מוסקבה 2011

  1. תקציב מסיבה – $11,000. מטורף. $157 לראש. ברבע מזה מתחתנים. צורח כשמציגים לאישורי.
    זה מה שהעובדים רוצים. האולטימה רציו מונדי שעובדת על בעלים נדיבים ומנהלים באוריינטציה אינטגרטורית.
    מציין בפני מי שדברתי איתו שאני לפני חוויה. אנתרופולוגית. בדיעבד, קלישאה מפגרת אחרי מציאות.
  2. STAKAN. קלאב בסגנון עדות הבארוק. אוליגרכי. בהשראת הרפובליקות האיסלאמיות. 200 מטר מהכיכר. לא סטרומה. האדומה. מוסקבה.
  3. הנהג מביא אותי ב- 7. 15 מעלות. מינוס.
    חצי מהמוזמנים נוכחים. כ- 60 איש בתחילת העשרימים. אוהב את הגילאים האלה: יכולות בוגרים, גבולות ילדים.
    קוד לבוש: בנים בחליפות. חצי מהבנות, אלה המתנוססות עד 170 מדדות על עקבי 20 סנטים. לעומתן, אלה מעל מטר ושבעים מהדסות על עשרים.
    נסטיה מהקומפליאנס, שבשיגרה נראית כמי שנמלטה זה עתה מלוקיישן של סרט פורנו, כמעט ערומה. בנפתולי נפנופיה אפשר לראות. כלומר אין צורך להציצ. רואים. וזהו. אין דברים כאלה מציין לעצמי ביובש.
  4. דוחה את ההצעות לאוכל ובעיקר לשתיה. מילא הכבד בפעולה – כבר רגיל המסכן, אבל שאפחית במשהו, במודע, את תשומות תודעתי המתמעטות?
    אוסיף, ספונטנית לנאום המנהל, שלא יודע לשחות. ולשתות.
  5. ב- 8 נותן בנאום. 5 עמודים. עבדתי עליו ארבעה לילות. אנגלית מרוססת – כל חצי משפט עוזרתי המצויינת מתרגמת. העברתי לה מראש את הנוסח, מודפס, כולל ההערות הספונטניות כ- 'אני נורא מתרגש. מרוב לחץ, בטעות, נכנסתי לשירותי הנשים'. [פאט ריילי – באון-ליין לא יכולתי לציין שזה שלך, אז. סוגר את הפינה כעת.] אני צריך שבאון-ליין היא תתמודד עם הפרחות מופרכות נוסח 'לאסי שבה הביתה', 'חוד החנית' וחביטות בדוחות על כשלי תחבורת מוסקבה? היא עושה, כך אני מקווה – לא מבין, עבודה טובה.
    מסרב לדבר באמצעות המיקרופון. חשובה לי האותנטיות, מנעד הווליום והאינטונציה הטבעיים. רוצה למנוע את מלאכותיות השטחת הטון בשימוש במיקרופון. אם אין שפה, שהטון יתמוך.
    מדבר על 2010, מטיח בהם את תובנותי החלודות על גורמי מוטיבציה, ומסיים על 2011. מנסה לבנות מסר נוסח מאיר שלו – ריבוי רבדים, כל שומע יקח מה שאליו מותנה. שהרוב יקחו את היעדים המספריים, שאינם ניתנים לפרשנות. השאר- את היתר.
    שותל דאחקות. ההלצות לא כדי להצחיק, אלה חיוויים לבקרה על רמת המעקב והקשב. הם מגחקים – בין מגחכים לצוחקים, במקומות הנכונים. ישנן תגובות לכפלי המשמעויות, והרמות ידיים לשאלות. הוספתי שלא יודע לשחות. ולא לשתות. כדי שלא יציעו, למנוע גילויי קרבה וחיבה מזוייפים ומיותרים- את האינטראקציות הנבובות של בוא אשקה אותך ואתה אותי. ו-כן, שמעתי, שמעתי, ו-לא, באטימותי, אני לא מאמין שישנן תרבויות בהן נפגעים שלא שותים איתם. ואם כן – זה בסדר, שיעיפו עלי ויחשבו שאני החנאנה.
    לקראת הסוף מתבאס. השוס לא מספיק שוס. האימפקט לא ממש עימבגד, אלא יותר הימפקט, חלושששש, מדיייי.
    מנער בחמיצות נרגנת את מחמאות העידוד והתמיכה שמורעפות על ידי מקורביי. כיוונתי ליותר. את הפוסט מורטם אשמור לגופה שתתקרר.
  6. "אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים" מעיד דבוש על אביו שהיה מפטיר בעת שידור תמונות הקרנבל מריו, בחדשות הערוץ הראשון.
    "הרומנים יודעים לעשות שמייח" היתה מכריזה ריטה, אמי.
    הרוסים שלי יודעים לחגוג: מחלקים את תכנית התכנים להפסקות מתודיות, בהן אוכלים שפע מוגזם של אוכל ושוטפים בשפע לא מספק של אלכוהול.
  7. כל צוות מציג תכנית אמנותית. הצוות הראשון מחקה דמויות מפתח.
    מה רבה שמחתי שויטלי קמלין, ליצן שמנמן ודחוס המאיים להתפוצץ מבעד לבגדיו המתפקעים, אותו אני מחקה במשרדי בהליכתו הדובית והמתנודדת, לא מקפח אותי; הוא מרכיב משקפי היפסטרים, מפשיל את חולצתו מתוככי מכנסיו א-לה סטייל כותב שורות אלה בתלבושת נאומי הבוקר שאני מטיח בהם, ולקול געיות הנוכחים הוא מכניס לי, בהתיזו אנגלית מרוסקת שברי מלים.
    רגע, מה, הוא מסתלבט עלי? לא, כי אם כן – שימשיך. בכל מקרה עלי לרשום אותו למועדון האווזים, אלה שמתעאווזים עלי, וגם וכמו כן עלי לעדכן אותו שלמצער, האנגלית הרופסת שלי לא ממש ולא באמת הרבה יותר טובה מלהגיו שלו. לאחר מכן, הוא מתנודד אלי בהליכתו האופיינית שכעת מוקצנת באדי אלכוהול, מוודא, אם טו דו ביי?, אלעס אין אורדנונג?, או הכל בסדר?, שאני לא יודע להגיד או להבין ברוסית. בכל מקרה והכוח מבהיר לו שהכל מצויין מאוד ביותר.
  8. תכנית האוסקר מתחילה. קטיגוריות בהן מתחרים העובדים היתולית, אך התחרותיות רצינית עד אימה. פחד. הנבחר יצויין. יקבל פסלון עם שמו חרוט. גראצ'ה התלונן עלי בעבר בפני הבעלים, שאני לא מציין טכסית את עשייתם.
    משעשע. תוך כדי, אלכסיי, איש האייטש. אר., המארגן, נזכר שאין מי שידבר בשבחו של גראצ'ה ראש הצוות המצטיין. שואל אם אסכים. מסכים. בטח מסכים. לשם כך עטיתי חליפה וקשרתי עניבה, לא?
