המסע האחרון, תאילנד #14

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותָיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

נ.ב.

י.פ. מתחרז עם ישמעאל פתחי, השכן מהקומה השלישית בחולון, נהנה מהורים אוהבים. אימו – א. מתחרז עם עדנה, כאימי, נהגו ‘להניח את הראש’ בצהריים. מדי כמה ימים י. היה נוקש על דלתנו בהבעה מיוסרת בהכריזו: “אני צריך קיבה” כהסבר למה העיר את אמי. כשהיה צריך לחרבן חשש להעיר את אימו כי אז אביו, ר. מתחרז עם אודי היה, כמנהג הימים והמקום, קורע את י. שלנו ממכות, על שהעיר את אימו.

אני בעידן ה’התארגנות’ –
‘זה יגמר לא טוב אם לא אערך להתרחשות מראש’,
וגם אם אערך לא בטוח שכן יגמר טוב.
זה שאני בעידן זה אומר שכדאי שאערך,
ולא אומר שאני נערך או נערך נכון.

יום חזרה לישראל עם טיסות, חניות והמתנות כדאי שיהיה מאורגן. ‘מאורגן’ זה אומר שלא תהיינה משימות פתע שלא ניתנות לדחייה, מצריכות פתרון מיידי. בעבר יכולתי לסמוך על כך שאדע לאלתר, שאינני צריך לדאוג לפיזיולוגיה, היה מעיק עד מיותר לי להשקיע בהערכויות מקדימות. כעת כדאי לתת את הדעת שלא אשכח אטעה או אחרבן משהו.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #14

Share

המסע האחרון, תאילנד #13

משך הקריאה: 12 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה


פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותָיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

יחס, אהבת חינם וסיום

אחת עברה בבן יהודה שטראסה, הבחינה בקבצן עם שלט ‘אני רעב’. נכמרו רחמיה ושלשלה לקעריתו כמה שקלים. המטבעות אך נקשו בתחתית והאיש החל לבכות.
“מה אתה בוכה?” שאלה אותו מופתעת. “לא יספיק לשניצל” התלונן.
הגברת הוסיפה עוד שטר. הקבצן הגביר את עוצמת היללות.
“מה עכשיו?” שאלה. “אני רוצה שניצל וינאי” דמע.
שלפה שטר נוסף, והאיש צרח, והיא לא הבינה למה. “אני רוצה לאכול אותו בוינה” יבב הקבצן.
כך נתניהו. ואני.

מודע לפריווילגיות

אודה ואבוש – אני מסתובב בתחושה של פריווילג. די מאז שזוכר את עצמי. במגוון מקומות. ניתן להתדיין האם אני מקבל זכויות יתר או לא, לא ניתן להתווכח שלי יש תחושה שאני מקבל בלא מעט מקרים יותר ממה שמגיע לי בדין. לא תמיד, לא בכל מצב, ועם זאת, כן בגדול.
אני נהנה ממתן יתר באופן חוצה זמן, גילאים, שפה וגאוגרפיה.
לְמָה אני מייחס את מתת הפריווילגיות?כל תשובה תוציא אותי רע, ובכל זאת:
♠ זו המיומנות, האיכות האנושית, שהולכת ומתפיידת לצערי לתת לאנשים את ההנאה לטפל בבקשותיי – פונה להם ל- being, וחלק ממי שמולי כנראה משיבים לי יותר ממה שמגיע, כתודה, אולי רוצים עוד (קצת ומעט, לפני שנמאס להם embarassed).
♣ כשאני מבקש משהו אני מקפיד לברר מה התקרה לבקשה ולא לעבור אותה.
לכן, אגב, אני מחצין אגרסיות מול מערכות שלא נותנות לי את מה שאני חושב שהן כן יכולות, שלא באמת עולה להן, ושאם הייתי מתנהל מול מקבלי החלטות בהן כן הייתי מקבל. ומקבל.
נ.ב.,
מכיר את מי שמשמיץ אותי בשל הכרתי בהיותי פריווילג.

היחס

שמת אותי במחלקה ראשונה – אהנה מהיתרונות הנלווים. מוכן לשלם על כך עוד 50, לאחשובהמטבע. היחס הכאילו מכובד, העליצות המזוייפת, הטרחה סביב פיצ’פוץ’ תעלולי ‘תחושת הערך הנתפש’ גורמת לאחאנא”ר שכמותי אי־נוחות. פיזית.

אני מקבל בצ’יאנג מאי, יחס נהדר.
בשני מישורים; ביחס ל-מה שאני מצפה בטרום אינטראקציה, וכשאני בוחן ימינה שמאלה.

ב’יחס הטוב’ אינני כולל מילים מתוקות ולא עליצות (מזוייפת). אינני רוצה שידברו אלי באופן לא ראוי, ועם זאת  אני לא טוב כשמורעפות עלי מילים מתוקות משתכשכות בעליצות מזוייפת.

אני סופר יחס טוב כקומידיטי ניתן לכימות או הערכת שווי בהלימה לציפייתי.

אני מבין שבסופו של דבר, כל אינטראקציה היא ביזנס.
ומודע לכך שאף בתחילתו של דבר. אף אחד לא רוצה להפסיד כסף כדי לרצות אותי. ברור. ושההטבה הניתנת נתפשת לנותן כמשתלמת לו במשחק סכום אפס – אם מוסכם על ‘מחיר–טובין’, לקבל יותר או במחיר מופחת יש מי שמרוויח ומי שמפסיד ביחס להצעה הראשונית.

