים מונעים, מגבילים, למצות ערך ותועלת אפשרית.

מיומנות אין עיסוק שאין בו כל מיומנות או נטול סף כניסה
רכישת ידע, מיומנות וניסיון	על בסיס הטייה אישית, כישרון והתמדה, רופא, טייס, מהנדס, תכנת	מחייב סף כניסה, מאמץ מתמיד ורוטינה מְתחזקת לעדכון המיומנות המתעדכנת	משחר ההיסטוריה עד תחילת המאה ה-19, טרום ההתמקצעות, רוב האנשים היו איכרים או פועלים, המשיכו את עיסוק משפחתם. מעטים היו בעלי המקצוע מצריך כשרון או מיומנות כְּסָף כניסה – אמנים, מהנדסים, אנשי הוראה, אנשי דת, אמנים, אומנים. המהפיכה התעשייתית, בתחילת המאה ה-19 היוותה תפנית בהתמקצעות עובדים – עם השימוש במכונות החלה להתפתח טכנולוגיה יישומית שדרשה מיומנות מקצועית לתפעול ולתחזוקה, על ידי שכבות הולכות ומתרחבות בשוק התעסוקתי. המאה ה-20 ייצרה מגוון רב של מקצועות מובחנים, כשסף הכניסה הוגבה, ומשך ההתמחות התארך ככל שהטכנולוגיה הייתה מתוחכמת יותר. במאה ה-21, עת התמוססות ההתמחויות המקצועיות – פרופסיות, נעשה מאמץ טכנולוגי להחליף ידיים מתמקצעות ברובוטים, ומתוך כך הנמכת סף כניסה להתמחות. ההתמחות מקדמית, אקדמית, הפכה לסַנָן מאתר, ובכל מקרה זמני, לעידן תחלופת ‘עיסוקים’. ישנה התמעטות בהתמחויות עבר כ’נגרות’, ‘מסגרות’. מקצוע ‘נהג’ עם סף כניסה היא פרופסיה על סף הכחדות עם הליך אוּבּרִיזצייה כל-אחד-עם-אוטו-הוא-נהג מחד, וכניסת מכוניות אוטונומיות מייתרות את מפעילי המכוניות, מאידך. כך ישנה התכנסות פרגמנטית של דיסציפלינות, וביזור דה-פרגמנטי של תתי התמחויות. התמחות מעוררת התפעלות של אדם המתפקד כמכונה, עדיין מתגמלת ברמת המקצועות הנמוכה. וזאת בשל: התמחות יוצאת דופן אינה סף כניסה, המתמחה עשה זאת על דעת עצמו – איש לא תבע ממנו להתמחות כך – לכן לא יתוגמל, ההתמחות לא ניתנת לייצוא לתחום אחר, ניתנת לשיחלוף על ידי עובדים פחות מיומנים זולים.

 

אמון ניתוב כברירת מחדל, לא מודע, מזמן תלות מובהקת באחר, בנוסף לנסיבות
ניפוק משאבי ייצור לפטרון	כאקסטנציה שומרת או מרחיבה טיפול בקניין הפיזי או הרעיוני של המעסיק, ‘בעל-הבית’, בדומיין שלו	מפגש רצונות של העובד וה’מיטיב’; צורך פטרון בשרות כלכלי, יישומי, רגשי של העובד. מוכנות עובד לזמינות אקססיבית, כחלק מתפוקתו	משרות אמון נבדלות, מעטות מרבות, בספי הכניסה שמציבות ובמיומנות שמציבות בפני מי שממלא אותן. על פי רוב, סף כניסה נמוך, שאינו מחייב כישורים מובהקים או משמעת רכישת ותחזוק מיומנות. עובד מהווה קומודיטי בר תחליף. מוערך במידת אטרקטיביותו לטעמי ריבון/ מעסיק/ בעל הבית/ הבוס/ החברה המעסיקה. העדפה ל’זו עם הציצים הגדולים’ – כלומר ממדים בלתי מדידים, שאינם מתממשקים ישירות עם דיסציפלינת העיסוק – שאינם ממין העניין, כשהעיקריים הם: מוכנות לנפק עבודה בלתי אטרקטיבית, לעיתים, ברמות הגבוהות, תחזוקה רגשית, ‘תגובתיות’ העובד – שם קודם ל’נאמנות’, למילוי הערך הדומיננטי לפטרון, עבור תגמול יחסי נמוך, שעולה ככל שסף הקבלה למשרת האמון גבוהה יותר, או שתלותו הרגשית הפטרון גבוהה יותר. ככל שמשרת אמון משיקה לתחומי נטיית הכשרון של העובד או שמיישמת התמחות או סף כניסה גבוה, ערך העובד עולה. פתרון נוחות/ ייאוש, מצריך שיווק טרם יירוט המשרה ושירותיות במהלכה, תלות העובד מבחינתו אמורה להדביק את תלות הפטרון בנאמנותו, הצמדות אסירות תודה, תוך סינג’ור ושרות.
♠ ישנם מצבים רווחים – משרות בשירות ציבורי כדוגמא, בהם המוסד – הצבא, משטרה, מדינה משמשים כפטרון. סף הכניסה נמוך יחסית, בניתוב לתת-ערוצי הדיסציפלינה בתוכו נבחנים בצד הביצועים נאמנות לארגון או לפרסונה המייצגת אותו, במהלכו נבחנים בחינת אופי, התאמתו ל’רוח’ הארגונית, נאמנות. על ציר הזמן נרכש ניסיון ייחודי למשרה. בשל הרצון הטבעי לספוח ערך, יהיה מי שייחס למשרה או למאייש אותה כישור בנדירות או מיומנות עם סף כניסה גבוה, שכן, סף הכניסה היה נמוך, מרכיב הנאמנות בהליך ההתקדמות קריטי בחשיבותו.

