פגוש פוגייש פגשתי דור שני לאופי

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

מוקדש* למי שלא מודעים** לדמיון*** שלהם לתכונות האופי**** השליליות שהם ייחסו להוריהם

 

Old age is when you realize you have become your parents.”

אינני יודע מי אמר

זיהוי בהורים תכונות שליליות שמודגמות על ידי ילדיהם.

יש לי חבר שמתלונן על היבטי אופי של אימו.

מכיר אותו דיו, ודיִי, כדי לבטוח במה שהוא מייחס לה, גם אם לא מכיר אותה דייה כדי לאשר את המאפיינים המיוחסים לה מניסיון שלי.

במצבי קיצון בהם אין לו מספיק אנרגיה לתחזק פסאדה, אני מזהה את האלמנטים שהוא מייחס לה.

נראה לי שהם מתחככים על אותם משאבים במחסור.


    * אחאנא”ר שכמוני, מעולם לא הבנתי את הקונספט ‘מוקדש ל-‘ בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.

    ** מודעות.

    *** דמיון – זיהוי במהות אחת מאפיינים שיש גם באחרת.


    פגוש פוגייש פגשתי – ריכוז

    Share

    פגוש פוגייש פגשתי לוחמי חירות

    משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    מוקדש* לרגולטורים** אנרגטיים*** מעצימים****

    פגוש פוגייש פגשתי (גם) כאלה שרואים בהשתתפותם בנפנופי דגל במחאות כ’לוחמי חופש, חירות, דמוקרטיה.’

    להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי לוחמי חירות

    Share

    מינורי בפחד או בשליטה

    משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    רכבתי עם חברה לנתב”ג, להפגנה.

    הגברת די ספורטיבית, עם ניסיון על דו־גלגלי.
    רכבתי שלושת רבעי מאיך שהייתי רוכב לו הייתי סולו, חלפתי בין מכוניות על התפר בנתיבים ככף נעליים, מדי פעם האצתי לקצת יותר מהמותר. להמשיך לקרוא מינורי בפחד או בשליטה

    Share

    גם AI מסתלבט עלי

    משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    אמא, שומעת?

    כשיהללך בוט ולא פיך

    לא רק בני אנוש, גם אנדרואידים מסתלבטים עלי: להמשיך לקרוא גם AI מסתלבט עלי

    Share

    בקשות והצקות

    משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    “אני ממעט לבקש, מקסימום מציק” אמרתי לחבר ילדות בנוכחות שלישי שאמר:

    “היית צריך לבקש יותר ולהציק פחות.”

    וואלה. חיי היו נראים אחרת.

    Share

    תודה להזמנת אסיפת כיתה

    משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    לא בבית ספרי

    ובעצם גם בכיתתי

    הגיע הקיץ, בגולה (החברתית) הדוויה, בישראל ובחו”ל, התעורר הצורך להתחכך עם ‘חברים’? לשבור צום  חברתי?

    אז זהו, שאולי יש מי שהמצב משעשע אותו. לא אותי; במשמרת שלי, כמה ממכריי תומכים בהסגת הדמוקרטיה לאחור.

    אמרתי לבתי, גאוות חיי, שבסדרי העדיפויות שלי, אחרי בריאותה הנפשית והפיזית, מה שקורה כאן לדמוקרטיה הוא האיום הגדול ביותר על בריאותי, שלוותי ומצב רוחי.

    אולי לא אותו דבר, אבל דומה

    פגש כיתתי

    כבני דור שני לניצולי שואה, תארו לכם שלאחד מהורינו היה בן כיתה שתמך בנאצים. איך הם היו מתייחסים אליו?

    אינני גורס שתומכי ה’מהפיכה’, בקואליציית נתניהו, בטראמפ, בפוטין, בארדואן או באורבאן הם נאצים. אני לא אומר את זה.

    עם זאת, אני מתייחס אל תומכי מנהיגים אלה, למחייבי ה’רפורמה’ כ’ניאו ציניים’.

    יחסי למי שמזדהה עם הקואליציה תומכת ה’רפורמה’ כאן וכעת, שקול ליחס שהורינו התייחסו למי ממחזורם שכן תמך בנאצים, התפעל מהסדר השלטוני שהציעו, כמייצגי ‘רצון העם האותנטי’.

    לתפישתי, תומכיהם היום והתומכים אז חולקים אותה תודעה דמוקרטית (נמוכה).

    ימין

    מהות ימין בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה:

    1. להחיל על המרחב הציבורי את הציביון השמרני אופייני – דתי, אמוני, אתני, לאומני מקומי,
    2. לשמר את השלטון הימני באמצעות חקיקה והגבלות רגולטוריות – אחרי ה’רפורמה’ לא יתכן שינוי משטרי. כמו ברוסיה, טורקיה, פולין והונגריה.

    יתר מאפייני ימין הם נגזרת של השתלטות על המרחב הציבורי, שחיתות שלטונית, אלימות אינהרנטית שנלווית לאידאולוגיה ימנית שכרוכה יחד עם מינויים של פרסונות עברייניות וסתם לא ראויות, זריית דיסאינפורמציה, תקשורת שקרית מטעם, כעיתונאים מסויימים, כערוץ 14 ופוקס.

    קרל שמיט היה משפטן, ותאורטיקן במדע המדינה שפעל בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, בתקופת השלטון הנאצי ולאחריו.
    שמיט ראה את שדה הפוליטיקה כמאבק מתמיד, בו החזק מנצח ולפיכך, שלל את הליברליזם, ותמך בדיקטטורה.

    אינני יודע כמה יקראו את הנכתב כאן.
    למי שמתעניין, ממליץ לקרוא על חשיבתו המדינית של קרל שמיט.
    במשפטי נירנברג הוא זוכה.
    לדעתי בצדק; הוא היה האידיאולוג. לחשוב ולהתבטא, לטעמיי – זה יופי ואחלה.
    ישום תפישות אלה, זה פשע נגד הדמוקרטיה.

    ראו את הדמיון למה שלוין ורוטמן עושים כאן כעת, בשרות ראש ממשלה שלושה כתבי אישום ועבריין מורשע כדרעי. בעוד שנתניהו ודרעי עושים זאת בשל מלחמתם ברשויות החוק, לוין ורוטמן פועלים בשל אידיאולוגיה ששואפת להנציח שלטון תובע להשׁליט את הדת, חוקיה ומוֹסדוֹתיה עַל חיי המדינה.)

    עם החלת ה’רפורמה’, לאור (חושך) החוקים המוצעים לא יהיה אפשרי להחליף משטר בשיטה דמוקרטית. כמו ברוסיה, טורקיה, פולין והונגריה.

    בית ספרי

    תמיכת המונים ברעיונות אלה – לא בבית ספרי.
    כלומר נראה שכן בשנקר, אך התומכים בכך הם לא ידידיי.

    אני מפגין בכל מקום שאני יכול:

    משלוש סיבות:

    1. להזכיר לעצמי את הטירוף שמתחולל כאן,
    2. להפגין תמיכה במי שבאמת נלחם, מתאמץ, מסתכן ונפגע – אני משתדל להיעמד בין שוטרים ומג”בניקים אלימים לבין בני גילם של ילדינו, וחוטף – בהגנתם על הדמוקרטיה מפני מתקפת מחייבי הדיקטטורה,
    3. וכן, להפגין את עוינותי וסלידתי ממי שתומך, בפועלו או באדישותו, בניתוץ הדמוקרטיה ושלטון החוק בשרות ראש ממשלה שלושה כתבי אישום מסתלבט על המון תודעה דמוקרטית נמוכה.

    בשיחה בבית קפה נאמר לי “יש לי חברים שמאלנים”.
    אינני מכיר חותרי דמוקרטיה ושלטון חוק שֶמִתְנָאִים בחברים ביביסטים (טראמפיסטים, פוטיניסטים, ארדואניסטים…).

    מאפיין ימין הוא הזלזול ברפיסות מי שלשמאלו ובבעתה מאדיקות זה שלימינו,
    כשבה בעת הימניסט מייחל ללגיטימציה של סבירות והומניות מ’שמאלן’ שמולו, ולהכרה בקורבניותו.

    לא ממני.
    אני לא מתנאה בחברים ביביסטים או בתומכי ‘רפורמה’.
    לא רוצה ולא מוכן שיראו בי ‘החבר השמאלן’.

    כמו הורינו שהתייחסו בעוינות לבני כיתתם שתמכו בניתוץ הדמוקרטיה, אני לא עושה את ההפרדה; לא אפגין עליצות מזוייפת, אתרפק על ‘אז’, כשנערכת כאן מלחמה על הדמוקרטיה בתצורתה המערבית.

    בלו בנעימים

    הבן שלי אומר על בני כיתתו ‘רכשו את השפה יחד’.
    גם אנחנו. חווינו חוויות משותפות.
    עם זאת, לא ספגנו ערכים דמוקרטיים דומים; זה מהבית.

    היו שניסו ככל יכולתם למנוע שיח משמעותי בפורום. שנישאר מברכים ומשפריצי אמוג’ים.
    בעמימות זו אינני יודע מי אדיש או תומך ברפורמה.
    בכל מקרה – לא רואה בהם מי שיש לי עניין להתחכך בהם חברית.
    אין לי עניין לקיים יחסי ידידות, לא לבלות עם תומכים או אדישים לשינוי המשטרי.

    כולנו מחזיקים בדעות וטוב שכך.
    אני מבין שלא ניתן לשכנע איש ולהעביר צד.
    לכן אין לי עניין בכך, ולא מנסה.

    וכן, אני מפגין את סלידתי ממי שרוצה להחיל על ישראל דמוקרטיה נוסח הונגריה.