יתכן לומר כמובן, שאני בדומה למאמין שרואה בכל חיווי הוכחה לקיומו של האל, אני רוצה להתפש כמקבל יחס פריוויליגי וכל אינטארקציה היא בבחינת מ.ש.ל. עם זאת יש לכך חיוויים חיצוניים לי. וגם נראה לי שאני מזיע מהמאמץ להוכיח. פיחס.

כבר יצא לי להסתובב ולראות ארבעה נותני שירות שזיהו אותי והקדימו לי ברכה. זה נעים, ובכל זאת אני פה יותר מחדשיים.

על פניו, אין לי את נקודות האחיזה בהם, שכן בנוסף לפערי שפה ותרבות מובָנים ומִבְניים, המקומיים הם אנשי מעשה, היפר פרקטיים – פותרנים. לא פלספנים מתענייני־הֶקְשֶר ומֶטָא. לא בתרבות. או שלפחות לא פגשתי כאלה.

‘נרקסיסט’, ‘עסוק בעצמו’, כפי שיש מי שמאשימים אותי, מעניין לי להסביר לעצמי במה זכיתי. אולי זה שאני זר, פוטנציאל כלכלי – גם אחרים, אולי בגלל שאני זקן, זה שאני יחיד יש לכך השפעה, ועוד… אולי בגלל שאני רוצה לחשוב שאני בא בטוב ומטוב, ואולי אני בכלל טועה, והתרבות השירותית שלהם היא כזו.

גם בעת יישומה, התנהלותי נשמעת גם לי כפתטית; חטיאר טרחן, מתחסד, נרגז, נרגן ומעיק, משסה את כפייתיותו על סביבתו, ועוד משוכנע שהוא בכלל מועיל לסביבה ולו.
הכל נכון. עם זאת, זו עוד תצורה של תקשורת, אליה אני מותנה, בה אני מוצא עניין.
אולי אני מתחזק את תחושת ערך שלי, עם עצמי, בקליעה ‘עם הקרש’ כשנותני השרות הם האינסטרומנטים חסרי האונים. אולי. עם זאת נראה לי שאחת מהסיבות שאני מקבל יחס טוב הוא גם בהלימה לפתטיות כפייתית זו.

התשר פה אינו רווח. באותם מקומות שאני נמצא בהם על בסיס חוזר, שיש כבר תקשורת קודמת, אני נותן למי שבישלו לי את המנה, אם אני רואה אותם. אישית. כשאני מסיים עם הצלחת, כוס, בקבוק סכ”ום, אם מתאים למקום ולעת, אני מוריד מהשולחן לקאונטר. זה מגרד להם את אי־הנוחות, ואולי נראה כסוג של עלבון התרסה או גערה בפעם הראשונה. במסעדת ה’בית’ שלי, יש קומה שניה [איך אומרים, דיוטה?]. לפני שעולה אני מברר אם יש שם לקוחות. אם אין – לא אעלה. אם יש אני מנחה להעלות את המנה שלי לא כשהיא מוכנה, שתמתין, אלא כשעולים עם מנה של אחרים. לא תמיד הם מצייתים. והם מעריכים את הכוונה.

המלון, המלונה בה אני מניח את ישבניי הדוויים – שחבר שהגיע אלי לא היה בצניעות כזו, ועם זאת העריך את הניקיון – העניק לי אחלה יחס (אחרי כמה ימים החדרנית החליפה לי מצעים כל יום, בסדר?). בנוסף, המלון חייב אותי 750 באהט (כ- 80 ש”ח) ללילה. משלם כל שלושה ימים. אחרי כמה פעמים כשראיתי שאשאר לזמן רב בדקתי אלטרנטיבות, ביקשתי שיורידו, בקשו התחייבות לשהייה, לא מוכן להתחייב, הורידו ל- 690. לפני כמה ימים כשבאתי לשלם אמרה הפקידה שהתשלום הבא יהיה 650. לא ביקשתי. כעבור שלושה ימים באתי לשלם, הזכרתי את ה- 650, אמרה ‘אברר’, התקשרה, והודיעה – 600. נכנסה למשא ומתן עבורי.

ההתחשבנויות היו פיקס, כולל עם הצ’חצ’חים, סליחה על סטריאופיזציה של הפרופסיה, שהשכירו לי קטנועים. הכל בהסכמה, ועל הבערך, והכל בסדר. דווקא שם, מול השניים שהתנהלתי לא הייתה לי הצלחת אקסטרא מעבר לחיוכי האמוג’י.

חצי תריסר קוראי הבלוג האהוב(ים)

לדן בן אמוץ היה טור בו טבע ביטוי “ששת קוראי“.

נראה שהכותרת מכילה יותר סוגיות להתייחסות מאשר ה’רפורמה’ של לוין. אתייחס כאן רק לסוגיית ‘קוראי הבלוג האהוב’. אחאנא”ר מר נפש שאני, לא אוהב את כולם. ואת אלה שאני אוהב אני אוהב במידה שונה. ויש לא מעט שאינני אוהב כלל, גם אם שונא מעטים – לא בהכרח את מי שעשו לי רע, אלא את מי שאני מזהה כמסתלבטים על תודעה של אחרים. במודע. אם אני מזהה ניסיון לערבב לי ת’תודעה שלי?  – אוי ואבוי, לא רואה בעיניים.

אהבות – קלישאות

המצהירים שאוהבים את ילדיהם באופן שווה (ולא שזה באמת חשוב או משנה) משקרים. אותם, את עצמם, או שסתם לא מודעים, או שמתייחסים באופן שונה ל’אהבה’.