    מבטיח להם שאדבר יותר מאשר קודם. ראשית, מודה להם שכובדתי בחיקוי. מצביע על גראצ'ה, הגרסה הארמנית של ברוטוס, ההוא מפופאי, כעל דמות המאצ'ו הגברי הקלאסי. אך, בעוד הגברים מתאפיינים במעטה קשוח, קריספי ומתפצח בקלות מבחוץ הם רכים מבפנים. גראצ'ה שלנו, שיום יום טוחן אותי באפס אנגלית בקול משי ואינטונציית קשמיר בבקשות שנחלקות לתשובות 'לא יכול' או 'לא מוכן' להיענות להן, ניחן גם באיכויות נשיות של רוך מבחוץ וקושי כצור מבפנים. את התוספת המתבקשת, המופעלת על מכרים מקומיים שבעצם -הוא 'נקבה עם שק אשכים שעיר' השמטתי.
  9. התכנית מתקדמת. החקיינים של גראצ'ה והראפרים של ייגור מתחרים ראש בראש. צוות השופטים, אני ביניהם, מניפים את הציונים. בהפסקה אולגה נוביקובה שקיבלה את עיטור זו שהביאה את סך החוזים הגדול ביותר בחברה, מתמקחת למה נתתי לצוות שלה 4 ולא 5.
    הם לא מקבלים 'לא' כתשובה. כן אני יודע שזו קלישאה מוכרת. אז זהו, פה זו מציאות השרדותית. הם לא היו יכולים לשרוד את פרנסתם כאנשי מכירות מהקצה של הז'אנר אם כן היו מקבלים תשובה שלילית. תוסיף את הקשיחות הסובייטית…
    שיוויון בין הצוותים. מציע שובר שיוויון לפי רמת רעש מחיאות הכפיים לשמע שם של כל צוות. ייגור לוקח, זוכים לביצוע חוזר של הראפ עלי.
  10. ממשיכים בקריוקי. רוקדים. עניין של טעמים- הבנות רוקדות בתנועות חדות, מוגזמות, בוטות, חסרות חן, כצ'יר לידרס לפני קהל, מחקות את איליין, כאילו. זה לא הם, זה אני. מה אני מבין בריקוד? well, לא הרבה. עניין של העדפות. אחרי מועדון שחורים בעיר שכוחת אל ונטולת לובן בדרא"פ- East London, כנראה כל מוכרחיםלהיותשמייח בקלאב ייראה אילייני.
    מזמינים אותי, אותי, לרקוד. אני הרי פארטי פופר ידוע. שאחרב גם מסיבות רוסיות? אין מצב.
    שמייח במוסקבה. תם פרק א' של המסיבה. ה- Par.
  11. פרק ב'. ה- ty. הם שותים. כאילו. לא כאילו. הם שותים. לא מכיר דברים כאלה. מקבל חיווי שהמים והקולה נגמרו, שחצי ליטר וויסקי איכותי לראש לא מספיק. באחת עשרה וחצי נשלחות אלי משלחות בראשות רומן, המנהל הבכיר שלהם, שמשיאות לי עצות ידידותיות ונדיבות להתגבר על פאשלת אזילת הנוזלים, פאדיחת האין מספיק, פשע המחסור שדינו קשה ומחילה לו אין, ברכישה נוספת, לפני שכולם יידעו.
    כדי שלא אחזור על מה שהייתי אומר לאמי – שאם הייתי חכם לפני המעשה כמוה לאחריו – מצבי היה טוב יותר, כשהראו לי את התכניות למסיבה הזהרתי שלא אשלם אקסטרא. על כלום. לא מוכן להיות על המנגל. שיוודאו מראש. הריטה שלי מתעורר- לא מוציאים ממני מה שלא התכוונתי לתת. איש האייטש. אר. נבוך. עוד ברוסיה וברומניה הוא ניהל משמרות בקזינואי מוסקבה ובוקרשט. לא האמין שיצרכו את הכמות.
    כמה עולה בקבוק? אני עוטה את ארשת הביצועיסט הפותרן. 7,500 מבשרים לי. יעני $250, לבקבוק? אני מוודא. כן, הם מנידים את ראשם בצער ובהשתתפות. וויסקי איכותי מסבירים לי שתייני הספירט.
    שלאק! הטראפ הקלאסי מופעל עלי. אני על המנגל. כנראה שזה נראה עלי. יותר משלושה מבררים אתה נהנה? מתאפק לענות 'ככלה ביום חופתה', שכן, כנראה הכעס נראה. אין בי, מחד, את הנדיבות הקולית הזו, הזורמת של יאללה בסבבה, שכולם ייהנו ולא את הרתיעה מהעימות, מאידך.
    אני אומר לבעלי החברה "לצערי, כסף אני לא מבטיח לייצר מהכנסות – אלא, ממניעת הוצאות מיותרות."
    איפה התקרה? מברר עם האייטש. אר. לתחימת סף ההוצאה, להערכת הסיכונים. הוא מושך בחוסר אונים בכתפיו. מבחינתי, שיתייבשו. שיאבדו נוזלים. לא מוכן.
    הצורך, כזכור, הוא אם כל הפתרונות: מבשרים לי חגיגית שהחדשות הטובות הן שהמקום, בטובו, יחייב אותנו במחירי ספק, 6,000 רובל לשלושה בקבוקים. שלושה בפחות ממחיר אחד. משתווקים עלי.
    האשכנזיות, חוסר האמונה וחפותי מאינטליגנציה רגשית מתכנסים יחד בועטים בשווקנים, ומתמקדים במחיר- שלא יספרו לי מה מקור הסחורה ושלא יביאו לי את ה'אח שלי תאמין לי, לי זה עולה יותר.' רוכש.
  12. וזו רק ההתחלה.
    עומק מרבצי הספות סביב הקירות לא מאפשר ישיבה נוחה. המשענת רחוקה מדי מכדי לאפשר הנחת רגליים והשענות. קונספט שאינני מכיר מהעבר, ורווח בקלאבים מוסקבאיים. כעת מבין למה. עיצובן מיועד לשריעת גופות ממוטטות אלכוהול, שעכשיו מציפות אותן.
    על אחת מהן, מחוץ לשני החדרים שלנו, רואה מישהי מתייפחת. אלכסיי אייטש. אר. לידה. מוודא שהיא משלנו. וואלה.
    היא מליטה – וואחד פועל, שנים חיפשתי היכן לתחוב אותו – את פניה בכפותיה בנחישות שלא מצליח לזהותה. בהמשך- כן; השבוע, בקורס הניו קאמרס ציינתי לעצמי, שהילדה הזו היhתה יכולה להיות נאה, אלמלא האף; מצדו המזרחי נראה חוטם נורמטיבי לכל דבר ועניין. ממערב, הנחיר השמאלי בדפורמציה שלא בטוח אם בדרך הטבע. כלומר מזהה אסתטיקה בחוטמים דיסהרמוניים וא-סימטריים, אך שלה – חוצה את גבולות הטעם הטוב* – טעמי שלי.
    * אמנע מהתמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית.