    בלו היטב, השתכשכו בימים ה’טובים’ (טובים?) שהיו, והתעלמו מהימים הרעים שהווים כעת.

    Share

    בישול לא בשבילי

    משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    לא אני

    מלאכת הבישול פוגשת, חושפת, מעצימה, רבים מחולשותיי, חסרונותיי ופגמיי: להמשיך לקרוא בישול לא בשבילי

    Share

    פגוש פוגייש פגשתי – מה גרמת לי לעשות? תיעול תסכול לעצמי

    משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    מוקדש* למביכים** עצמם בהתנהגותם*** ומייחסים אחריות לאחרים

    לא כן הוא

    הבכת את עצמך בתגובה לאחר?
    מי האחראי? מי שגרם לך? או…

    במקרי תגובה שאינם תואמים את ערכי ורצון המגיבים לתפוש את עצמם או את איך נחשפו לעיני אחרים, ולא התכוונו שיחשפו בקלונם, קורה שהמגיב המתגונן מתגובתו תולה את קלונו ב’אחר’. מבחינתם, ה’אחר’ בהתנהלותו, בנזקיו, במשמעותו, הוא שגרם לתגובה לא תואמת את ציפייתם מעצמם. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – מה גרמת לי לעשות? תיעול תסכול לעצמי

    Share

    חסרונות

    משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    חסרונות דירתי נחלקים לשניים:

    • אלה שבחכמתי הבחנתי מראש
    • ואלה שבטפשותי נוכחתי בהמשך.
    Share

    המנוח ואני

    משך הקריאה: 9 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    המנוח

    בפינתנו ‘בעיטה לעצמי על שלא אני עליתי על זה’, אומרים שהספד מורכב משלושה רבדים: המנוח, המנוח ואני, אני. פאק!
    ידידי האמן התקשר הבוקר והציע ללכת, כלומר לרכוב, ללוויית יהונתן גפן. פאק! איך לא חשבתי על זה. סכמנו שהוא יציע לקאקֶער השלישי שבדיוק העדיף לוותר על לוויה זו וקבענו מקום חבירה.

    להמשיך לקרוא המנוח ואני

    Share

    מינורי בגירוד

    משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    לפני שלושה שבועות הזמנתי תור לפרוצדורה.

    כשנכנסתי לבית הרופאים המאבטח – לא־חשוב־מאיזו־עדה, משמש גם כמודיעין וגם כשומר – העיף בי מבט, וחרץ “אתה, קומה 4”.

    “וואלה, איך ידעת? אתה דיאגנוסטיקן?”
    “אני יודע לאן אתה” שנה “אתה קומה 4.”
    “איך, לפי פרצוף התחת שלי?”

    להמשיך לקרוא מינורי בגירוד

    Share

    שמת לב שימין

    משך הקריאה: 14 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    איפיון ימין ביחס לסבירות נתפשת

    תמצות

    תפישת ימין מתבטאת בשני היבטים עיקריים:

    1. שאיפה להחלת צביון קהילתי אמוני־לאומני [במרחב המקומי בו הוא פועל] על המרחב הציבורי,
    2. שימור שלטון פרואקטיבי, כולל שינוי חוקים.

    לאור זאת, התנהלות סבירה שאינה מוטה לשני מאפיינים אלה מחייבת התגוננות מפניהם.

    ימין וסבירות

    אבחנה
    ימין סבירות

    מהות

    מדרג הערך
    הסמכות והכוח המארגן נתפשים כערך עליון, במדרג:
    אל > מדינה > חברי קהילה > אחרים, שאינם נמנים על הקהילה.
    הערך העליון הוא הפרט וחירותו, משאבי הכלל מופנים לקידום הפרטים.
    שיוך למגדר, גזע, דת, לאום או שבט
    חשיבות השתייכות לספיחת טובין אישיים מההשלטון והקהילה. התעלמות משיוך.
    מתח ביטחון קהילה–חופש הפרט
    נטיה להעצמת בטחון קהילה ושליט עד פגיעה בחופש הפרט. נטיה להגבלת ביטחון הקהילה אם מסתמנת פגיעה בחופש הפרט.
    יחס דת–מדינה
    קשר מהותי בלתי ניתן להפרדה. הפרדה. פלורליזם דתי פרטי.
    מיקוד בקידום
    קידום אינטרסים ו’צדק’ לרוב על פי סממני הקהילה. קידום שיוויון זכויות ומניעת אפליה.
    סממני ייחוד קהילה; אמוניות־לאומנות
    קידוש רעיונות, חפצים טקסים, שאיפה להחיל אותם על הכלל. ערך־העל: חיי ורווחת הפרטים, החופש, שיוויון הזכויות. מרחב ציבורי  מעודד יישום פרקטיקת אמונה אישית תוך השארת מרחב ציבורי נקי מהחלת צביון אמוני לאומני.

    תפישה דמוקרטית

    פרשנות לדמוקרטיה
    תפישה רובית*: החלת שלטון הרוב ומיצוי זכויותיו. תפישת שלון העם: ממשל מקדם את זכויות כל הפרטים ושיוויון זכויות לפי החלטת רוב.

    * למען היושר האינטלקטואלי – משאב בנדירות, לא בשל מחסור, אלא בשל חוסר ביקוש לו – מעבר לעיונות שיש לי כלפי מי שמתייחס לדמוקרטיה בפשטנות של ‘שלטון רוב’, אין לי נימוקים רציונליים, ל-למה פרשנות זו אינה לגיטימית לעומת שלטון העם.

    גוננות על הדמוקרטיה
    החלת צנזורה והגבלות חופש ביטוי, הצגת מוועמדות ובחירה כדי להגן על הדמוקרטיה, ובעצם על המשטר הקיים. עיגון חוקה שתמנע שינוי שיטת משטר.

    שלטון

    ציפיה משלטון
    כוח עליון מארגן ומסדר, נציג ובסמכות האל או הגורל. אינסטרומנט ניהולי שאמור לשרת את האזרחים.
    שלטון נתפש כ-
    רגשית, אהוד, ‘אב גדול’ מגן חומל ומיטיב. הכרחי, פונקציונלי.
    היחס לעוצמת השלטון
    שאיפה להעצמת כוח השלטון, כמייצג את הרוב. חשש מכוח השלטון, שאיפה להחלת בקרה מתמדת והדוקה על שלטון.
    הפעלת כוח שלטוני
    נטיה להפעלה. רתיעה מהפעלה, אלא בהכרח.
    היחס לבקרה על השלטון
    שאיפה להעצמת משילות, הסרת גופים ‘מפריעים’ בשם ‘רצון הרוב’, שלא יפריעו לבכיר ההיררכיה הקהילתית, בחיר האל והבוחרים. שאיפה להחלת בלמים ובקרה על השלטון, שאכן עומד בסטנדרטיים שנקבעו בחוק.
    שימור שלטון
    בשם ‘התגוננות’, פעולות פרואקטיבית לאיון הצבעה יריבה וחסימת מועמדים. שמירה על סטרוקטורה שמאפשרת בחירות והחלפת שלטון.
    אחיזה שלטונית
    חתירה לאחיזה בשלטון גם באמצעים חוקיים עוקפי דמוקרטיה והגינות, שנתפשים כלגיטימיים בשימור השלטון. שימור שלטון (ימני עכשווי), כולל נקיטה באמצעים בירוקרטיים ברציונל של ‘התגוננות דמוקרטית’. עידוד הכל להשתתף בהליך הדמוקרטיה, כמועמדים וכמצביעים. שמירה על כללים שמאפשרים לכול להתמודד באופן שווה, במנותק מהשקפה.
    תפישת שלטון בדיעבד
    היסטורית, כל שלטון מוקצה הוא שלטון ימין.
    כולל קומוניזם – מוטציית ימין שהשטיחה את ההמון הנשלט, מנעה יוזמה כלכלית פרטית, שאר המאפיינים – ימין על מלא.
    שלטון הוא כמו אבר פנימי בגוף; לא ‘אהוב’, בעיה באי או בתת תפקוד. מנהיגים שנתפשו כמי שקדמו רפורמות של חופש הפרט ושיוויון זכורים היסטורית חיובית.
    התייחסות לשלטון
    אהוב, נערץ מעבר לפונקציולי. הכרח תפקודי. יש לבקרו ולהתאימו תמידית.
    נטיית מינויים ציבוריים
    מינוי נציגי ציבור שיהיו תומכי שלטון ונושאים בסממנים אמוניים לאומניים. אדישות לאמונה אישית, מיקוד בתפקוד מוכשר, ראוי וחותר שיוויון.
    תרבות שלטונית
    ירודה; רהב מנהיגים, תוקפנות עד אלימות פיזית. שאיפה להתנהלות על פי כללי אתיקה מקובלים.

    מנהיג

    פונקציונליות מנהיג
    למנהיג ערך כשלעצמו, מעבר לשירות הקהילה. מיוחסים כוחות על (אל) והקהילה מקצה משאבים לעיסוק בו. אינסטרומנטלית; על מנהל הקהילה להיות מוכשר וראוי לתפקידו, נמצא תחת בקרה מתמדת, יוחלף אם ימצא כמפר את שירותו.
    התייחסות למנהיג
    כמיהה למנהיג עם יכולות־על (אל), נערץ ‘משוח’ לתפקידו על ידי כוחות־על. הרוב בוחר פרסונלית את הפונקציות השלטוניות – מנהיגים לפי הכישורים שמייחס להם וסדרי העדיפויות שמציגים לטיפול ברווחת הפרט וזכויותיו.
    ספיחת תשומות וכיבודים למנהיג
    בשל הייחוס למנהיג יכולות־על, או בחירות כוחות מיסטיים, לגיטימי שמנהיג יספח תשומות כבוד וכלכלה. המנהל הוא פונקציה, אין סיבה שיספח משאבי יתר.
    העברה שלטונית
    התייחסות בעלים לשלטון – הכנה וטיפול בפוטנציאל ירושה. ניהול מקצועי, בחיר ומפוקח.
    תיוג אויב פונקציונלי
    חיפוש ותיוג אויב מוסכם, כמרכיב מלכד את הקהילה סביב המנהיג והאידאה. חתירה לשלום והסדר עם כל מי שניתן.
    התייחסות למנהיג
    ביביסט מתנאה בחבר ‘שמאלן’. שמאלן לא מתגאה במכר ביביסט.