לתפישתי, מי שאוהבים את כולם, לא אוהבים אף אחד. אינם עסוק בפרסונה אחרת, אלא בהחצנת ביטוי.

אהבת חינם – הגעתי לגיל 63 (נכון שלא נראה? עייפתי כבר את עצמי עם ה’נראה 73, מרגיש 83′), והמושג ‘אהבת חינם’ עדיין לא נהיר לי.
כלומר, אם הכוונה ל-‘אהבה לכל יהודי או ישראלי בגלל שהוא ישראלי או יהודי’ אם כך לא רוצה, אין לי עניין ולא צורך באהבת המשתמשים בביטוי זה. שלא ‘יאהבו’ אותי, וירפו מהרס הדמוקטיה.

לא אהבתי את הוריי במידה שווה, ילדיי יודעים שאני אוהב אותם שונה, מי מפעים אותי בכישורים שהייתי רוצה לייחס לעצמי, ואת מי אני מעריץ שעושה עם היכולות. בכלל האהבה שאני משפריץ על סביבתי הולכת ופוחתת, יעידו על כך חבריי הרצים ומתכלים.

אהבת חינם

בבלוג אינני גאה. תוצריו לא הסבו לי כבוד או הכנסה. עם זאת אוהב אותו, מסב לי אישית ערך, עניין רב. כמות הכסף שעלה לי, ישירות, נניח כמה (עשרות) אלפים לאמשנאיזמטבע. כמות השעות שהושקעו בו היא כמה עשרות אלפים. כספית בלוג הניב לי מה שהניב לך – אפס. אז בעצם, הנה, אולי, אהבת חינם. אז בעצם אני כן מבין מה היא אהבת חינם לרעיון, לא אהבת חינם אנושית. אחאנא”ר, מ.ש.ל. או שאולי הסבת ההנאה היא התמורה, וזה לא חינם?

מסע אחרון, סיום

במידה רבה נסיעה זו היוותה הזרקת תוכן לעצמי, באמצעות הבלוג.

הגיע חבר, נתנו עוד ויש לפאי על קטנועים.

בשונה ממסעות אחרים להם קראתי ‘המסע לפני האחרון’, זה המסע האחרון. עניינית כי לא היה אחריו.

אשמח ל-עוד. לא בטוח.

סליחה ותודה למי שהגיעו עד לכאן.

 

 


 

Share

המסע האחרון, תאילנד #12

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה


פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותיי

פרק 11, עושה שוק

שטיפת כלים, כביסה ותפירה

מדגרות קינון

נֶפֶל תחזוק רוטינות שכמוני, את המסעדות ובתי הקפה שאני מקנן בהם מחלק ל:

ערכים מנחים פצ’פצ’ן מלל למקם ישבנים

♠ אבסטרקטי FOMO – מקום מדליק, שפספסתי? מעדיף ליפול על ועם מקום חדש מאשר ליהנות רוטינית ממקום מוכר,
♣ פיזיולוגי – התנאים מתאימים לי?
♥ סוציאלי – גרפיקה אנושית מרצדת, ועדיין להימנע מתעוקת תחושת פמיליאריות היתר.

♠ אלה שנראים לי מבחוץ כמתאימים לגחמותיי – אני מתעקש, אלה אינן קפריזות שרירותיות. אלא, אלה מודל לסבירות התנהלותית ולטעם משובח – וטרם פקדתי אותם,
♣ ואלה שאני חוזר אליהם; שילוב שמאפשר לי שימוש וחישמול המחשב, מזון, גרפיקה אנושית מרצדת, מוזיקה שלא חורטת את אוזניי.

כלים

טיפשורת

ב-1988 באתי לבקר לראשונה בישראל אחרי צאתי ב-84. חבר נעורים, סיטונאי בדרום תל אביב הזמין אותי לסטקייה למבינים, במתחם.
איך שנכנסנו הוא נתן טיפ לאיש הגריל. אדנות של אפנדי.
הופל’ה. בקשיש. לימד אותי שיעור, ‘טיפ לפני להבטיח’, לא ‘אחרי כדי להודות’.

תאילנד מעצמת קפה. בכל מקום קפה מושקע ואיכותי, כולל flat white. יושב בקפה של הבוקר, ליד המלון, חמישה מטר רוחב על שניים וחצי עומק, כולל חדרון השירותים. רק קפה, וקרואסון שמעטים מזמינים, משלמים בדלפק. לא מבין איך שורדים; אף פעם לא יותר מ- חמישה יושבים, כולל אותי. כשמתרוקן, הם מגישים לי תה. בכוס קטנה כזו. טורקית. מניאק שכמוני – דוחפים לי שתייה? שלא ביקשתי? מאלצים? פוגעים בחירותי? שאשלוף ת’דגל ואתחיל לצעוד?
אחרי פעמיים שהמנהג נמשך השארתי טיפ משמעותי, עניין שלא מקובל פה. טיפשורת – תשר כאמצעי תקשורת, ובעצם בשביל הפעם הבאה.

ניסיתי ארוחת בוקר במקום חדש. לא רחוק ממני יושבות שתי ישראליות בגיל בתי לערך. משתדל לא להקשיב. האוכל הגיע אליהן. אחת שולפת את הטלפון מצלמת את האחרת חורצת לשון מעל המנה. מה חסר לי כדי שאבין למה לצלם מנה עם לשון בחוץ? 35 שנה.