    מתעניין אצל האייטש. אר. "מה קרה?" "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" מוודא, דואג ברגישות לחוסני. "בהחלט" משיב לו מניה וביה. מסתבר, שאנשי האחזקה איתרו נזילת מים משירותי הנשים. פרצו לשם כדי לחזות ביקירתנו שלנו, מחמל נפשנו, בת יוספה פורת, ישובה על ארטיום, בתנוחה שלא משתמעת ולו לפן אחד, כמו שמתבטאת אחותי האהובה, כשהאסלה מנותקת מתושבתה, אחרת איך, הן, הן הנערה והן האסלה, ידהרו בקצב?
    יפה, העניינים מתחממים. מה הבעיה? אני תמה. המקום מחייב 5,000 על נזק, מסביר לי בסבלנות, לארטיום אין כסף, השומרים לא נותנים לו ללכת הביתה. ו-למה לשלוח את גיבור השעה, אושיית התרבות, נושא הנערה, נשוא הקנאה הביתה? אני מתפלא. חראשו, משלם חמישיה, מוודא שיקחו לנפקן מהמשכורת. ועל הדרך מחוייב על 20 כוסות, שנשברו להן מעצמן, ככה וולונטרית בלהט הפאן.
  13. ואז, קיריל מכיר לי את החברה שלו, שמסתננת פנימה ויחד עימה עוד כמה מרעיו. ומרעיו. שואל אותי אם יש בעיה שהם בפנים. משיב לו שלא. הוא שואל אותי שוב. אני מבין שאולי כן. מציע שאלך לשאול את האייטש. אר. קיריל מתחנן לא, לא, לא. אז ברור לי שיש בעיה.
    בחתירה לסדר, בתפישה התרבותית, יש משמעות למלה. קיריל מנסה לקבל את ה'אין בעיה' המקדמי ולחשק אותי, את עצמו, את הסיטואציה, כך שהוא יהיה בסדר, ואין חזרה. מוכר מכל מקום, רווח אצל ילדים, שם ברוסיה, זה חזק מאד.
    ניסו לגהץ אותם מעמדית כל כך, שכל יישותם מוכוונת להתמודד עם רצונם להיבדל. ייגור מסביר לי בשש מלים שאלה פרום דה סטריט, ואסור לנו לתת להם להיכנס. מקבל החלטה- החוצה! חש שיש איזשהו רספקט אלי אישית, מתוקף גילי הכפול/ מעמדי/ זרותי/ קרחתי – לאף אחד אין את הפריזורה שלי/ בהיקת חולצתי הלבנה שנלבשה לראשונה לקראת האירוע עם העניבה חמורת הצבע האפור כהה/ אישיותי הכריזמטית מגנטית לשעבר – ניתן למחוק את המיותר. מתוך כך פונה בגינונים של שומר בארים סובייטי למסתננים: "סורי, פליז אאוט. נאו!" הם, המסתננים, שואלים אם יכולים לקחת את האלכוהול המשלים שרכשתי. אני מתפעל מהתעוזה ומשיב רוסית, הפעם רהוטה: "נייט!" אבל ללא הקיבינימט.
  14. והיא, דאשה, אז עוד לא ידעתי את שמה, וגם כעת לא זוכר קיצור של מה זה, זאת אדע לימים, בעצם, ללילות, כלומר בהמשך, בשלה- בוכה. וואלאק, כמה אפשר? וראבאק, לא מבין על מה היא מתייפחת שעות. מה, היא לא גמרה? כלומר סיימה? עלות התיקון מושת על ארטיום. יכול להיות שהפמיניסטית עולת הימים, יורדת הלילות, מתרעמת על אי-השיוויון, שלא נתנו לה לשלם? מעלה את האפשרות שאולי כואב לה – כלומר, יכול להיות שנצבט לה טוסיק בין אסלה לקרש? היא פוכרת [אח, עוד פועל שיוצא מהארון] וממוללת את סידור התפילה, מניח שזה לא – המאה ה-20 הרגה להם את אלוהים, ועם זאת הכמיהה לצורך לזהות סדר גורלי לא שכחה – אז זה בטח הרכבות שלה, בנחישות. מסכם עם האייטש. אר. שהיא כנראה… נבוכה. מתביישת. נֶבֶּשְקוּ.
    היא לא הולכת. "בהמתנה לרכבת הבוקר. היא בת 20. וגרה מחוץ לעיר." מתרגם לי את המציאות.
  15. ו-העניינים מתחממים עוד. כלומר הגרבג' טיים מתלהט. רומן ששוכר לשתיה ושותה לשוכרה, נכנס לתפקיד מיסטר הייד: הוא מזדקף נהיה איטי יותר, לואט את תנועותיו, ולא זוכר אם מעמת את החיפוש או מחפש את העימות.
    יש להם, בחיי, את תנוחת העמידה, הקרובה מדיי האחד לשני, בה הם מריחים את הבל האלכוהול הנידף במקרה הרע, וברע אף יותר את באשת קלקול העיכול או ניחוח החניכיים הלקויות. וכל זאת, בישירות מבע ללבן של העיניים.
    ואני תוהה, איך ברגע האמת והצורך אני אעשה זאת? איך אצליח, נמוך מכולם בראש, נשימתי הבאושה תמיט חרפה על המעמד, ראייתי הלוקה תצריך הרמת צוואר ורטיקאלו גרוטסקית נוסח אריק בנאדו, וזאת כדי להתכוונן לאטרלית למרחב הצר של תעלת הקריאה המולטיפוקאלי של משקפיי?
    כשרומננו שלנו גומר להציק לדי. ג'יי.אית רק כאשר הסקיוריטי של המקום מנהל איתו מגע, בשלב זה עיניים, קרוב והסקיוריטי שלנו מהמשרד מפריד ביניהם. ואז רומן פונה להראות לדמיטרי האקאונטנט לשעבר, שבא לכבד אותנו בנוכחותו, מי כאן הגבר, שלא יתעסק עם יאנה האקאונטנט לשעבר-עבר, שהיא באמת, אבל באמת ולגמרי, פצצת עולם, וכעת היא של רומן. כך אני מקבל תרגום לגופו של עניין מתוך הריאליטי המוקרן לפני. האייטש. אר. משלח את דמיטרי לביתו, ואני רושם לעצמי שעלי להתנצל בפניו.
  16. 3:00, ידיים חמדניות נשלחות לעבר בקבוקי הג'וני ווקר שרכשנו אקסטרא. בנחישות אמא דובה המגוננת על חלב-גוריה, אני מסרב לכל מי – לפחות תריסר נסיונות, לחמוד את זוג הווקרים שבידיי. כולל נסיונות מגע: אשכרה לקחת לי מהיד.
    נרשם תחילתו של עימות של פאשה עם המלצר שרוצה לחייב אותו על הקולה האישית שהזמין, שכן הכללית נגמרה. גופות מכורבלות, מתרבות, מעטרות בחוסר חן את הספות שמיועדות מראש לאכלסן. מין בילוי כזה, שבבורותי התרבותית לא מצליח לשוות לו נופך מרשים. שאר הגופות מתגפפות בנחישות ש-יאה לחדרים אחרים.
    זהו, אני פוקד על האייטש. אר. "קאט." לתמיהתו, כך מסתבר, הוא שבוי בקונצפט הטריוויאלי, שכמו שאין עשן בלי אש, אין מסיבה רוסית ללא תגרות. הוא לא שמע על פתרון הקשר הגורדי – חיתוך. "קאט!", אני חוזר בסמכותיות של טלי סבאלאס בקוז'אק, גארבג' טיים. כולם הביתה. "אנד נאו!" במהלך הפינוי נרשמות דחיפות קלות בין אנשינו לסקיורטי המקומי, תהליך הקאט הוא אכן תהליך ולא תהריץ – לפחות 20 דקות לקלף את כולם. אני מתנצל בפני ההנהלה המקומית.