    חוק ומשפט

    שפיטות
    מערכת משפט נוטה להימנע להתערב בסמכויות השלטון שמקדם את ‘רצון העם’ – הרוב. כך מאיימת על חופש הפרט ומיעוטים. מערכת משפט עוסקת ביחסי פרט חברה ושומרת על זכויות פרט ומיעוטים.
    הטיה שיפוטית
    בהתעלם מסוגיות ‘בין אדם לחברו’ חוקים מיטיבים עם מנהיגים, משמרים משטר מחילים צביון קהילתי. חוקים מקדמים שיוויון וזכויות פרט.
    איזונים ובלמים
    מבקש לסמוך על סבירותו וחמלתו, שלא ילך לקצה עם אמונתו. הגבלת הכוח בעיגון בחוק.

    חברה

    יחס קהילה–פרט
    קהילה עליונה על הפרט. בחינה מתמדת האם הקהילה משרתת את הפרט, ואם אינה ראויה תשקל נטישתה והצטרפות לקהילה אחרת.
    תכלית קהילה–פרט
    תכלית הפרט לתחזק ולחזק את הקהילה. נבחן האם הוא ראוי. תכלית קהילה לשרת את פרטיה באמצעות שירותים הניתנים לכלל.
    פונקציונליות הקהילה
    הקהילה ‘קדושה’, לקיומה יש משמעות כשלעצמה. התייחסות אינסטרומנטלית לקהילה, אולי סנטימנטלית.
    סוציואקנומיה תומכת
    שילוב סוציואקנומיה נמוכה חשה קורבנית ומודרת עם פריווילגים נהנים מהקרבה לשלטון. בעלי השכלה ורווחה כלכלית שמוטים לטפל בחברה כמכלול משוחררים מטיפול ישיר בעצמם.

    תעמולה ומדיה

    שימוש במדיה ככלי שלטוני
    שליטה על מדיה שתפיץ מסרים קהילתיים אמוניים לאומניים בשרותו ככלי שלטוני. חיפוש סוגיות בהיבטי חשיפת אמת במרחב ציבורי ברות עניין.
    עיתונות לא נשלטת נתפשת כ’שמאל’ מפני שהעיסוק בה סופח אנשים עם איכויות וכישורים מסויימים.
    ניסוח מסרים
    העברת מסרים פשוטים, ישירים, מכבירי רהב, הדר וטקס, נטולי אנדרסטייטמנט, ללא ניואנסים ובלי סאבטקסט כדי שיקלטו. מסר מורכב עד טרחני, סמוך על השומעים שיוכלו להכיל מורכבות נסמכת על עובדות.
    קונקרטיזציה של מסרים
    ליבוי תחושות מודרות וקורבנות של הדובר והתומך כרציונל מקדם. טיפול בחלשי החברה לא ב’אני’.
    הגבלת אמצעי תקשורת
    בצד עידוד ריבוי אמצעי תקשורת, משטרים מחילים מניפולציות עד רגולציות על חופש הביטוי בשם קידום ערכי הקהילה או שימור היציבות המשטרית. נתון לדיון האם יש להתיר לכל שידור ובכל מקרה לא להצר חופש ביטוי.
    פובליסטיסטים – עיתונאים
    שימוש בפובליציסטים כעיתונאים מקדמי אג’נדה. שימוש בעיתונאות כתומכת משטר. הבחנה בין פובלציסטים חותרי פרוגרסיביות לבין עיתונאים חושפי שחיתויות.

    רטוריקה ודיאלקטיקה

    פניה ל-
    רטוריקה פונה לרגש ברהב מלל אצל המנהיגים, כלפי המון מהופנט ועילג. פניה מנוסחת היטב לרציונל באמצעות פניה להגיון באמצעות עובדות.
    סמנטיקה
    שימוש במושגים טעונים רגשית, מיסטיים, רהבתניים וטקסיים כ – ‘אהבה’ למושאים ערטילאיים כרעיון האל, כמדינה, קהילה, או חינם. יצירת אינסטרומנטים רגשיים מקודשים כ’אומה’, ‘אמונה’, ‘גורל’, ‘דגל’, ‘יעוד’, ‘לאום’, ‘מולדת’, ‘מסורת’, ‘נאמנות’, ‘פטריוט’ להטיותיו, ‘קדושה’, תשמישי קדושה, מושגים טעונים במשמעויות והשלכות רגשיות לבעלי רקע אמוני לאומני אליהם מסרים אלה מופנים. אין מילים קדושות, שימוש בטיעונים רציונליים מופנים לאינטלקט השומעים.
    אמצעי שכנוע
    גזירה שווה – העמדה שלך שקולה לשלי, ואני הרוב, Whataboutism – אבל אז…, קורבנות – טיפול. התנערות ממיסטיקה, גיוס רציונל למימוש הגינות טבעית, שיוויון זכויות הפרט.
    אזהרה וכמיהה
    איום בגיהנום, תקווה לגן עדן. אזהרה מבעיה ורצון לשיפור.

    אפיונים

    תמיכה
    על ידי המון מודר חש קורבני מול אליטות שנתפשות כמתנשאות ומנצלות, ובעלי עניין עשירים שנצמדים לעטיני השלטון. על ידי אינטליגנציה שמקדמת רעיונות שיוויון לעכל האוכלוסיה.
    שלטון אימים
    היסטורית, כל שלטון מוקצה הוא שלטון ימין.
    כולל קומוניזם – מוטציית ימין שהשטיחה את ההמון הנשלט, מנעה יוזמה כלכלית פרטית, שאר המאפיינים – ימין על מלא.
    מנהיגים שנתפשו כמי שקדמו רפורמות של חופש הפרט ושיוויון זכורים היסטורית חיובית.
    קידום מגזר
    בשם ה’רוב’ והחצנת הסממנים, העדפה למגזר התומך במשטר ובערכיו. טיפול באינטרס ציבורי, כולל במגזרים בפרטים נחשלים, על פי קריטריונים.
    התייחסות למי ששונים אידאולוגית
    נזהר מאימת האדיקות של מי שלימינו, בוז לרפיסות מי שלשמאלו.
    חיפוש ההכרה להומניות ולסבירות שלו ממי שמולו.
    מתח מתמיד במידת החלת ליבת האידאה, שעלולה להיות ‘קיצונית’ מדיי.
    מכיוון שאין באמת סבירות מלאה, אלא קונסרבטיביות שלא יכולה לחיות עם קונסרבטיביות מוקצנת, יש חשש מאי־סבירות של אידאה אלימה, בוז לקונסרבטיביות מתונה.
    אצל (מעט) פרוגרסיביים ‘אמיתיים’ מתקיימת דיכוטומיה שלא מאפשרת פשרה וקבלה של חלק מהסממנים המאיימים בהשתלטות על המרחב הציבורי.

    הפיל שבפוסט #1 – שמאל

    אין נקיטה בתיוג ‘שמאל’.
    בעוד שהמושג ‘ימין’ ניתן להגדרה ותיוג, המושג ‘שמאל’ לא ברור ונתון לפרשנות רחבה.

    הפירוט כאן הוא באיפיוני ‘ימין’ לעומת ‘סבירות’. שאיפה חסבירות שיש להחילה על מרחב ציבורי וכאמצעי ממשל.

    בארה”ב, ימין מיצב עצמו כתומך בממשלה קטנה עם תקציבים נמוכים, מעודד את השוק החופשי.

    ממשלה קטנה או גדולה היא עניין של תפישת עולם, שאינני יודע להכריע ביניהן, ואינה עניין של סממני צביון מול סבירות.

    השפיל שבפוסט #2 – ‘שקול

    תפישה קונסרבטיבית אינה שקולה לתפישה של סבירות.

    תפישה קונסרבטיבית שואפת להחיל פוזיטיבת סממני ציביון וערכים קהילתיים כ–זכות נשים בהריון על גופן לשם הפסקת הריון. תפישת סבירות אינה כופה אלא מתנגדת לכפייה.

    פתיח, נדחק לסוף

    סוגיות שמקננות במרחב פרט–חברה–ריבון מורכבות באופן שמחייב פתרונות פשטניים, חותכים, מוטים אינטרס של בעלי הכוח להחליט. שיטות משטר מבחינות בין המנגנונים המכריעים בסוגיות אלה.

    נראה שסוגיות כ-האם להטות משאבי ממשל לטיפול בסוגיות ביטחון, בריאות, כלכלה, חינוך משבר האקלים, התפלת מים, עצמאות אנרגטית ותזונתית, פיתוח פריפריה ביחס למרכז, הן סוגיות שפתרונן אמור להיות מחוץ לתפישת עולם.

    אז זהו שלא.