אכלתי עם רביב ויוסי אביו במיטבר. יוסי בירר האם הקונספט של ‘אם אין מספיק כסף אפשר לשטוף את הכלים?’ עדיין בתוקף.
אני יכול לומר שזה זקן, ופתטי ושטיק, וקונץ ושובב. נקרעתי.

באתי לשלם, שאלתי אם אפשר באשראי, אמרה שלא. ניצלתי את העובדה שהיה נשמע לי שהיא יודעת מספיק אנגלית כדי שאשאל אותה אם אני יכול לשטוף את הכלים במקום לשלם. מחד – היא צחקה. אקסטרא על כך שהצחיק אותי. מאידך, אני מבין שהצחוק פה הוא (גם) כמו אמוג’י בסוף טקסט. אינסטרומנט תקשורתי.

טקסטיל

ידיעות ממוחזרות

קראתי שנתניהו לוקח, ליטראלי את כביסתו המלוכלכת לחו”ל. אלה ידיעות ממוחזרות? בכל מקרה חלק מהתרבות מאמץ את הפרקטיקה.
האמת שעוד לפני נתניהו, עוד ב- 1985, כשנתניהו היה בחופש הגדול בין ז’ ל-חטא, למדתי שיעור בכלכלה; בשל העובדה ששכר העבודה בעולם שלישי נמוך מאשר במקומותנו שווה להעביר לשם את העבודות שקשורות למלאכת כפיים.
מכיוון שלא הייתה לי מתפרה אבל ראיתי נזקים ברוך השם בגמלוניותי אני מסב, ולא יודע לתקן, גיליתי שבעבור חופן מטבעות מקומיות אני עושה פלאים במלבושי הנקרעים.
אין לי צלקות קרב, אבל תפירות ריצ’רץ’ על בגדי הטיולים יש ויש. וכשזה מגושם, זה מדליק (אותי) יותר. אין לי דגלים על המוצ’ילה אך תיפורים חינניים מעטרים את מכנסיי מפרו, בוליביה, קובה, קניה, אתיופיה, מלאווי, אנגולה, גאורגיה שאני זוכר, וכעת גם תאילנד.

במכנסי הטיולים שלי – שני זוגות שאני ממתג ביניהם אחת ל- 3-4 ימים, בד סינתטי חש אורגני, שמאפשר להם להתייבש בשטיפת הלילה יומית, ניבעו חורי שימוש. שאלתי את הכובסת שמתהדרת במכונת תפירה, ובאקווריום מחבת שחור עם דגיגים שחורים, האם היא גם תופרת מתקנת. השיבה שלא, הפנתה לאחרים. ניצלתי את התקשורת והצלחתי לשאול להמלצתה, מה עדיף לפני או אחרי הכביסה. השלכתי על התופרת את הרתיעה הכפייתית שלי מלגעת בבגדים משומשים של אחרים. ‘אחרי התיקון כביסה’ המליצה.

הלכתי להמלצתה, וכהסבר לתופרת מה אני מבקש, הצבעתי על תיקון גס שעשו לי בגונדר אתיופיה על תחתית רגל ימין. הבינה. נותרה הבעיה איך מראה לה את החורים שנקרעו מכסאות פוצעי טקסטיל ישבני, על פנים הירך, שנים אינטש ומחצה דרום מזרחית מאשכי הימני (אם חשוב לך הבדיוקי).

בנון שלנטיות של דוב גריזלי רעב, השלתי את מכנסיי, נותרתי בתחתוני הסבתא, הראיתי את הטעון תפירה, בקשה שבעה ש”ח, הסכימה לשישה ואז אמרתי, ‘גוד ג’וב שבעה’, חמש דקות ומכנסיי עוטרו בתיקון אולי לא מהודר אבל סותם.

במתמטיקוש, כדי ליצור סדרה צריך שלושה מספרים מינימום. יש טועים שלשני מופעים קוראים סדרה. מגדיל לעשות החבר של האפנדי מדרום תל אביב – הוא ממופע יחיד עושה רוטינה. הוא לא מי יודע מה חזק במתמטיקה ועדיין מספיק כדי להכיר ולצחוק מנטייתו.

היום מסרתי כביסה, והחלטתי לתקן גם את החור המתפתח בין החלחולת לפרוסטטה. חזרתי לחייטת, וברוטינה שכבר הונחה התפשטתי. שבע שקל, חרצה, גוד ג’וב, הנחיתי, כמו נתניהו לכלכלה, לא התמקחתי. בעיני הלא מקצועית ידעתי שיש לה כאן יותר עבודה, שלמתי שמייח וטוב לב כשרה לאחר תספורת.

 

 

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

Share

המסע האחרון, תאילנד #11

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה


פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותיי

מתממשק בשוק

מהדק ת’חגורה

נראה לי, שהמעט המעיב על אופיי ה(כמעט) מושלם הוא היבט הכפייתיות המפעם בי משהו.
את שיקוצי הכפייתיות אני מתמיר בהצלחה לקידום ותיעול ערכים חיוביים בנתיבים ראויים כמובן.

בשבוע שעבר רכשתי בשוק חגורה מפלסטיק דמוי עור – להלן תרומתי הדרמטית לרווחת בעלי החיים, (או שמא תרומתי לזיהום הפלנטה בפלסטיק נוסף) שעלתה תריסר שקלים חדשים שלמים.

כשהגעתי למלון נראה לי שהחגורה ארוכה באיזה חמישה סנטים. לצערי, לא ניתן להאשים אותי בטעם משובח או באלגנטיות יתר, אף על פי שהייתי רוצה. עם זאת, חגורה שהספח שלה ארוך מדיי, מבחינתי, זה כמו ללכת עם חנות פתוחה, או עם סרח שמיר ירוק בין השיניים. כל אחד והסטנדרטים האסתטיים שלו.