    בדרך, שולח את האייטש. אר. לדאשינקה הבוכיה ואומר לו "תגיד לה שיש לי שני חדרים בבית היא יכולה לישון באחד" ובמקביל ממשיך לדחוק את הפינוי.
    בחוץ, האייטש. אר. וקיריל מיישמים את תנוחות הקרב, שכן קיריל, עוד באירופה, כלומר במשרד, מייחס כמה מצרותיו לעוינות ההדדית עם אלכסיי. נותנים לאחד את השני המבט ממרחק אפס. מרעיפים השני לאחד את מילות הקרב השגורות למעמדים אלה. כשקיריל שם עלי את המעיל שלו ואלכסיי את התיק, אני מפריד ביניהם במגע. ייגור ודמויות נוספות מצטרפות להפרדה במיומנות ונחישות, וגורעים ממני, זה שלא מבין את התרבות, שמשתלב בסיטואציה אותנטית כהשתלב המגדלור הזוהר בעלטת האפילה, את התענוג המפוקפק של בטישת אוויר בידיים נואשות, חסרות קואורדינציה, מעוררות חמלה תוך צווחות גוערות באנגלית מבאסת שמחות מחרבת מסיבות.
  17. במכוניתו של אלכסיי, איש הסקיוריטי ודאשתנו מצטרפים. ב- 4:00, בדרכנו לביתי, אחרי שנותן לסקיוריטי את האודים מוצלים מאש- הג'ונים, שולח לבעל הבית המקומי הודעת טקסט: party is over. Ok.
  18. יורדים מאלכסיי. שואל לשמה – דאשה משיבה בביישנות, מדדה על מסמריה על הקרח, מטר ימינה ואחורה ממני. מגיעים לביתי בשתיקה. בעודה חולצת את עקביה, אני מניח מגבת בחדר שמייעד לה, מותיר אותה להתמודד עם פריסת הסדינים, ופונה להתרסק על מיטתי.
    מוטרד. מגלגל את המאורעות. לפי סדר, ערכית, תרבותית, מהסוף להתחלה. פתאום נבעט ומתבעת – מה אם פתאום יופיעו חבורת אנשים חבושי כובעי ענק ויאשימו אותי באונס? גם נכנסה עם ארטיום לחדר שנכנסים אליו לבד, גם שברה את האסלה, גם נתפסה על רטוב, גם אין לה לאן לחזור. ואני סופח את צרור התקלות האלה אלי? למרחבי האישי?
    התבלבלתי. תקלה. שיקול דעת לקוי. יכולות בדגרדציה.
  19. מתעורר, ב- 10 ומשהו. שומע את נוכחותה. מפריע לי לארגוניזציית הבוקר
    – מה שחסרי מיומנות ההגדרה מכנים טקסים בבלבלם אלמנטים עם הסמלה בפעולות שגרה החוזרות על עצמן- רוטינות.
    אבל זה מביא לי רעיון. מהדס מעדנות לשירותים קצרים עם הפיז'מה המאגניבה שרכשתי בפאריז
    – מאורע משמעותי, תכריכי המיטה שרכשתי לראשונה בחיי. בשנות ה-60 ישנתי עם אלה ששרה'לה הלפרין, השכנה מאילת, העבירה לי מבנה, אפי הלפרין, המבוגר ממני בעשור. לפני כן עם חיתול, מאז – נטול.
    מברך אותה "דוברה אוטרה", מצפה שתחמיא לי על האחלה פיג'מה – סתאאאאם, ומטלפן לאייטש. אר. לפי הצלצול הצרוד וקולו המתמשך, ולהיפך, מבין שמעיר אותו. לא נורא, מברך אותו ומבקש ממנו שיברר איתה את תכניותיה להמשך, ושיוודא איתה שלא נגעתי בה.
    ווט דו יו מין? הוא לא מבין. אני חוזר על בקשתי "אסק הר איף איי טאצ'ד הר." חוזר. מעביר אליה את השפופרת (שפופרת, עכשיו מאיפה?) שומע דיבור חפוז שלה, שתיקה, שאלה של לא מבינה, ואת ההיפוך המקביל של דא, דא, דא רק בלא. היא מביאה לי "ספסיבה" חפוז ומבוייש ויוצאת.
  20. חצי שעה עד שהנהג יגיע לאסוף אותי לשדה. בנסיעה מדווח לבעלים המקומי. בקצרה. גם הוא שבוי בקונצפט הברזל שמסיבה-אלכוהול-חופשי-תגרות, ברוסיה, זה כמו פיצה עם גבינה צהובה – בלתי ניתן להפרדה.
    בבורותי האנתרופולוגית, בהתנשאותי התרבותית, לא מבין למה לספק לחתני השמחה אלכוהול ללא סוף וללא תחימת קץ סגור ומוגדר לאירוע. לא יודע אם אני אערוך את המסיבה הבאה אני מבטיח לאיש הטוב אבל, אם כן – זה יהיה אחרת. נוסח האחד במאי בקולחוז: רק Par, והיתרה tee.
    והוא, ולודיה אחד משני בעלי הבית, למוד הניסיון, בוגר התרבות, הוא בכלל שמייח מהעובדה שהמשטרה לא נקראה. לך דע איזה התרחשויות נוספות היו כשהפלגנו מהמקום לעבר הזריחה.
  21. בנאום הבוקר הבא, בחלק הראשון שאלתי איך היה. קבלתי תגובות צוהלות, החמאתי, הודיתי, מסיבה פצצה.
    ואז בחלק השני, התהפכתי עליהם, "למדתי" שיתפתי בתובנותי העמוקות, כלומר המעיקות, "שלא רק אני לא יודע לשתות. גם חלקכם." משחק להם יאנוש קורצ'אק, המורה שמילקיהו, ופוגע באושיות כבוד ותפישת ערך עצמי.
  22. הכל פאטרן. הכל. מה שאנחנו רואים ומצרפים, ומאורעות יחידניים שלא יודעים לשייך אותם לאחרים ליצירת הפאטרן.
    הם, אני, הסיטואציה. אין פרט הנמלט מהפאטרן. קטעים. חוויות.
    כל שיני, ספורות, בפי, בינתיים, עד להודעה חדשה.
    בחיאלוהימבספרהתורה, לא הכחדתי/ הוספתי דבר.
  23. בעצם נ"ב.
    מסתבר ש1: קיבלנו טלפון מהקלאב. נאסטיה קומפליאנס, היא הרי נערת קלאבים ידועה, מטרידה את המועדון בתביעה לקבל מעשר. והתפטרה. למתחרים.
  24. למעשה נב"א.
    מסתבר ש2: אלכסי, איש האייטש. אר. מפיק המסיבה בפועל, בעימות מילולי מול קיריל שהטיח בו, באלכסיי האשמות על קבלת טובות הנאה מקיום המסיבה, לא טמן ידו בצלחת אלא תחב את שתיהן בסט אבחות רצופות בכיוון סרעפתו וקיבתו של קיריל. שאותו לפטר היה כמו להסיר שיער. בשעווה. קרה.