    יש המפנטזים על נטרול סוגיות ימין שמאל ונוטים ל-ניהול ‘מומחים’ של סוגיות מדיניות. המשטר (העכשווי) בסין, בתאילנד, מהוות דוגמאות ליומרה בכיוון זה; האזרחים יפקידו היבטים של חירותם בידי המשטר שימקסם את טובתם בהיבטים בעיקר כלכליים של חייהם.

    בפועל, גישה לכל סוגיה באה מתוך ועם סט ערכים מקדמי של מקבלי ההחלטות לפתרונה. כל גישה מתייחסת גם

    • לתפישת העולם
    • וכן קידום האינטרס האישי של הטפל בה.

    החלטה האם להשית יותר מיסים ולהטות אותם לכיוון מסויים הם תוצר של בית הגידול האידאולוגי.

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #14

    משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    פרק 1, נסיעת לילה

    פרק 2, השקעה גרועה

    פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

    פרק 4, החלקה

    פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

    פרק 7, קולינריה נרכשת

    פרק 8, איגרוף תאילנדי

    פרק 9, פרפורים תודעתיים

    פרק 10, חשיפת ערוותָיי

    פרק 11, מתממשק בשוק

    פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

    פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

    נ.ב.

    י.פ. מתחרז עם ישמעאל פתחי, השכן מהקומה השלישית בחולון, נהנה מהורים אוהבים. אימו – א. מתחרז עם עדנה, כאימי, נהגו ‘להניח את הראש’ בצהריים. מדי כמה ימים י. היה נוקש על דלתנו בהבעה מיוסרת בהכריזו: “אני צריך קיבה” כהסבר למה העיר את אמי. כשהיה צריך לחרבן חשש להעיר את אימו כי אז אביו, ר. מתחרז עם אודי היה, כמנהג הימים והמקום, קורע את י. שלנו ממכות, על שהעיר את אימו.

    אני בעידן ה’התארגנות’ –
    ‘זה יגמר לא טוב אם לא אערך להתרחשות מראש’,
    וגם אם אערך לא בטוח שכן יגמר טוב.
    זה שאני בעידן זה אומר שכדאי שאערך,
    ולא אומר שאני נערך או נערך נכון.

    יום חזרה לישראל עם טיסות, חניות והמתנות כדאי שיהיה מאורגן. ‘מאורגן’ זה אומר שלא תהיינה משימות פתע שלא ניתנות לדחייה, מצריכות פתרון מיידי. בעבר יכולתי לסמוך על כך שאדע לאלתר, שאינני צריך לדאוג לפיזיולוגיה, היה מעיק עד מיותר לי להשקיע בהערכויות מקדימות. כעת כדאי לתת את הדעת שלא אשכח אטעה או אחרבן משהו.

    להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #14

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #13

    משך הקריאה: 12 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה


    פרק 1, נסיעת לילה

    פרק 2, השקעה גרועה

    פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

    פרק 4, החלקה

    פרק 5, לג ראשון

    פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

    פרק 7, קולינריה נרכשת

    פרק 8, איגרוף תאילנדי

    פרק 9, פרפורים תודעתיים

    פרק 10, חשיפת ערוותָיי

    פרק 11, מתממשק בשוק

    פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

    יחס, אהבת חינם וסיום

    אחת עברה בבן יהודה שטראסה, הבחינה בקבצן עם שלט ‘אני רעב’. נכמרו רחמיה ושלשלה לקעריתו כמה שקלים. המטבעות אך נקשו בתחתית והאיש החל לבכות.
    “מה אתה בוכה?” שאלה אותו מופתעת. “לא יספיק לשניצל” התלונן.
    הגברת הוסיפה עוד שטר. הקבצן הגביר את עוצמת היללות.
    “מה עכשיו?” שאלה. “אני רוצה שניצל וינאי” דמע.
    שלפה שטר נוסף, והאיש צרח, והיא לא הבינה למה. “אני רוצה לאכול אותו בוינה” יבב הקבצן.
    כך נתניהו. ואני.

    מודע לפריווילגיות

    אודה ואבוש – אני מסתובב בתחושה של פריווילג. די מאז שזוכר את עצמי. במגוון מקומות. ניתן להתדיין האם אני מקבל זכויות יתר או לא, לא ניתן להתווכח שלי יש תחושה שאני מקבל בלא מעט מקרים יותר ממה שמגיע לי בדין. לא תמיד, לא בכל מצב, ועם זאת, כן בגדול.
    אני נהנה ממתן יתר באופן חוצה זמן, גילאים, שפה וגאוגרפיה.
    לְמָה אני מייחס את מתת הפריווילגיות?כל תשובה תוציא אותי רע, ובכל זאת:
    ♠ זו המיומנות, האיכות האנושית, שהולכת ומתפיידת לצערי לתת לאנשים את ההנאה לטפל בבקשותיי – פונה להם ל- being, וחלק ממי שמולי כנראה משיבים לי יותר ממה שמגיע, כתודה, אולי רוצים עוד (קצת ומעט, לפני שנמאס להם embarassed).
    ♣ כשאני מבקש משהו אני מקפיד לברר מה התקרה לבקשה ולא לעבור אותה.
    לכן, אגב, אני מחצין אגרסיות מול מערכות שלא נותנות לי את מה שאני חושב שהן כן יכולות, שלא באמת עולה להן, ושאם הייתי מתנהל מול מקבלי החלטות בהן כן הייתי מקבל. ומקבל.
    נ.ב.,
    מכיר את מי שמשמיץ אותי בשל הכרתי בהיותי פריווילג.

    היחס

    שמת אותי במחלקה ראשונה – אהנה מהיתרונות הנלווים. מוכן לשלם על כך עוד 50, לאחשובהמטבע. היחס הכאילו מכובד, העליצות המזוייפת, הטרחה סביב פיצ’פוץ’ תעלולי ‘תחושת הערך הנתפש’ גורמת לאחאנא”ר שכמותי אי־נוחות. פיזית.

    אני מקבל בצ’יאנג מאי, יחס נהדר.
    בשני מישורים; ביחס ל-מה שאני מצפה בטרום אינטראקציה, וכשאני בוחן ימינה שמאלה.

    ב’יחס הטוב’ אינני כולל מילים מתוקות ולא עליצות (מזוייפת). אינני רוצה שידברו אלי באופן לא ראוי, ועם זאת  אני לא טוב כשמורעפות עלי מילים מתוקות משתכשכות בעליצות מזוייפת.

    אני סופר יחס טוב כקומידיטי ניתן לכימות או הערכת שווי בהלימה לציפייתי.

    אני מבין שבסופו של דבר, כל אינטראקציה היא ביזנס.
    ומודע לכך שאף בתחילתו של דבר. אף אחד לא רוצה להפסיד כסף כדי לרצות אותי. ברור. ושההטבה הניתנת נתפשת לנותן כמשתלמת לו במשחק סכום אפס – אם מוסכם על ‘מחיר–טובין’, לקבל יותר או במחיר מופחת יש מי שמרוויח ומי שמפסיד ביחס להצעה הראשונית.

    יתכן לומר כמובן, שאני בדומה למאמין שרואה בכל חיווי הוכחה לקיומו של האל, אני רוצה להתפש כמקבל יחס פריוויליגי וכל אינטארקציה היא בבחינת מ.ש.ל. עם זאת יש לכך חיוויים חיצוניים לי. וגם נראה לי שאני מזיע מהמאמץ להוכיח. פיחס.

    כבר יצא לי להסתובב ולראות ארבעה נותני שירות שזיהו אותי והקדימו לי ברכה. זה נעים, ובכל זאת אני פה יותר מחדשיים.

    על פניו, אין לי את נקודות האחיזה בהם, שכן בנוסף לפערי שפה ותרבות מובָנים ומִבְניים, המקומיים הם אנשי מעשה, היפר פרקטיים – פותרנים. לא פלספנים מתענייני־הֶקְשֶר ומֶטָא. לא בתרבות. או שלפחות לא פגשתי כאלה.

    ‘נרקסיסט’, ‘עסוק בעצמו’, כפי שיש מי שמאשימים אותי, מעניין לי להסביר לעצמי במה זכיתי. אולי זה שאני זר, פוטנציאל כלכלי – גם אחרים, אולי בגלל שאני זקן, זה שאני יחיד יש לכך השפעה, ועוד… אולי בגלל שאני רוצה לחשוב שאני בא בטוב ומטוב, ואולי אני בכלל טועה, והתרבות השירותית שלהם היא כזו.

    גם בעת יישומה, התנהלותי נשמעת גם לי כפתטית; חטיאר טרחן, מתחסד, נרגז, נרגן ומעיק, משסה את כפייתיותו על סביבתו, ועוד משוכנע שהוא בכלל מועיל לסביבה ולו.
    הכל נכון. עם זאת, זו עוד תצורה של תקשורת, אליה אני מותנה, בה אני מוצא עניין.
    אולי אני מתחזק את תחושת ערך שלי, עם עצמי, בקליעה ‘עם הקרש’ כשנותני השרות הם האינסטרומנטים חסרי האונים. אולי. עם זאת נראה לי שאחת מהסיבות שאני מקבל יחס טוב הוא גם בהלימה לפתטיות כפייתית זו.

    התשר פה אינו רווח. באותם מקומות שאני נמצא בהם על בסיס חוזר, שיש כבר תקשורת קודמת, אני נותן למי שבישלו לי את המנה, אם אני רואה אותם. אישית. כשאני מסיים עם הצלחת, כוס, בקבוק סכ”ום, אם מתאים למקום ולעת, אני מוריד מהשולחן לקאונטר. זה מגרד להם את אי־הנוחות, ואולי נראה כסוג של עלבון התרסה או גערה בפעם הראשונה. במסעדת ה’בית’ שלי, יש קומה שניה [איך אומרים, דיוטה?]. לפני שעולה אני מברר אם יש שם לקוחות. אם אין – לא אעלה. אם יש אני מנחה להעלות את המנה שלי לא כשהיא מוכנה, שתמתין, אלא כשעולים עם מנה של אחרים. לא תמיד הם מצייתים. והם מעריכים את הכוונה.