חנוך פיבן יוצר את דמויותיו משילוב של חפצים שרומזים על הֶקשר, צבעים מתקשרים לדמות, ופרופורציות בין החפצים שיוצרים יחד ישות גרפית ניתנת להתייחסות לזהות ולזיהוי על ידי תודעות זרות חולקות חיוויים גרפיים דומים. מעורר את קנאתי בעיסוקיי באחיזות תודעתיות סמנטיות.

החלטתי להגיע לשוק לחפש את האיש המתוק שמכר לי אותה שיטפל בתקלה. בקפה של הבוקר – עוד מקום שמפנק אותי – הצלחתי להתקדם עם הגדרה של המושג גחמה. להגיע לשוק – לא הייתה בעיה. השאלה איך לחפש דוכן חגורות בשוק הגדול בצ’יאנג מאי. נראה כמו לחפש מחט בערימת אטריות. החלטתי (לא) לחפש לפי מתודה מחשבית של חילוק השוק לחצי, רבע, וכן הלאה – המתמטיקוש שלי לא משהו, ולא ללכת מתודית שתי וערב אין ת’סבלנות אף על פי שזה היה הדבר הנכון לעשות. אז הלכתי על האינטואיציה; הזכרון הגרפי אולי (היה) לא רע, אבל לא מספיק כדי למצוא את המקום. האינטואיציה של הימינה שמאלה קדימה אחורה, והיחסים ביניהם – עבדה. כמה דקות מצאתי את המקום.

המוכר נראה לי בן בין שנתיים מתחתיי לשנתיים מעל אמי; החזות והחלקות של צעיר, הכתמים על הזרועות… אינני יודע היכן מחביאים בעולם שלישי את בני הלמעלה מחמישים. הוא זיהה אותי, באחוות חטיארים מבוגרים תקשרנו היטב רק בהברות.

במחוות פנטומימה, מנוד ראש, אצבעות ותנועת מספריים, ביקשתי ממנו לקצר את החגורה. במיומנות של מוכרי טבעות מרחוב 47 במנהטן – הם היו מכווצים את אצבעותים על האצבע של הקליינט אומדים את קוטרה וחוזרים עם טבעת בגודל מתאים – הוא משחרר בורג, משחרר את האבזם, חותך כ-חמישה סנטים, שולה כעין מסמר מאשפת מסמרים, דופק עליו פטיש מעל סד, מעץ מחבר את האבזם שולה מסמר אחר, אומד את המרחק בין החורים, דופק עוד שני חורים ותוך פחות מדקת עבודה מחזיר לי ת’חגורה מקוצרת, בתנועת סיום ותודה. נתן עבודה. כתשלום רכשתי חגורה נוספת שעברה הליך דומה.

פילוסופיה בבאהט

המשכתי לאגף הפירות המיובשים. אריזות גדולות מדיי. איטינג דיסאורדר שאני לא סומך על עצמי שאפסיק לאכול כששבע. כלומר סומך על עצמי שאוכל עד שאסיים את התכולה. מצאתי מנגו מיובש בחבילה בגודל סביר. ערך נקוב על השקית – 55 באהט, כ- 6 ש”ח. הושטתי למוכרת 60 באהט, אמרה 50, החזירה 10.

אוה, סוגיה פילוסופית;
האללו!, אני בא מהתודעה. אני מוכן לשלם 55 באהט.
המוכרת הורידה וולונטרית ל- 50, לא ברור לי למה.
באינסטינקט ההדדיות מתעורר בי הדחף לשלם 55.
במחשבה נוספת – למה? למה לשרוף משאב (– כסף) אם אפשר לקבל תמורה זהה בפחות, כשהמוכרת מסופקת ורוצה פחות?

נראה אותי מרזה

לפני כשנתיים חודש הקשר עם בני כיתתי ביסודי. היה שם י.מ., שכשאני שומע את הביטוי הציני המאוס ‘נשמה’ אני נזכר בו. הוא היה נשמה, נקייה מציניות ומיאוס. כמה שבועות לפני המפגש בן כיתה אחר הפנה אותנו לשידור טלויזיה בו דובר על תרומת כליה של י.מ. לדמות מוכרת.
פאק! איך לא חשבתי על זה. אמרתי לבת זוגי שאלך על זה, (עם מודיפיקציות; לא חשוב לי מי הנתרם, כן מאד חשוב לי שלא יידע מי התורם ובטח שלא להיות בקשר – היה מעיק לי.)
לא לברך; התחלתי את התהליך ומהר יורטתי, שכן אולי אני מתנוסס לגובה נמוך מדיי, אבל בטוח למשקל כבד מדיי. נפסלתי, ואשת הקשר הוסיפה: ‘אם אתה באמת רוצה לתרום, השל ממשקלך.’ יעני, מאתגרת אותי.
לא ידעתי אם להתרגז או לצחוק, לא הסברתי לה שיותר קל לי להסכים לאופרציה, ואחר כך לקלל את מר־החלטתי, מאשר לשים רגולציה לאוכל.

בהמשך, ראיתי חולצות טריקו שחורות. אני נמנע מללבוש חולצות שחורות. בדיוק סיבה להתחיל. מששתי את הסחורה, וואלה, אחלה חולצות, תחושה של כותנה מעורבת מעט בעוד משהו, עדיין שומרת על התחושה הנעימה, וגם שייראה טוב. המידה הגדולה היא XL. אמי הייתה מודדת את גודל הגרביים בליפוף על האגרוף. אני מניח על עצמי, ימינה שמאלה קדימה אחורה, נראה לי, אפעס, קטן מדיי.