 

ינואר 2011

Share

זדראסטוֻוייט

יום ראשון במוסקבה

יוני 2010

פרק 1

זדראסטוֻוייט

זהירות: חומרים מתישים. הקורא על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למעין עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע. להמשיך לקרוא זדראסטוֻוייט

Share

קאנייץ

יום ראשון

פרק 8

קאנייץ

סוף? איזה סוף. כמה שבועות אחרי, בסנקסט פטרסבורג.

אם מוסקבה היא הווה, המרכז העיסקי, הפעילות המעשית, התוססת, אדריכלות מעשית פרקטו-קונקרטית, פוסט-מודרנית, פסאודו-אסתטית, תל-אביב, אז סנקסט פטרסבורג היא היסטוריה, תרבות, ערש המהפיכה האידיאולוגית, המנומנמת, אדריכלות מפוארת, היסטורית, סמלים, משמעויות, מוסדות השכלה, לכל אבן סיפור, לכל פינה הסבר, סיפור לכל הסבר פינה לכל אבן, פרשנות לכל נאד. הֶעבר. ירושלים.

במוסקבה היופי הנשי הוא קומודיטי. בסנקסט פטרסבורג הן, הבנות, מהז'אנר האינטלקטואלי. המראה הסלאבי, בטוויסט אינטליגנטי, זה שאינו בוטה ופחות מוחצן.

אם בכל מקרה ומקום כדאי להיות חכם, מוכשר, נאה, רלוונטי, added value לסיטואציה, במוסקבה, כדאי גם להיות כוסית. או להתחמש באחת, או יותר, ולא לתת לאף אחד לטעות, או סתם לא להבחין בכך. לכן, במוסקבה הן גבוהות, מוגבהות, מטופחות, רזות, אתלטיות, מוחצנות ובכמויות. בפתח כל מסעדה בסדרי גודל של סבירה ומעלה המארחת היא מארחבעת. קוואדרחת. כלומר ארבע מארחות. ומהז'אנר. כהומאיות המשווקות מסעדות דגים במנילה, הבבושקות המזמינות והשחורים המשדלים לחנויות המזכרות בארבאט, כך, אולי, במסעדה: אם האוליגרך הנכנס למסעדה נמלך בדעתו ושוקל מנוסָה, למראה המארחת יערוך רי-אססמנט. שכן, וזה ידוע עוד מאז גילוי השוּם למאכל אדם, שטרם התגלו מכלול סגולותיו המדיציניות, אין כמו מארחת מצויינת לעיכול או לפחות לטיפוח החשבון.

אז זהו, שבתור חובב שירותים ידוע, שלא לומר מקצוען, שכן אף אחד לא הסמיך אותי או משלם על כך שאחשיב זאת כמקצוע, ביום ביקור אחד, שני אתרים הותירו את רישומם הנמחה: האחד, ברשת קפה אופנתית שירותי הגברים ממוקמים בחדרון מרווח כשהאסלה נטועה בקצהו. תקרת החדרון הולכת, בעצם נשארת, ומתנמכת בואכה האסלה, שכן מעליה מדרגות. כך, גם קצר קומה שכמותי לא יכול לעמוד. לכן, מתבקש, בעצם נאלץ, בלחץ התקרה, לשבת תוך כדי. כנקבה. אי-אפשר היה למקם את האסלה מטר אחורה? יש מקום. אני עד.