    המלון, המלונה בה אני מניח את ישבניי הדוויים – שחבר שהגיע אלי לא היה בצניעות כזו, ועם זאת העריך את הניקיון – העניק לי אחלה יחס (אחרי כמה ימים החדרנית החליפה לי מצעים כל יום, בסדר?). בנוסף, המלון חייב אותי 750 באהט (כ- 80 ש”ח) ללילה. משלם כל שלושה ימים. אחרי כמה פעמים כשראיתי שאשאר לזמן רב בדקתי אלטרנטיבות, ביקשתי שיורידו, בקשו התחייבות לשהייה, לא מוכן להתחייב, הורידו ל- 690. לפני כמה ימים כשבאתי לשלם אמרה הפקידה שהתשלום הבא יהיה 650. לא ביקשתי. כעבור שלושה ימים באתי לשלם, הזכרתי את ה- 650, אמרה ‘אברר’, התקשרה, והודיעה – 600. נכנסה למשא ומתן עבורי.

    ההתחשבנויות היו פיקס, כולל עם הצ’חצ’חים, סליחה על סטריאופיזציה של הפרופסיה, שהשכירו לי קטנועים. הכל בהסכמה, ועל הבערך, והכל בסדר. דווקא שם, מול השניים שהתנהלתי לא הייתה לי הצלחת אקסטרא מעבר לחיוכי האמוג’י.

    חצי תריסר קוראי הבלוג האהוב(ים)

    לדן בן אמוץ היה טור בו טבע ביטוי “ששת קוראי“.

    נראה שהכותרת מכילה יותר סוגיות להתייחסות מאשר ה’רפורמה’ של לוין. אתייחס כאן רק לסוגיית ‘קוראי הבלוג האהוב’. אחאנא”ר מר נפש שאני, לא אוהב את כולם. ואת אלה שאני אוהב אני אוהב במידה שונה. ויש לא מעט שאינני אוהב כלל, גם אם שונא מעטים – לא בהכרח את מי שעשו לי רע, אלא את מי שאני מזהה כמסתלבטים על תודעה של אחרים. במודע. אם אני מזהה ניסיון לערבב לי ת’תודעה שלי?  – אוי ואבוי, לא רואה בעיניים.

    אהבות – קלישאות

    המצהירים שאוהבים את ילדיהם באופן שווה (ולא שזה באמת חשוב או משנה) משקרים. אותם, את עצמם, או שסתם לא מודעים, או שמתייחסים באופן שונה ל’אהבה’.

    לתפישתי, מי שאוהבים את כולם, לא אוהבים אף אחד. אינם עסוק בפרסונה אחרת, אלא בהחצנת ביטוי.

    אהבת חינם – הגעתי לגיל 63 (נכון שלא נראה? עייפתי כבר את עצמי עם ה’נראה 73, מרגיש 83′), והמושג ‘אהבת חינם’ עדיין לא נהיר לי.
    כלומר, אם הכוונה ל-‘אהבה לכל יהודי או ישראלי בגלל שהוא ישראלי או יהודי’ אם כך לא רוצה, אין לי עניין ולא צורך באהבת המשתמשים בביטוי זה. שלא ‘יאהבו’ אותי, וירפו מהרס הדמוקטיה.

    לא אהבתי את הוריי במידה שווה, ילדיי יודעים שאני אוהב אותם שונה, מי מפעים אותי בכישורים שהייתי רוצה לייחס לעצמי, ואת מי אני מעריץ שעושה עם היכולות. בכלל האהבה שאני משפריץ על סביבתי הולכת ופוחתת, יעידו על כך חבריי הרצים ומתכלים.

    אהבת חינם

    בבלוג אינני גאה. תוצריו לא הסבו לי כבוד או הכנסה. עם זאת אוהב אותו, מסב לי אישית ערך, עניין רב. כמות הכסף שעלה לי, ישירות, נניח כמה (עשרות) אלפים לאמשנאיזמטבע. כמות השעות שהושקעו בו היא כמה עשרות אלפים. כספית בלוג הניב לי מה שהניב לך – אפס. אז בעצם, הנה, אולי, אהבת חינם. אז בעצם אני כן מבין מה היא אהבת חינם לרעיון, לא אהבת חינם אנושית. אחאנא”ר, מ.ש.ל. או שאולי הסבת ההנאה היא התמורה, וזה לא חינם?

    מסע אחרון, סיום

    במידה רבה נסיעה זו היוותה הזרקת תוכן לעצמי, באמצעות הבלוג.

    הגיע חבר, נתנו עוד ויש לפאי על קטנועים.

    בשונה ממסעות אחרים להם קראתי ‘המסע לפני האחרון’, זה המסע האחרון. עניינית כי לא היה אחריו.

    אשמח ל-עוד. לא בטוח.

    סליחה ותודה למי שהגיעו עד לכאן.

     

     


     

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #12

    משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה


    פרק 1, נסיעת לילה

    פרק 2, השקעה גרועה

    פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

    פרק 4, החלקה

    פרק 5, לג ראשון

    פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

    פרק 7, קולינריה נרכשת

    פרק 8, איגרוף תאילנדי

    פרק 9, פרפורים תודעתיים

    פרק 10, חשיפת ערוותיי

    פרק 11, עושה שוק

    שטיפת כלים, כביסה ותפירה

    מדגרות קינון

    נֶפֶל תחזוק רוטינות שכמוני, את המסעדות ובתי הקפה שאני מקנן בהם מחלק ל:

    ערכים מנחים פצ’פצ’ן מלל למקם ישבנים

    ♠ אבסטרקטי FOMO – מקום מדליק, שפספסתי? מעדיף ליפול על ועם מקום חדש מאשר ליהנות רוטינית ממקום מוכר,
    ♣ פיזיולוגי – התנאים מתאימים לי?
    ♥ סוציאלי – גרפיקה אנושית מרצדת, ועדיין להימנע מתעוקת תחושת פמיליאריות היתר.

    ♠ אלה שנראים לי מבחוץ כמתאימים לגחמותיי – אני מתעקש, אלה אינן קפריזות שרירותיות. אלא, אלה מודל לסבירות התנהלותית ולטעם משובח – וטרם פקדתי אותם,
    ♣ ואלה שאני חוזר אליהם; שילוב שמאפשר לי שימוש וחישמול המחשב, מזון, גרפיקה אנושית מרצדת, מוזיקה שלא חורטת את אוזניי.

    כלים

    טיפשורת

    ב-1988 באתי לבקר לראשונה בישראל אחרי צאתי ב-84. חבר נעורים, סיטונאי בדרום תל אביב הזמין אותי לסטקייה למבינים, במתחם.
    איך שנכנסנו הוא נתן טיפ לאיש הגריל. אדנות של אפנדי.
    הופל’ה. בקשיש. לימד אותי שיעור, ‘טיפ לפני להבטיח’, לא ‘אחרי כדי להודות’.

    תאילנד מעצמת קפה. בכל מקום קפה מושקע ואיכותי, כולל flat white. יושב בקפה של הבוקר, ליד המלון, חמישה מטר רוחב על שניים וחצי עומק, כולל חדרון השירותים. רק קפה, וקרואסון שמעטים מזמינים, משלמים בדלפק. לא מבין איך שורדים; אף פעם לא יותר מ- חמישה יושבים, כולל אותי. כשמתרוקן, הם מגישים לי תה. בכוס קטנה כזו. טורקית. מניאק שכמוני – דוחפים לי שתייה? שלא ביקשתי? מאלצים? פוגעים בחירותי? שאשלוף ת’דגל ואתחיל לצעוד?
    אחרי פעמיים שהמנהג נמשך השארתי טיפ משמעותי, עניין שלא מקובל פה. טיפשורת – תשר כאמצעי תקשורת, ובעצם בשביל הפעם הבאה.

    ניסיתי ארוחת בוקר במקום חדש. לא רחוק ממני יושבות שתי ישראליות בגיל בתי לערך. משתדל לא להקשיב. האוכל הגיע אליהן. אחת שולפת את הטלפון מצלמת את האחרת חורצת לשון מעל המנה. מה חסר לי כדי שאבין למה לצלם מנה עם לשון בחוץ? 35 שנה.

    אכלתי עם רביב ויוסי אביו במיטבר. יוסי בירר האם הקונספט של ‘אם אין מספיק כסף אפשר לשטוף את הכלים?’ עדיין בתוקף.
    אני יכול לומר שזה זקן, ופתטי ושטיק, וקונץ ושובב. נקרעתי.

    באתי לשלם, שאלתי אם אפשר באשראי, אמרה שלא. ניצלתי את העובדה שהיה נשמע לי שהיא יודעת מספיק אנגלית כדי שאשאל אותה אם אני יכול לשטוף את הכלים במקום לשלם. מחד – היא צחקה. אקסטרא על כך שהצחיק אותי. מאידך, אני מבין שהצחוק פה הוא (גם) כמו אמוג’י בסוף טקסט. אינסטרומנט תקשורתי.