שאלתי את הדמות מולי, שדופה, קמוטה עם עור בצבע פרגמנט ושקוף יותר, נראה לי איפשהו בשמונימים (בסוף עוד יסתבר שמבחינת גיל, מחזור אחד מתחתיי בשנקר), לא יודע אם גבר או אישה. שאלתי אם יש XXL. בשבר השיח הרחתי את הבל הפה שיש (לחלק) מהאנשים מעל גיל מסויים. אינני יודע מה מקורו, מכיר כמה דמויות נקובות, חלקן אהובות, שאני מייחס להן את הריח. היא, הדמות, לקחה את החולצה, הניחה עלי, משמשה את מותני, ולפי הטבעיות שעשתה זאת החלטתי שהיא גבר. הצלחתי להבין שהוא ממליץ לי לרזות. “תגיד” שאלתי אותו בהשראת נאום הרולקסים של אמסלם, בעברית “אתם עושים פה דיסקרימנציה לאשכנזים קרחים כבדי משקל?”

 


פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

Share

המסע האחרון, תאילנד #10

משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #10

Share

המסע האחרון, תאילנד #9

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרפורים תודעתיים

פטאליות מנחמת

נכנסתי לארוחת ערב למסעדה שלא הייתי בה קודם. לא מצאתי שולחן פנוי. המנצח על התיפעול והמילצור – אמריקאי כבן גילי, בירך ‘שלום’. סימנתי ‘אני הולייך’ כי אין לי מקום.
כששאלתי בהמשך, מניין ידע שאני ישראלי, השיב, שכשדברתי יום קודם בטלפון בחוץ, שמע. פאק, זיהמתי את הסביבה בקול רם מדיי.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #9

Share

המסע האחרון, תאילנד #7

משך הקריאה: 11 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

קולינריה נרכשת

זמן

ביהירותי חסרת התקנה, (והתקרה אני תקווה שיש לה רצפה) אני מגדיר (מנסה ‘לאחוז תודעתית‘) את המושג ‘זמן’.
להבנתי, המבחן (היי טיורינג), אינו האם אבחין בין תשובת אנוש לזו של AI. עוד טרם חשיפתי ל Chat GPT,  פינטזתי להעמיד למבחן את אחיזותיי התפישתיות באמצעות מערכת גנרית, אוניברסלית, תחזיר לי את המושג אותו אחזתי מילולית. זה התיקוף ה(כמעט) אולטמטיבי של ‘תודעה זרה’ (גם ‘תודעה’ זו נסמכת על הטיות תודעתיות אנושיות מקדמיות.)
בפועל, יישומית, הייתי רוצה לשאול את (ה)בינה:
‘הגדרה של מה הוא הטקסט הבא’:

התייחסות תפישתית לממד עצמאי, לא ניתן להשפעה אך כן למדידה אובייקטיבית, של רצף תנועה
חד־כיווני, כשממד זה מוחל על כל.”*

שומע אלן? בינתיים, הם כושלים במבחן, ענו לי:
הטקסט הבא מתאר תפישה מסוימת של ממד עצמאי, אשר אינה ניתנת להשפעה ואשר מאפשרת מדידה אובייקטיבית של רצף תנועה חד-כיווני שמוחל על כל.”
בהצעתי לאחוז תודעתית את המושג ‘זמן’ עוד לא שם frown.
עם זאת – לא מנחם – גם הם לא; ניכר שזו תשובה מכנית – מילא. (כמו פופוליסטים ימניים שמזהים את סנטימנט שומעיהם) הם רוכבים על מה שאני סיפקתי בשאלתי, ולא מקדמים תשובה.
בשונה ממני, הם בטוח יתקדמו.**

שבת. איך שהזמן רץ.

עברתי לילה לא משהו. הרגל ‘הטובה’ נתפסה לי באופן שיומיים אחרי כן אני עדיין חש את המוראות. אין אינדיקציות להריוני. מבין שאין הסבר למה התופעה קשורה להריון. אולי היציבה ההריונית משיתה על הגוף מנח שאינו בנוי או רגיל לו, לכן שרירים במצבים מסויימים מאותגרים. לא יודע, בכל מקרה ממליץ שתעִצרו קודם, אל תגיעו לגילי.

רוטינות

‘יאירי’, אמי הייתה שואלת רוטינית אחת לשנה ‘איזו עוגה תרצה ליום ההולדת?’ ‘עוגת גבינה אמא’ הייתי עונה.
‘אולי כדאי אחרת, שלא יימאס לך?’

אף שאני מוצא את קפה ZOHNG כמקום מוצלח ביותייר להניח בו את ישבניי, היום החלטתי לגוון – ישבתי במקום אחר לארוחת בוקר. יקרה יותר, מוצלחת פחות.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #7

Share

המסע האחרון, תאילנד #6

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

מחשב וכסא גלגליים

Coffee Chiang Mai

בבוקר שבת, כשנפגשנו אנדי חיווה שהיה לו כייף אתמול. כמסוכם, לקחתי את קטנועו והגעתי לקפה ZOHNG המעולה שאיתרתי כבר ביומי הראשון בצ’יאנג מאי. אני פותח בו כל יום. גרפיקה אנושית מרצדת. דמויות סמי אנונימיות, כלומר כבר מכיר כמה, אך לא נופלים צווארונות. ‘בן בית’ יהיה פתטי לומר, ‘אב בית’ – לא נכון, אז אני על תקן סבתאת הבית. השילוב של מיקום, תפאורה, מזון וקפה והכי חשוב – היושבים בו. בכל מקום בעולם כזה מקום מתאים לי.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #6