האתר השני פשוט ומעניין אף יותר: מסעדה אורינטאלית. רשת הנקראת 'שני צ'ופ סטיקס', רק ברוסית. עמוסה באופן בלתי נתפש. כל היום. אוכל קצת יותר מסָביר במחירים מעט פחות. שירות זוועה ושירותים מעניינים; שם, במתחם, שלוש דלתות. השתיים האחרות צופנות שירותים סטנדרטיים לכל דבר ועניין, בעיצוב חרדל-בורדו. הדלת הראשונה, בהיפתחה חושפת, טא-דם, חדרון מעט גדול יותר, ושם, ממוקמות ברווחה זוג שלם של אסלות.

ו-אני, נעדר מחשבות קונספירטיביות שכמוני, נשאר עומד תוהה מול פלאים אלה. אנא עזרו לי קוראים אהובים ונאמנים שהגיעו עד הלום, האם יש קשר בין המקרים? האם יש כאן אמירה אירוטית, אורולוגית, אנאלו-קונצפטואלית כלשהי? האם ואולי, בזירוגים כפולים אלה, סרגיי התכוון שאולג ומאשינקה היושבים על נישנושי סשימי ומדסקסים את הפרלודים הצ'ייקובסיקאים, במקרה שנתקפים בדחף, סימולטנית, בלתי ניתן לדחייה, של הטמפורה שזה עתה נכנסה גם לצאת, עכשיו, מייד ובדיעבד, וכדי ששיחתם התרבותית בענייני מעלה לא תוסח מענייני מתחת, אלא יוכלו להמשיכה, בצוותא וללא מפרע בהליך יצואתה?

 

6/9/2010

Share

בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

יום ראשון

פרק 7

בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

את הערב מתכוון לסגור בצפיה בגמר המונדיאל.
הולך רבע שעה לReal Mc’Coy המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מהאחיות של סטאלין– אחד מ. שבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק, לעולם מה זה.

הבר שעיצובו הקונספטואלי מתכתב עם בר אירי, נמצא בהמשך לשדרה המשכנת שגרירויות זרות. עובדה זו מכתיבה את אופיו- פיוז'ן טשולענטי מבעבע של מקומיים, זרים, אלכוהול, ריקודים והופעות.

הגמר נגמר כשזו לשמאלי, הנראית ולבושה, כדודתו של סטאלין מחצרצת בתחליף הוובוזלה – מפוחית פה, אם האינסטרומנט המיר מעמדו ל-'רגע רגע מה זה וובוזלה?' המפיקה צרימות וובווזליות כל אימת שאחד ההולנדים מאיים לקפח חיי ספרדי, ובתגובה הספניארדית שלא מבוששת להגיע. עד היום לא הבנתי את מי עודדה. האם היא מעודדת סוציאלית? כאילו להיות בעניינים?

לא הייתי מתעכב על הפרט הלגמרי לא שולי הזה אלמלא צפיתי, במו עיני, בכמה משחקים והאזנתי לשאון הרקע הוובוזלתי. השאון אמנם לא תענוג גדול, אבל בהחלט לא צרה בלתי נסבלת. כששומעים את קקפוניית הוובוזלתית ללא תיווך אמצעים אלקטרואודיופוניים, כשיש אבחנה של סולנים אינדיבידואלים, כשמתקיים מתח מוזיקלי בין מוזיקאי טריבונות צד אחד של איצטדיון עם ברי הפלוגתא מהצד השני, נוסח הסוגיה הנשאלת "אבי נמני?" "בן זונה!/נשמה!" תלוי בהעדפת הקהל, מידת אנינותו, חולנותו, זה נחמד, שלא לומר מעורר השראה או לפחות הרעשה.

המשחק מסתיים. מי ניצח באמת? המקומיים פונים לרחבת הריקודים. ביזנס אֶז יוז'ואל; חלקם מתנודדים הלומי אלכוהול. יתרתם רוקדים, מתאמצים, במרץ, בחוסר חן, בהקצנה נוסח 'מוכרחים, מוכרחים לי-הי-יו-אות שמייאח'. אין, אין על הריקודים שחוויתי כמה ימים קודם, באיסט לונדון דרא"פ- ליריקה. מה שירה? פרוזה. בריקוד. אקספרסיוניזם. מינימום תנועה במקסימום קצב מתואם.

צעיר בהיר שיער, עם קעקועים וקוקו מפעיל תנועות כוריאוגרפיות מרשימות על בת זוגו. חלק מהתנועות לא עומד במבחני המוסר הנורמטיבי וחלק אחר לא במבחני הפיזיקלי קורקט. בלשון ארכאית- הבחור משתולל. ובלשון נמוכה- משתרלל.
אולג ומאשה – להלן יכונו ידידנו החדשים והבדויים.

הבדייה מתייחסת גם לשמותיהם וגם להיותם ידידיכם בכפייתיותי, וידידיי שלי בבחירה, שכן, על אף האמפטיה והחמלה שרוחש להם, וכן בשל השימוש הזול והרווח בטרמינולוגיה 'חבר'. ידידיי משכבר הפסקה הקודמת, אולג ומאשה, הם (נשמור על אופטימיות) עוד לא.

ידידי הנערץ שנקלע אתי, דרך מקרה, למועדון המוזכר בפאתי דרא"פ, פונק על ידי התאורן בשי. לשמע השפרצת חומצת ביקורתי האינטרטרנזקציה, הכריז בנחרצות, שהוא, 'התאורן, חבר טוב'.

בכל מקרה, כעת, כשמעלה על הכתב, רואה בזכרוני את אולג קשישא מפזז, מכרכר בגמלוניות, מרכיב בתנוחה מיסיונרית ורטיקאלית, את מאשה קטינא, הנאה, ה-פֶּטיט, הלבושה מכנס ג'ינס קצרצר מתחת לגופיית בורדו ענקית, הגדולה ממידתה במספר כמויות, על המשמעויות המשתמעות ובעיקר המשתקפות ממנה.
הם עושים זאת בחינניות השמורה לצעירים, חסרי מנוח, בושה או עכבות. הנבואה ניתנה, כאמור, לנבונים וכשוטה לא ניבאתי ש-בטוב הם לא ייצאו מזה. כלומר צחקתי שתנועותיו הגסות על מצע האלכוהול שהגירו לתוכם לא מתחשבות בדרישות הפטריארך הפרבוסלאבי-אורתודוקסי או בתובנותיו המכבידות של ניוטון, מה שגרם לזוג להתממשק עם רצפת העץ, והפעם בתנוחה המיסיונרית-הוריזונטאלית, אבל לא שיערתי שבטוב זה לא ייגמר. זה, אודה על האמת – לא.

ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הם נעלמים לי משדה ראייתי ומתודעתי. כעבור דקות מספר, בחזרתי מהשירותים, רואה מבעד דלת הכניסה הכבדה שכעת פתוחה, את אולג כשקוּקוֹ סתור, מנהל דין ודברים צפוף עם הגברתניים לבושי טי-שירט שחור עם הכתובת 'סקיוריטי' שבפתח: אלה, שני גברים, דאבל סייז, שלהערכתי מחלקים את יממתם לשלושה עידנים: שמירת סף, חדר כושר והשאר הלא מעניין.

אינני יכול לכנות את רוסיתי מביכה. את התואר הנזכר לעיל משייך לאנגלית. שליטתי בשפה הרוסית מקבילה, בממוצע, לזו של קורא שורות אלה, ובתנאי שאינו יליד חבר העמים או צאצא למישהו כזה ושיודע פחות מתריסר מלים. כך, שלא מבין, לא בדיוק ואף לא בערך, על מה נסובה שיחתם. עם זאת משער, שגם הם, על סוגיות משקל וחריזה ביצירת פושקין לא מתפלמסים.

עוזב את ארבעתם לרקום מערכת יחסים, וליצור את תחילתה של ידידות מופלאה. דוגם את הסצינה בתכיפות הולכת וגוברת עד לקרשצ'נדו, המתבקש להתכנות בלתי נמנע: במיזסצינה המובאת לפני, אני חוזה בכתם סגול, מבהיל, מבחיל, מהביל במעלה לחיו השמאלית של אולג. לאחריה, מבחין שחולצת אחד השומרים קיבלה עיצוב מחֻדש של משולש שנגזר ממנה. אצל עמיתו, עיגול הצווארון נשאר צמוד בנחישות לצווארו השוורי אך שאר החולצה לא עמד במאמץ וחשף זה כבר לא חולצה בנקבה, זה שְאָר בזכר את קוביותיו המפוארות, שפותחו בעמל, יזע ומשקולות.

בינתיים גם פניה של מאשינקה אינם כתמול שלשום, או לפחות כמו לפני שלוש פסקאות. היא לא נשארת מחוץ לתמונה. פניה נכנסות אליה, לתמונה, מקבלות אקספרסיביות דרמטית משלהן, בעיצוב תפרחתי תפיחתי, בגרסת הלייט הפמניסטי.

תופס פוזיציית צפייה מול הדלת, כאשר כמו בסרט שומע קולות מתלהמים של אולג. כנחום תקום, הוא נכנס לפריים, מופיע, תובע מהשומר לא-ברור-לי-מה, מניח שאת זכותו להיכנס למועדון שלא רוצה אותו, בעודו טוען על דפורמציית האון-ליין שפרצופו עובר וכיוצא באלה. כשהוא הוא מוסיף הדגשות, טיעונים וטעמי מגע פיזיים הוא מוטח ארצה. וחולל חזירה. בעיקר הוא מעורר את השתאותי על כך שהוא לא בוכה.

אני, אם יורשה לי לתחוב את שחלותיי האישיות להתרחשות, רק מלראות, שוקל התייפחות. און ליין. לא יכול להוריד את העיניים. נראה שהוא, אולג, די בקיא, מיומן, בתקשורת ממין זה. כמו שברק היה אומר בהשלמה- הוא, אולג, מבין שזה מגיע לו, מה שהיה מעורר בי תהיות על גווני תפישות הצדק.

השומרים, ייאמר לזכותם, הרשימו אותי בקונקרטיותם. כאילו, לא לוקחים אישית. אולג מבקש את מנתו במלל- הם מתעלמים. אולג תובע את חלקו במעש- הם מקלפים אותו מהדלת ומעצמם, מטיחים אותו במוסקבה הרצפתית. וכך הוא יוצא לי משדה הראיה זמנית ושב אליו כמגדיר מחדש את המושג הסלמה. בכל פעם שהוא נכנס מחדש לפריים, אולג על שתי לחייו, אפו ופיו מקבלים קוועץ' עיצובי מאובחן; האדמומיות הסגולה במעלה לחי שמאל ממשיכה בפנס בעין – עכשיו, סוף סוף, הבנתי את המושג פנס. זה כמעט מאיר. אני לא היחיד המשתאה: הפנס תופח לממדים שמבהילים גם את אולג. את זאת אני מבין ממחאותיו ההולכות ומעצימות- ועם זאת לא לוקח אחריות על פרשנותי, אך מחוֹות ידיו וקולו המתלונן מבהירים שהוא מתאונן על היחס העוין לעינו, לאין עינו. הוא תובע את עלבונו, מוטח שוב, וכשחוזר לסָיְיט, הפנס הפך את עינו לחריץ. קו. איי-ליינר. עכשיו אולג ממש מתרתח, חוזר על הסצנה הקודמת אך עם ממד דרמטי משהו, יוצר מגע עם השומר משמאל, זה עם שאריות הצווארון – כנראה שלאולג יש משהו אישי נגדו, וזה בהתנהלות עסקית נטולת רגשות או התלהמות, מעיף את אולגנו אֱלי אמא רוסיה, ממנה, כבבושקה שמרכז הכובד בתחתיתה, כשפן של אנרג'ייזר, ואולי בכלל כפרפטואום מובּילֶה, הוא מפציע מהקרקע כשהפעם פס שחור, דקיק, מרמז על מיקום העין. זהו. בהמשך גם האף יעבור טיפול דומה, השפתיים יתנפחו לממדי על, הפה, מחד, יתמלא בדמו ומאידך יתרוקן משיניו. כלומר ממראה של צעיר מלבב, אולג עושה גרדציה טרנספורמטיבית למגש פיצה עם אקסטרא גבינה. בהמשך יפוזרו עליו זיתים, שחורים וירוקים, ייזרו בו גרגרי תירס, פיסות שקשוקה אנשובי, ויגמור בתצורת שקשוקה. בקיצור- חירעו לו ת'פרצוף, ובנמוך- פוצצו לו ת'צורה.
אולי לא לקחו זאת אישית, אבל מאוד מעשית.