    טקסטיל

    ידיעות ממוחזרות

    קראתי שנתניהו לוקח, ליטראלי את כביסתו המלוכלכת לחו”ל. אלה ידיעות ממוחזרות? בכל מקרה חלק מהתרבות מאמץ את הפרקטיקה.
    האמת שעוד לפני נתניהו, עוד ב- 1985, כשנתניהו היה בחופש הגדול בין ז’ ל-חטא, למדתי שיעור בכלכלה; בשל העובדה ששכר העבודה בעולם שלישי נמוך מאשר במקומותנו שווה להעביר לשם את העבודות שקשורות למלאכת כפיים.
    מכיוון שלא הייתה לי מתפרה אבל ראיתי נזקים ברוך השם בגמלוניותי אני מסב, ולא יודע לתקן, גיליתי שבעבור חופן מטבעות מקומיות אני עושה פלאים במלבושי הנקרעים.
    אין לי צלקות קרב, אבל תפירות ריצ’רץ’ על בגדי הטיולים יש ויש. וכשזה מגושם, זה מדליק (אותי) יותר. אין לי דגלים על המוצ’ילה אך תיפורים חינניים מעטרים את מכנסיי מפרו, בוליביה, קובה, קניה, אתיופיה, מלאווי, אנגולה, גאורגיה שאני זוכר, וכעת גם תאילנד.

    במכנסי הטיולים שלי – שני זוגות שאני ממתג ביניהם אחת ל- 3-4 ימים, בד סינתטי חש אורגני, שמאפשר להם להתייבש בשטיפת הלילה יומית, ניבעו חורי שימוש. שאלתי את הכובסת שמתהדרת במכונת תפירה, ובאקווריום מחבת שחור עם דגיגים שחורים, האם היא גם תופרת מתקנת. השיבה שלא, הפנתה לאחרים. ניצלתי את התקשורת והצלחתי לשאול להמלצתה, מה עדיף לפני או אחרי הכביסה. השלכתי על התופרת את הרתיעה הכפייתית שלי מלגעת בבגדים משומשים של אחרים. ‘אחרי התיקון כביסה’ המליצה.

    הלכתי להמלצתה, וכהסבר לתופרת מה אני מבקש, הצבעתי על תיקון גס שעשו לי בגונדר אתיופיה על תחתית רגל ימין. הבינה. נותרה הבעיה איך מראה לה את החורים שנקרעו מכסאות פוצעי טקסטיל ישבני, על פנים הירך, שנים אינטש ומחצה דרום מזרחית מאשכי הימני (אם חשוב לך הבדיוקי).

    בנון שלנטיות של דוב גריזלי רעב, השלתי את מכנסיי, נותרתי בתחתוני הסבתא, הראיתי את הטעון תפירה, בקשה שבעה ש”ח, הסכימה לשישה ואז אמרתי, ‘גוד ג’וב שבעה’, חמש דקות ומכנסיי עוטרו בתיקון אולי לא מהודר אבל סותם.

    במתמטיקוש, כדי ליצור סדרה צריך שלושה מספרים מינימום. יש טועים שלשני מופעים קוראים סדרה. מגדיל לעשות החבר של האפנדי מדרום תל אביב – הוא ממופע יחיד עושה רוטינה. הוא לא מי יודע מה חזק במתמטיקה ועדיין מספיק כדי להכיר ולצחוק מנטייתו.

    היום מסרתי כביסה, והחלטתי לתקן גם את החור המתפתח בין החלחולת לפרוסטטה. חזרתי לחייטת, וברוטינה שכבר הונחה התפשטתי. שבע שקל, חרצה, גוד ג’וב, הנחיתי, כמו נתניהו לכלכלה, לא התמקחתי. בעיני הלא מקצועית ידעתי שיש לה כאן יותר עבודה, שלמתי שמייח וטוב לב כשרה לאחר תספורת.

     

     

    פרק 13, יחס, אהבת חינם וסיום

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #10

    משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    פרק 1, נסיעת לילה להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #10

    Share

    פגוש פוגייש פגשתי – ביאוש הורי

    משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    מוקדש1 ל-נמנעים2 מקונפליקט3, מזמנים תקלה4, 5

    אם בית הגידול לא הנחיל אינדוקטרינציית ערכים, במודע, ההשפעה הסביבתית תהיה גדולה יותר.
    אם לא הונחלו ערכים ליברלים בבית – זהו, לא יקרה.

    יש לי מכרה מרקע פוליטי ‘שמאל’ סוציאליסטי לא פרוגרסיבי מובחן. בקולוסטורם ינקה ת’קומוניזם. התשתית האינטלקטואלית שלה לא התאימה לרעיונות, כלומר, התוכן לא ממש עניין. ההשלכות כן; כשהפרקטיקה הסגפנית לא תאמה את רווחתה הרגשית ולא הכלכלית. אבל הסנטימנט הוטמע, קבוצת הייחוס מובהקת, ההתכנסות ההזדהותית מפעמת – אלה נטבעו, כנוגדי ימין.
    להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – ביאוש הורי

    Share

    ככה אני לא רוצה

    משך הקריאה: 18 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    הזכות להפסקת חיים, כשהחלופה גרועה יותר

    חיזוק תפישה, ‘חייך, חיי, קודמים לכול.’
    ערערור פרדיגמה ‘חיי, בכל מקרה ומחיר’.

    הקדמה

    התאבדות, החלטה

    בעלי חיים תבוניים שמים קץ לחייהם במצב בו רואים בהמשך חיים חלופה גרועה יותר מהפסקתם.
    והם יכולים לממש.

    איסור המתה גורף

    סוציו־אבולוציונית, חברות שאסרו מוות התפתחו ושרדו.

    קל ויעיל יותר לאסור מוות. כציווי. בלי הסברים.

    חריגות מהאיסור הותרו כאילוצים השרדותיים; מאפשרים התגוננות מול מי שמאיים על חיים.
    נושא מורכב נתון למחלוקות ופרשנות, אך הכרחי.

    חברות אפשרו להנהגה שלהן את הזכות להרוג את מי שמאיים על חיים בתחום סמכותן:

    • התארגנות מול אויבים חיצוניים שמאיימים על הקהילה,
    • או על חברי קהילה, כעונש או הרתעה על היותם נתפשים כאויבי חיים של אחרים.

    ככל שחברה התקדמה היא הסירה או מיעטה להשתמש בפְּרֵרוֹגָטִיבָה זו.

    המתה עצמית היא נושא מורכב, נוגד טבע מתונת לחיים ולהתרבות. בעלי חיים לא נוהגים להמית את עצמם, שרידותית. ככזה היה נדיר ונדרש להתייחסות מופחתת.

    התרבות היפנית מעריכה מתאבדים טקסית – חרקירי, סֶפּוּקוּ מחמת בושה או ג’ונשי כנאמנות לאדון.
    טייסים מתאבדים כונו קמיקזה – רוח אלוהית.

    החל מהמחצית השניה של המאה העשרים, ובהאצה, חברות מתקדמות נדרשות לנושא של המתה עצמונית ככל

    • שתוחלת החיים מתארכת,
    • שתפישת ‘בריאות’ מושפעת יותר מבעבר מבריאות נפשית מאשר בריאות פיזית,
    • שאריכות החיים ומורכבותם מזמנים רצפים רחבים יותר של תפישת בריאות התודעה (‘נפש’ הוא מושג דלוק), או העדרה.
    • שהגבול בין בריאות מנטלית לפיזית מטשטש, הפרשנות מתרחבת ונתונה ליתר מחלוקת.

    עם זאת, ועדיין, בשל אי־יכולת שינוי התוצאה של המתה עצמונית, יהיו מי שיצדדו במניעת מעשה התאבדות.

    בשם חמלה אינסטינקטיבית מוטמעת
    ‘לא זוכרים למה’ אני קורא להטמעות סנטימנטים באמצעים חינוכיים ודתיים, שהתקבעו כרציונל, אף שלא עמדו במבחני בקרה וערעור,
    בתרבויות מערביות, אלוהיות, התפישה הערכית מוסרית מתנגדת להפסקה וולונטארית של חיים.
    תפישה זו גוזרת על תודעה במצוקה, לא מרוצה, את סבל המשך חייה כ
    ♠ התניה חברתית,
    ♣ ובשל סופיות השלכות המעשה.

    גישתי

    תודעתי, תודעתך – התשתית לכל

    כל מה שיש לך, לי, זו תודעה. לך תודעתך, לי תודעתי.
    זו מערכת ההפעלה שלנו.

    היתר, כולו, הוא נגזרת של תודעה.

    תודעה שגוזרת על עצמה מוות באופן עצמוני היא, בהגדרה, תודעה במצוקה; שואפת להחיל על עצמה את המעשה המאג’ורי ביותר שהיא יכולה להפיק: עצירה, כיבוי, סוף.

    אני טוען – לא להכנס לשם,
    ‘חירות הפרט’ מבטאת גם את אפשרות נקיטת מעשה זה, שכן זוהי פעולה פנימית אוטונומית, שאם אינה פוגעת פיזית באחרים אין למנוע אותה.

    גישה נורמטיבית

    אני נרתע בתרעומת מהגישה הנורמטיבית, סאחית, קונסרבטיבית, קונפורמית, רווחת, המשווקת בחוסר אחריות לתודעה במצוקה, ש’אל תעצרי! החיים יפים ושווים המשיכי. יהיה טוב.’

    גישה זו חסרת אחריות מפני שמשווקיה מקדמים מסר שמתאים לחֶברָה, (אולי) לעצמם.
    לא לחיים את חיי המצוקה.

    שווקנים אלה לא יחיו את חיי מי שבמצוקה, ולא עם התודעה מדווחת מצוקה. אינם לוקחים אחריות על המשך חיי הסבל והמצוקה של התודעה האחרת

    ערך ‘חיים’: בכל מחיר | מעל הכל

    ערך ‘החיים בכל מחיר’ הוא הבניה חברתית שהוטמעה, אומצה וטופחה לטובת תפישת מנהיגי הקהילה את טובת החברה (וכפועל יוצא את של עצמם).