Share

המסע האחרון, תאילנד #5

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

Andy Lowman
Andy Lowman flyes in Pie

לג ראשון

מיתוס האינדיבידואליות הוא חלק מהאמריקנה. מתבטא (גם) כשהטוב מזדמן לעיירת הספר וכשמסיים את הטיפול ברעים לא ישאר ליהנות מחיי הקהילה אלא, ירכב לעבר האופק. לבדו.
וויין ואיסטווד דגמנו את התפישה שזה לא אישי.
קונספט החברות שונה מאשר אצל ישראלים, התפישה  שחבר נבחן ‘בעת צרה’ – לא קיים. ב’צרה’ קונים את השרות שמטפל בה.

בבוקר פגשתי את אנדי. צליעתי לכיוונו אולי הותירה ספק אך לא מקום לפרשנות על מצבי. אולי רק ל-מה גרם, ולאיך ממשיכים מכאן.הצעתי שיבלה עצמאית, אני אקנן סביב בתי קפה ואוכל ברדיוס צליעה עם מחשב. לא בחושך. כל אחד בבכייף שלו. מתאים לו.

בערב סיכמנו שלמחרת נחזור לצ’יאנג מאי. בפאי אני רחוק מדיי מפתרונות שצרתי אולי תצריך. להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #5

Share

המסע האחרון, תאילנד #4

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציות מוטוריות; אין לו שתי חוליות

החלקה

חלק מהכנת מסע ממונע הוא התאמת כלי למשימתו, על מצע מוכנות להשקעה.
ל’ניו יורק-אלסקה-מקסיקו-ניו יורק’ ב- 1988 הייתה לי מכונה מתואמת חדשה, שרק הושקה. בהמשך כשחיפשתי את התצורות ה’נכונות’ למשימות אחרות, מצאתי גם מי שהקיף עולם על הונדה 500 בן 40. האופנוע, לא הרוכב.

אנדי, האמריקאי שפגשתי יום קודם בבוקר, ואני יצאנו מצ’יאנג מאי על הקטנועים עם מוצ’ילה קטנה. היה נוח לשנינו שאני אנווט. ברכיבה הוא יודע מה עושה – צמוד היטב לאחורי.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #4

Share

המסע האחרון, תאילנד #3

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

כששאלתי את רואה החשבון שעבד איתי בחברה מפוקפקת במוסקבה, על מה הוא נוהג, ענה שעל ב.מ.וו. מפואר. לשאלתי ‘למה’, השיב שהוא ‘מרגיש בה בנוח’, ‘הולם את מעמדי’, וש’אני מרגיש קטן ברכב של אשתי’. (והוסיף שהאוליגרך, הפושע־בחסות־החוק אותו הוא משרת, מוכר לו את רכביו הקודמים במחיר עדשים.
הערכתי את הכנות (או את חוסר ההומור) – בדרך כלל אבחנות כְּאלה ניתנות על אחרים, לא וולונטרית על עצמנו.

הסידורים הם תעוקת כל טיול. מין בזבוז הזמן הזה שמונע מלראות ולחוות.
אז זהו שלא. הגם שלא ניחנתי בכישורים ארגוניים וביורוקרטים, עבורי במסע, הסידורים – הטרה כאילו, הם השוס – הנטו התכני.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #3

Share

המסע האחרון, תאילנד #2

משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

השקעה גרועה

אמרו על אהוד ברק שבכל תפקיד צה”לי הוא הסתכל למי שמעליו בואכה תפקידו הבא.

כמאפיין התנהלותי, הסתדרתי עם הנמוכים ממני בהיררכיה המקומית טוב (הרבה) יותר מאשר עם מי שמעלי.
אני יכול למצוא להתנהלות אופיינית אישיותית זו צידוקים לוגיים עד מחרתיים, ועם זאת, לך לא ‘כפת לי לשקר לעצמי – לא מוכן; זו התניה אישיותית לא בחירה, בטח לא מושכלת. בכלל, בתי, אל תאמיני למי שמסביר באמצעים רציונלים סנטימנט.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #2

Share

המסע האחרון, תאילנד #1

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

נסיעת לילה

תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיזית או אלפלאחשובהמטבע =  חוויה.

אחרי יומיים בבנגקוק בחדר קטנטן שאין בו מקום לשים את התרמיל עברתי למלון אחר, שם המים לא מתנקזים. הייתי שם ארבעה ימים, עד שהודיעו לי שבשישי בלילה הם יהיו מלאים, כולל החדר בו התאכנסתי, שהוזמן.

סיבה לעלות לצי’אנג מאי.
תנני תננאי, הזמנתי אוטובוס לילה.

להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #1

Share

מוזה בנגקוק(ית)

משך הקריאה: 9 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

תאילנד, שלי

במקור נכתב ב- 2013.

היה לי שכן, סופר פורה, בלתי מוקר ולא מוכר, באותה מידה.
היה נוסע לטוסקנה. לכתוב.
הרגיש שם הכי טוב.

לי הכי נוח בבתי קפה;
עד לקורונה הכי באלקלעי (בהמשך ב- vesperr או בתולעת),
והכי נוח בעולם בקאו סאן רוד, בנגקוק, תאילנד.