הבחנה בין הגישות

ניתן לבחון פוזיציה, ופרסונה.

בבחינת מקרה פרטיקולרי, יש לבחון לפי אלימינציה ואלטרנטיבה.

• האם מקור הכנסה מצריך כישרון סף, בלתי ניתן לרכישה?
• האם משרה מצריכה בעל כישרון מובחן?
• האם ניתן לעשות שימוש במשרה במגוון מקומות משלמים?
• האם מרכיב משמעותי בבחירת הפרסונה הוא חיבתו האישית של המעסיק?
• האם יש קושי במציאת עובדים עם כישורים או מיומנויות בעת שיחלוף נושא המשרה?
• האם תחליף נושא המשרה נבחן בעיקר בנטיותיו האישיות?
• האם בהתנהלות עמיתים לפוזיציה מופגנת פרקטיקה של הבעת נאמנות למוסד כְּסף כניסה, כרוטינה, כזרז התקדמות

עצמאות תעסוקתית מצב חורג לניתוח
מגוון התמחויות רחב	ריכוז משאבים מנטליים לאפיק הפרנסה	מימוש שאיפה לעצמאות תעסוקתית, או, מכורח הכרח השרדותי	תְלוי דיסציפלינת העיסוק. שלושה מקרים עיקריים מובילים לעצמאות: מבנה אישיותי שמתווה נתיב של הקטנת תלות בגורמי פרנסה סביבתיים, אופטימיות שכישורי מימוש הפוטנציאל הכישורים או המיומנות במצב השוק המסויים יתגמל טוב יותר מאלטרנטיבה, כורח, מוגבלות התנהלותית אישית, שאינו מאפשר לפרט לההשתלב ולהתפרנס כשכיר.

 

הכרחי אך לא מספיק

כדי להתפרנס כלכלית, מעל שרידה,

בעבר

• הממש רחוק, עיסוק היה כורח משפחתי חמולתי השרדותי. בחירת בן לרועה צאן, או כורה פחם, היה בעיקר להמשיך את קריירת אבותיו, או להתגייס לצבא, עוד סוגה של התכנסות לפטרון.
• בהיות פרט ניחן בבעלות על כישרון מובהק, עם אפשרות התמרתו לטובין כלכלי, ויכולת גיוס משאבים לפיתוחו, נתבו את בעליהם לעיסוק בדת, או במימוש הכישורים האישיים, ובכך נמנע המשך העיסוק של האבות.
• סביב המהפיכה התעשייתית, בה נבראו מקצועות, מיומנויות, נוצרו פלטפורמות חדשות לאפיקי יוזמה וכישורים, התפתחה מגמה של יישום מיומנויות נרכשות,
• בצד הִצָמדות לפטרון צורך כישורי פרטים, מוכנות לסנג’ר, לשמור/ לקדם את קניינו הריאלי והטובין המנטלי.

כעת

• all the above
• וכן יכולת מימוש תפילה –
  דור הבייביבומרס, להבנתי, בנקודת זמן זו, היווה את שיא עקומת ההתפתחות האנושית בחברות מערביות, במובהק במובן, של התקדמות מצרפית, רחבה, רווחת ההמון, שלאחר נקודה זו, עם התמוססות מדיניות הרווחה,
  • מגמת הצרת התפלגות הרווחה, עם אמפליטודה מועצמת של מעטים עם כישרון מועצם או כישורים בנדירות, המרוויחים הרבה יותר מסביבתם, בהשוואה לפערים קטנים יותר בעבר,
  • בעוד שהרוב, בעקבות הפחתת ספי הכניסה לכל תחום עיסוק, מרוויח פחות,
    • ביחס למעטים בני אותו דור,
    • וביחס לדור הוריהם.

בעתיד?

לא יודע.

אני משער, ש-בעתיד רחוק, בעקבות תהליכי ‘זרימת מים למקום הנמוך’, עם הליך התקדמות הרציונליזציה שאינו ליניארי ולא רציף, יניבו הקצאות משאבים, הסטת טובין ממניעים שאינם מוסריים–שרירותיים–ציוויים, אלא, מתפישה עניינית מקדמת פרוגרסיבית, לרווחת המונים עניים בהליכי העצמת עוני, כפי שקורה כעת ובעבר הרחוק במדינות רווחה.

בהווה

הייתי שמח לבדוק, 10,000 שכירים ו- 10,000 עצמאיים, מה היו מעדיפים להיות, עצמאיים או שכירים.

בבדיקה המשנית הייתי בודק, הן על פי עדות והן עלי ידי משקיף חיצוני,

• אצל שכירים, מה חלקם של ‘כישור’, ‘מיומנות’ ו’אמון’, ומה חלקם בתמהיל,
• ואצל העצמאיים מה חלקו של ‘אישיות’, ‘אופטימיות’, ‘כורח’ ביניהם.

כן הייתי בודק אצל כולם, מי היה מעדיף להישאר עם מטה הלחם שלו, ומי היה מעדיף לעבור משכירות לעצמאות ולהיפך, ובאיזה חתכים.