    בסיסו של ערך זה הוא אינסטינקט של פרט לחיות. בכל מחיר. אם אני רוצה לחיות בכל מחיר, אבין את רצונך לחיות בכל מחיר.

    ככזה אין ערך עליון על ערך זה.

    מכאן הערך הורחב לחיי פרטים אחרים.

    ערך זה לא ניתן לתחזוק מלא ונתון ליישום משתנה.
    המשאבים שהורעפו על דונלד טראמפ כשחלה בקורונה שונים דרמטית ממשאבי החברה שהוקצו לחולים אחרים. במטוס ראש ממשלת ישראל הותקן חדר ניתוח, בקרית שמונה העיר – אין.

    גישת ה’חיים בכל מחיר’ הוא אתוס שרואה את לכידות החברה, את משמעות מנהיגיה ונסמכת על אלוהות ועקרונות מוסר מוטמעים. מימושו לא אפשרי. מאידך, קיומו מקבע שאין ערך מעליו. וזו משמעותו.

    הגישה של חיים כ’ערך עליון’ שאין מעליהם, גם אם לא ניתן ליישם אותם באופן מוחלט, מתייחסים בהבנה לרצון אדם לחיות, ובמשאבים שיש להקצות להמשך חיי אחרים.

    וכאן נעשתה ההרחבה הבעייתית:
    גישות אלה אינן רואות את חיי הסבל של תודעה שמאסה בהמשכם, אלא מטפלות באתוס, ברעיון.

    המשך חיים לא ראויים

    תודעה קובעת לעצמה, על חייה שלה ושל אחרים האם הם ‘חיים ראויים’ או שאינם.

    בעוד שתפישת חיי אחרים כ’לא ראויים’ אינה מכילה את הזכות להפסיקם, קביעה עצמונית שכזו של פרט על עצמו – לתפישתי כן.

    כהבניה חברתית מוטמעת חונכנו לחשוב שיש להותיר אנשים בחיים בכל מקרה ומחיר. מסיבות ברורות.

    אני משער שרבים המקרים ששימת קץ לחיים פטרה את סביבת המתאבד מתעוקות שלא מודים בהן, לא בפני אחרים ולא בפני עצמם.

    לא ניתן לתיקון

    גישה משפטית ליברלית גורסת ש’יש להותיר עשרה פושעים חופשיים מאשר לכלוא חף מפשע אחד.’

    גם ליברלים, לא כל שכן אמוניים הרואים באדם בְּרוּא־אל שאסור ליטול חייו, מרחיבים את הגישה להימנע מאישור המתה בשל חוסר היכולת לתקן טעות.

    אם תודעה מכריזה על עצמה ש’זה מה שאני רוצה’, לתפישתי, מייתרת את הסוגיה.

    זכות בסיסית

    אני גורס שהזכות להפסקת חיים היא זכות בסיסית של בעל החיים, שלך, שלי, של הריבון והאחראי על חייו.

    כיישות ריבונית, הרשות והסמכות להחלטה לממש את הפסקתם נתונה בידיה, תהא הסיבה אשר תהא.

    מניעת החברה – לא

    החברה היא גוף אמורפי ששולט באמצעות מנהיגים ומוסדות על (ריבוי) היבטים של חיי הפרט. נו, הקלישאה הזו, הלא־בלתי־נכונה של ‘וויתור מוסכם והכרחי על היבטי חירות לטובת ביטחון וטוב מצרפי’, שעדיף על אלטרנטיבה כאוטית של אנרכיה.

    החברה אינה ריבון על תודעת פרטיה.
    החברה היא ריבון מוסכם על הנכסים המשותפים למרכיביה.

    כדאי שלחברה יהיו כלים וסמכויות להיטיב עם פרטים.
    אם מכירים במגבלות ריבונות החברה, שאינה כוללת את תודעת הפרט, אין ואל יהיו לה כוונה ויכולת מניעת הפסקה וולונטארית של חיי פרט ריבון.

    גחמה? סיבה למניעה

    יש הטוענים שמעשה הפסקת חיים הוא ‘גחמה’.

    1. מה זו גחמה? החלטה רגעית שבדיעבד תויגה כ’שגויה’, שאם יושמה תניב חרטה?
    2. אם מעשה יוכתר כ’גחמה’, תתכבד התודעה ותקח אחריות על מעשיה. כולל גחמותיה שלה.
    3. כדי למנוע גחמות על כל מעשה לעמוד למבחן האם הוא בבחינת גחמה או לא. מי היישות החיצונית לתודעה שתבחן? להלן הגבלת חירות. אני לא מסכים לכך
    4. גם אם שימת קץ לחיים היא ‘גחמה’, עדיין, בשם מה ולמה למנוע אותה?

    חרטה

    השימוש במונח ‘גחמה’ מכיל את ‘היו מי שמנעו מהם את מימוש גחמתם, והם שמחו על כך שהמעשה נמנע.’ אותה חרטה בעקבות ניסיון כושל או רצון לא ממומש מהווה נימוק עיקרי במניעת התאבדויות בשימוש מי שמתנערים מהסיבה הדתית.

    1. אינני יודע כמה מאלה שלא מימשו את רצונם להתאבד אכן באמת התכוונו להתאבד. כמה רק רצו להחצין מצוקה כקריאה לעזרה.
    2. אינני יודע כמה מאלה שמביעים שמחה על חוסר השארותם בחיים אכן שמחים על כך.
      • האם מי שניסו, ולא חזרו על המעשה שוב, בעצם מעידים על כך שהעובדה שנעצרו היטיבה עימם?
      • האם ניסיון נוסף הוא המעיד שהגחמה לא הייתה אמורה להיעצר?
      • אולי הם עדיין חיים בסבל לטעמם ולא אזרו את האומץ לחזור על המעשה?
    3. לא ניתן להעריך כמה מאלה שמימשו את הפסקת חייהם היו שמחים אם ‘גחמתם’ הייתה נבלמת. הם אינם.

    נחמה

    אני מוצא בהתאבדות שהתממשה כמימוש כוונה מקדמית.
    ככזה, המעשה בעל ערך חיובי, במובן שבעל החיים והעניין העיקרי מימש את רצונו – הפסקת ‘כך אינני רוצה יותר’. מבחינתי, יש לכך ערך־על.

    בכשל היישום, יתכן שהמצב החמיר, הנטל על העצמי ועל הסביבה גָדֶל אף יותר.

    ציפיה ללקיחת אחריות מונעת

    הציפייה של מי שרואה בחייו כ’לא ראויים’ שימנע את מימוש רצונו בשם ‘גילוי אחריות’ לשאריו מגוחכת. מי אמר ‘אידיוטית’? הצחקת להם את החבל, האקדח, הגלולות, הגשר.

    אדם יכול ומגלה אחריות לתודעתו. רק לה.

    מתוך כך הוא פועל מול אחרים. לטובתם מתוך תפישת תודעתו.

    תודעה הגורסת שהאלטרנטיבה לקיומה – הפסקת חיים – ראויה יותר מהמשכם, אין לצפות ממנה שתעסוק ב’איך שאריה יקבלו את הפסקתה העצמונית’.

    הכרזת תודעה “אינני מפסיקה את חיי כי אני חשה אחריות לשאריי” מחצינה מצוקה. ביטוי כְּזה מבטא שהתודעה שוקלת את הפסקתם, בבחינת ביטוי מצוקה.
    תודעה המצהירה הצהרה מעין זו מבקשת לספוח אמפתיה מוסרית, על היותה ‘מתחשבת’ ובה בעת קורבנות.

    אינני עושה מבחן תקפות ל-למה באמת תודעה מכריזה לא מפסיקה את חייה;
    ♠ גם אין לי את היכולת לדעת מה ה’אמת’,
    ♣ וגם כי האמת בהקשר זה כל כך מורכבת ולא חד משמעית, שהיא כבר לא ישות אחודה, אינה אמת, וככזו ממילא אינה חשובה surprised.

    ההבניה החברתית יוצאת מנקודת הנחה ששארי מי שרואה בהמשך החיים עדיפה להם על הפסקתם.
    אני לא בטוח שהשארים אכן רוצים בהמשך החיים של מי שחשים שחייהם אינם ראויים.

    בכל מקרה לא ניתן להוכיח לכאן או לכאן.

    אומץ

    ‘אומץ’ מקושר לנאבק על המשך חייהם. כחלק מקמפיין שימור חיים.

    לא כופר בכך.
    עם זאת המשך חיים הוא ברירת מחדל; מוח מתפקד, לב פועם, תאים מתחלקים, הפרשת נוזלים. וולונטרית, אוטונמית.

    הפסקת חיים עצמונית מצריכה אומץ:

    • נוגד אינסטינקט קיומי,
    • אין חזרה,
    • בכשל המצב הרע התחילי עלול להיות רע יותר,
    • וייתכן שאז תמנע יכול נוספת להפסקת חיים.

    המתת חסד

    ביטוי נורא. מה זה חסד?
    מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל יתגמל את הנותן?

    עוד ביטוי אמוני קהילתני, יעני מוסרי.

    מבחין בין שתי תצורות של הפסקות חיים:

    ♠ כשתודעה מבקשת באופן מודע וקוהרנטי להפסיק את חייה.
    בפשטות יש לכבד את רצונה, אין כאן חסד.