להמשיך לקרוא מוזה בנגקוק(ית)

Share

מינורי בתיירות בינלאומית

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

בנתניה

ר’ישל’ה ואני במסע מלונות בנתניה. נשמע כמו תחילתה של הלצה חבוטה. אז זהו, גם סופה.

ביקרנו חמישה. איך לומר – על הספקטרום בין מוסדות מכמירי לב למעונות מעכירי מצב רוח.
צריך להכיר את המרכולת, לקשור יחסים כדי שאפשר יהיה למשוך להם ת’ביצים לברכיים אם, מתי וכאשר שיהיה רלוונטי.

מגיעים רכובים. לדו־גלגליים אין משמעות בעלילה למעט העובדה שאנחנו לא נראים ‘מכובדים’, בטח לא ביחס למי שבתעשיית ‘הפסאדה היא המהות’. להמשיך לקרוא מינורי בתיירות בינלאומית

Share

חיקוי – תצורה גבוהה של קומפלימנט

משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

או חנופה

כן, גם אני אוהב מחמאות.
רק, פלוצר מתנשא שאני, את מחמאותיו אוהב בתנאים מסוימים:

להמשיך לקרוא חיקוי – תצורה גבוהה של קומפלימנט

Share

אליהו בגיאורגיה

משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

זה לא צ’יזבאט, זו אמת!

זה תת-פרק בספר ‘אלי דבוש, חיים ללא גבול’:

אני הייתי בטביליסי לפני שאנשים ידעו שיש מדינה כזו.

לא אשכח לעולם, איך חירבנתי לתוך חור במרכזיית טלפונים, ואיך שום גרוזיני לא שמע להוראות שלי עד שהבוס שלו אמר לו שזה בסדר לבצע… להמשיך לקרוא אליהו בגיאורגיה

Share

מינורי בכאב מקדים חבטה

משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

התרסקות טביליסיאנית

טביליסי גיאורגיה, טרום התרסקות. צילום: עדי גוטליב

היום עלינו חברי לעבודה ואני לפוניקולר של טביליסי.
התכוונו לרכבל;
אוסף טעויות, הסבר לקוי, שיקולים קטנים: תקלונת מהזן הנפוץ – תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית שלא עלתה בבריאות נפשית, פיזית, או 1,000 לא חשוב המטבע היא חוויה.

אז זהו, שזו הייתה תקלה.

ולא הייתי טורח להעלות אותה על המסך, אלמלי העובדה ש,

  • עלינו במונית, במטרה לרדת ברכבת,
  • והיה נכון יותר לעלות ברכבת ולרדת במונית,
  • ושם למעלה נוף פנורמי מקסים של העיר,
  • ועם זאת, לא מסוג האטרקציות שאני נוהג לפקוד,
  • ויש מסעדות וגורמי אטרקציה אחרים – לא באמת מעניינים, אותי,
  • ואנטנת שידור ענקית, מוארת בכחול,
  • שבאמצע הגובה יש בה מסעדה עגולה,
  • לא טרחתי לברר האם מסתובבת.

הלכנו לכיוונה, וירדנו בסט מדרגות מתונות, לכיוון בסיסה.

ואני מטרחן על חווייה אוורירית זו, בשל כך, שבמדרגה האחורנה ככה, אופ’לה, פספסתי את המדרך ועם התיק על הגב,

  • רגלי ימין התאכזבה מבגידת הריצפה שלא הייתה היכן שציפתה לה,
  • אבדתי אחיזה,
  • השטתחתי בְּרִיצְפְּה,
  • כשבדרך, חש כאב חד בחזה, משמאל ללב,
    • עוד טרם התממשקותי עם הקרקע,
    • אומר לעצמי זה לא יכול להיות, שכואב לי החוזה לפני החבטה,
  • פוגע בברך שמאל – מעט דם,
  • ולסיום גם ברך ימין לא מקפחת את אדמת גיוארגיה ומתממשקת איתה אף היא.
  • שניים מחבריי, שהיו מעט לפני, סייעו לי לקום.

ולא הייתי מטרחן את עצמי, לכתוב על העניין, אלמלי הדבר המעניין באירוע, מבחינתי: אני משוכנע, עומד על כך, שהכאב בחזה, שאפס נקודה משהו שלו אני חש עד עתה עם כל נשימה, פרץ טרום חביטתי ברצפה.

נשמע הזוי שהתהליך המנטלי היה בין מעידתי לבין נחיתתי? אכן!

היהפוך אחאנא”ר להוזה?
יש מצב שאני בודה את האירוע בדיעבד?
עניינית כן, שכן, אינני יכול להוכיח אחרת.

עם זאת

  1. נראה לי שניסחתי את היות הכאב במעוף,
  2. בבדיקת רנטגן אין שבר בצלע,
  3. שבוע אחרי, עדיין.
Share

סדר חשיבות

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

cogito, ergo sum

מקובל לומר,
לא חשוב מה אומרים, חשוב מה עושים.

ואני גורייס:

חשובה עשייה,
ועוד יותר אמירה,
והכי חשוב – חשיבה.

Share

דיקמן, איפה אתה? אחרית

משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

נא”ה – נכתב אחרי הסוף

דיקמן, איפה אתה?

אחרית דבר; ארבעה 4 חודשים בדיוק, אחרי שמכרתי את האופנוע בלאס וגאס, בעל החברה חיפש אותי.

טוב זה לא, אינני מניח שדחוף לו לשתף אותי ב-כמה אחלה וסבבה הכלי נמכר ואיזה כייף, וכאלה. להמשיך לקרוא דיקמן, איפה אתה? אחרית

Share
Share