    ♣ תודעה לא מתקשרת. חיה באופן שיש להניח שבהיותה מתפקדת הכריזה ‘לא רוצה בחיים לא ראויים בהן התודעה לא מתפקדת’.
    (מעט) יותר מורכב לתקף בקשה זו.
    לשיטתי יש לכבד את הרצון, שכן מהות אדם היא תודעתו. אם כשהתודעה תפקדה זה היה רצונה (נניח כמו הרצון שלי, שבחיים לא ראויים – אומת), יש להפסיק את החיים.
    אין כאן חסד.

    אולי החסד הוא כלפי הנותרים שנפטרו מעונש חיי מי שלא מעוניינים בחייהם.

    אישית

    אני רואה מצב אפשרי שלערכיי היום, אני אגרוס ש’כך, אני לא רוצה יותר’.

    פרקטית

    מקווה שעד שמצב זה יתממש אוכל לרכוש בפארם הקרוב, ב- 32 ש”ח, את צמד הגלולות, הוורודה המרדימה והסגולה הממיתה.

    מקווה שכשאגיע למצב כזה אוכל לממש.

    מעריך שיש אפשרות יותר מסבירה ש-לא אוכל.

    לכן גם טקסט זה innocent.

    ואם לא אוכל לממש, מקווה שיהיו מי שכן יעזרו להפסיק את חיי, בפכחון משער שגם הסיכוי לכך קלוש,

    מתי?

    [כמו במסע בחו”ל שעדיף (היה לי) להתבאס על חזרה מוקדמת, מאשר להצטער על מאוחרת יותר] במסע החיים אני מעדיף לצאת שנים מוקדם מדי מאשר ימים מאוחר מדיי.

    מוקדם

    לצאת מהחיים מוקדם מדי זה כשתודעה מחווה לעצמה – חיי ראויים.

    מאוחר

    זה לחיות חיים לא ראויים כפי שאני מגדיר כעת ‘חיים ראויים’.

    המודיפקציות הקיימות משנות את ההגדרה על ציר זמן ומצב בריאותי. יתכן שמה שנראה לי כעת כלא ראוי ייראה לי אז עדיין עדיף על אלטרנטיבה. במצב תבוני יש כמובן לפעול על פי רצוני באותו עתיד.

    מאוחר מדיי‘ זה שניטלה ממני היכולת להפסיקם.

    בוחן

    אשאל “יאיר, האם חייך ראויים?”

    בתשובה חיובית – המשך חיים.

    אם אלקה ב’שיטיון’ במובן שאחת, רק אחת, משלוש הדמויות הקרובות אלי תחשובנה שבמצבי כעת לא הייתי רוצה ‘לחיות כך’ הייתי מעדיף את סיום החיים.

    בשל מורכבות וחוסר יכולת היישום נשאר עם הפשטות – אם אכריז ‘חיי ראויים’, יש להמשיכם.

    שני ניסיונות תשאול בטווח של 24 שעות מענה שיניבו תשובות ‘חיי אינם ראויים’, או חוסר מענה – יאללה, לגמור עם זה. ויפה שעה אחת קודם.

    שיתוף

    אם משתפים אותי ברצון להתאבד אני נרתם לסייע: שואל ‘מה אורך החבל הרצוי?’

    נרמול?

    האם ניתן להאשים אותי שאני מנרמל ניסיונות התאבדות?

    אפשר, עשיתי דברים גרועים מאלה.

    ועם זאת, קטונתי מלנרמל משהו למישהו. אני בהחלט שואף לכך שבעל חיים שמוצא את חייו כ’לא ראויים’, יפסיקם.

    לי אין ספק, שהמגמה של הטולרנטיות כלפי מי שבחרו לסיים את חייהם תגדל על ציר זמן, מפני שהאנושות על ציר זמן מתקדמת מנתצת קונסטרוקטים ואמונות לכיוון רווחת פרטיה (גם אם התהליך לא רציף, לא ליניארי משהק, ומגהק.)

    עידוד?

    האם אני מעודד התאבדויות?
    שוב קטונתי שתודעה כלשהי תרצה להפסיק את עצמה בשל הבליי.

    עם זאת, בראיית־על, אם יהיו מי שיבחנו את מידת היות חייהם ראויים, הם כבר בתהליך בעל ערך.

    מי שיחוו לעצמם שחייהם אינם ראויים, ויגזרו מכך את הפסקתם, לתפישתי, יקלו על עצמם ועל סביבתם.


    הקדמה מאוחרת

    אשתו של דמות חשובה בחיי, חברה, התאבדה.

    מטלטל.

    כל כך מצער; הסבל שחוותה, שהביא אותה לצעד – על כך אינני יודע דבר – הצער של השארים, המשמעויות על הנותרים.

    אין לי מילים.

    לא ידעתי על סימנים מטרימים ולא תורמים.

    מטבע הדברים דברתי והתכתבתי על הנושא.

    מצרף את התייחסותי לנושא הפסקת חיים.

    האם בעצם, אני מנסה לנרמל את התופעה?

    כיחיד וכבעל אינסטינקט מנתץ הבניות חברתיות מוטמעות אין ביכולתי ובכוחותיי לנרמל משהו, או לקעקע נורמה.

    אני בהחלט גורס, שאורגניזם תבוני שקבע שהחלופה של הפסקת חייו עדיפה על המשכם יוכל וראוי שיעשה זאת. רצונו, לתפישתי, לעשות זאת עליון על התניית המניעה של הסביבה מהנימוקים שהעליתי.

    גישתי זו שוללת שסביבה תקבע באילו נסיבות היא ‘מאפשרת’. לטעמי היא לא.

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #7

    משך הקריאה: 11 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    פרק 1, נסיעת לילה

    פרק 2, השקעה גרועה

    פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

    פרק 4, החלקה

    פרק 5, לג ראשון

    פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

    קולינריה נרכשת

    זמן

    ביהירותי חסרת התקנה, (והתקרה אני תקווה שיש לה רצפה) אני מגדיר (מנסה ‘לאחוז תודעתית‘) את המושג ‘זמן’.
    להבנתי, המבחן (היי טיורינג), אינו האם אבחין בין תשובת אנוש לזו של AI. עוד טרם חשיפתי ל Chat GPT,  פינטזתי להעמיד למבחן את אחיזותיי התפישתיות באמצעות מערכת גנרית, אוניברסלית, תחזיר לי את המושג אותו אחזתי מילולית. זה התיקוף ה(כמעט) אולטמטיבי של ‘תודעה זרה’ (גם ‘תודעה’ זו נסמכת על הטיות תודעתיות אנושיות מקדמיות.)
    בפועל, יישומית, הייתי רוצה לשאול את (ה)בינה:
    ‘הגדרה של מה הוא הטקסט הבא’:

    התייחסות תפישתית לממד עצמאי, לא ניתן להשפעה אך כן למדידה אובייקטיבית, של רצף תנועה
    חד־כיווני, כשממד זה מוחל על כל.”*

    שומע אלן? בינתיים, הם כושלים במבחן, ענו לי:
    הטקסט הבא מתאר תפישה מסוימת של ממד עצמאי, אשר אינה ניתנת להשפעה ואשר מאפשרת מדידה אובייקטיבית של רצף תנועה חד-כיווני שמוחל על כל.”
    בהצעתי לאחוז תודעתית את המושג ‘זמן’ עוד לא שם frown.
    עם זאת – לא מנחם – גם הם לא; ניכר שזו תשובה מכנית – מילא. (כמו פופוליסטים ימניים שמזהים את סנטימנט שומעיהם) הם רוכבים על מה שאני סיפקתי בשאלתי, ולא מקדמים תשובה.
    בשונה ממני, הם בטוח יתקדמו.**

    שבת. איך שהזמן רץ.

    עברתי לילה לא משהו. הרגל ‘הטובה’ נתפסה לי באופן שיומיים אחרי כן אני עדיין חש את המוראות. אין אינדיקציות להריוני. מבין שאין הסבר למה התופעה קשורה להריון. אולי היציבה ההריונית משיתה על הגוף מנח שאינו בנוי או רגיל לו, לכן שרירים במצבים מסויימים מאותגרים. לא יודע, בכל מקרה ממליץ שתעִצרו קודם, אל תגיעו לגילי.

    רוטינות

    ‘יאירי’, אמי הייתה שואלת רוטינית אחת לשנה ‘איזו עוגה תרצה ליום ההולדת?’ ‘עוגת גבינה אמא’ הייתי עונה.
    ‘אולי כדאי אחרת, שלא יימאס לך?’

    אף שאני מוצא את קפה ZOHNG כמקום מוצלח ביותייר להניח בו את ישבניי, היום החלטתי לגוון – ישבתי במקום אחר לארוחת בוקר. יקרה יותר, מוצלחת פחות.

    להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #7

    Share

    המסע האחרון, תאילנד #6

    משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

    פרק 1, נסיעת לילה

    פרק 2, השקעה גרועה

    פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

    פרק 4, החלקה

    פרק 5, לג ראשון

    מחשב וכסא גלגליים

    Coffee Chiang Mai

    בבוקר שבת, כשנפגשנו אנדי חיווה שהיה לו כייף אתמול. כמסוכם, לקחתי את קטנועו והגעתי לקפה ZOHNG המעולה שאיתרתי כבר ביומי הראשון בצ’יאנג מאי. אני פותח בו כל יום. גרפיקה אנושית מרצדת. דמויות סמי אנונימיות, כלומר כבר מכיר כמה, אך לא נופלים צווארונות. ‘בן בית’ יהיה פתטי לומר, ‘אב בית’ – לא נכון, אז אני על תקן סבתאת הבית. השילוב של מיקום, תפאורה, מזון וקפה והכי חשוב – היושבים בו. בכל מקום בעולם כזה מקום מתאים לי.

    להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #6

    Share
    Share