הסאגה מסתיימת בשעיטת לאדה ללוקיישן בקפיצת חלודתיה החרוקים לרחבת הכניסה. שני כובעים ענקיים במגוחכותם מגיחים ממנה כשמתחתם שוטרים. אלה מסבירים לאולג ולמאשה קטינא, כך אני משער, את ערכי המוסר הנורמטיבי של Real Mc’Coy, את עקרונות הפיזיקה הקינטית של ניוטון ואת עובדות החיים הפוסט סובטיות של מוסקבה.

בהשראת ההוא שגם אכל את הדג המסריח, גם קיבל את המלקות וגם גורש מהעיר, אולג ומאשה, הקלאברים שלנו, גם שתו את ממונם לשוכרה, גם גורשו מהמועדון, וגם עצבו להם את הפרצוף מחדש, נֶבֶּשְקוּ, על חשבון הבית. כשאני סקרן לדעת האם, כקעקוע בגרסת האמת או החינה, השינוי טמפוררמננטי.

יוצא, מניד בראש לשומר הצווארון, כשהוא, בהשראת סטניסלבסקי באקספרימנטים של קולנוע אילם יכול לפרש את הבעתי בהתאם לקונטקסט שבה נמצא רגשית על מנעד שבין ביקורת חמורה לאמפטיה רכה על פי שיקול דעתו וכפי שתמצאו לנכון.

 

 

Share

איזויניצה

יום ראשון

 פרק 6

איזויניצה

 

עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת ברק, דבוש, איריס, אורחים ולבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחודו בהיותו סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.

הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארליס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה.

שוב, התגובתיות לקונקרטיות, פלטפורמת הדלות והיכולת שמהווה כר להחצנה אישית, בוטה, מתריסה בנוסח – דע לך טוברישץ' צופה, לא יודע מה נסגר איתך אבל עלי כבר לא חלות מגבלות הפרקטיקה, אז אני נותן בראש בגרפיקה קיצונית, צורמת, מנקרת. שיראו.
רובן המכריע של מכוניות היוקרה שחורות. כלומר כמות המכוניות השחורות גבוהה ממה שמכיר ממקומות אחרים. נראה שמעמד, שררה, כרוך באוטומוביל שחור ומכאן המתאם בין שחור לסטאטוס. כמות מכוניות הספורט הייחודיות, עם אביזרים מנקרי עיניים, צבעים מופרכים ככתום חלודה – תפוז חיוור, ניירוסטה מבהיקה ככיור על גלגלים עם סמל בנטלי עד מראה הפריג'ידר התעשייתי שמקרר מ-אפס למאה אצ'ו בפחות מארבע פצ'ו, כולל ורוד בזוקה, מצויירות ידנית כפוסטרים פסיכודליים מהסבנטיז לא מאפשר התעלמות. אולי רק לעיוורים.
מזכיר לי את מראה הוֶוטֶרָנים ממלחמת העולם השניה בארץ, על שלל עיטורי החזה, תקועים בסיכות למקטורני צמר אפורים. נראה שהתופעה די נעלמה, לא? אקספליסיט, גרפיקה במשמעותה הראשונית, בסיסית, אקספרסיבית, עניינית תכליתית, שלא נתנת לפרשנות.

הפרקטיקה- הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עילוב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין.

במאה ה-18 עם קריעת ההתיישבות הצפון אמריקאית מהכתר הבריטי, עוד לפני הקמת המוסדות המקומיים, היתה פריחה דתית במיוחד בהשוואה לאנגליה בה הממסד הדתי היה בחסות המלך. נראה שהחופש מארגון דתי איפשר לאינדיבידואלים למצות את נטייתם לאמונה וחיזק אותה הן ברמת האדיקות והן במגוון הווריאציות לעיבוד האל.
התרבות הצרכנית האמריקאית מאפשרת לחסרי רכוש לצרוך מעבר ליכולות ולחיות ברמת חיים שמעוררת השתאות בבעלי הכנסה דומה במקומות אחרים; שיעבוד העתיד לצריכת הווה בהשראה הנסמכת על אופטימיות אשראית.
לא בורא תובנה, משתף באסוציאציה: ביל גייטס שמיקXם הצלחה כלכלית בלתי נתפשת תרם/ תורם ים כסף, ויוריש רק חלק קטן מהונו לילדיו. בהבנתו, להוריש להם את כל הונו – לא יהיה נכון. להם. וורן באפט, מושא הערצת משקיעים, מתנאה בארוחות צנועות של המבורגר עם (צ'רי) קולה. זוכר שכונה איטלקית בברוקלין, בורגנות גבוהה, שתושביה היו נוסעים באמריקאיות ענקיות רבועות, Buick Regal שהיו רוכשים יד שניה. מין סטייל כזה. אמריקאנה. משייטים איתה במרינה ליאכטה, לעיר המסעדה, המוסך לקאר-ווש המניבים. קיימת צריכה, אולי בלתי מבוקרת, אבל היא פחות מופנית ליצירת החצנה או מעמד חברתי גבוה יותר. גם הצרכנות הביזארית של אמירות סביבתיות מוטוריות הן יותר לכיוון השתייכות סוציולוגית לקבוצה מסוימת ופחות להראות עושר או השתייכות למעמד גבוה יותר. אולי בשל העובדה שבעולם צרכני מוקצן, מוצרים כבר נצרכו בעבר כסמלי מעמד.
מכיר אישית ניו-יורקי, שסך חובותיו עולה על נכסיו, והוא משייט לו בג'יפ מרצדס ששודרג מג'יפ וולוו. נראה לי, שהחברה האמריקאית צרכה, צורכת עצמה לדעת, אך לאו דווקא החצנה של מעמד חברתי כבמוסקבה, כי הנגישות לצריכה קפיטליסטית הפכה לסוציאלית – נחלת (כמעט) כולם.

נובר בתפריט הסיקסטיז- דיאטקולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז'ואל הים-תיכונית שלי: בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ופלח לימון, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת. מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי. משקה שנועד, כנראה לחיסון רוויים ננסיים. שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידיאולגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה – כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול. מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.

למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? מפני שבנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף תופעה. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. מתבקש 150.

"למה?" שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו, לא מספר הקלוריות- טרנד אופייני פוסט מודרניסטי, אלא המשקל למנה, בגרמים. אל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב, בשל מי שקילף את הפרדוקטים היקרים למכירה נוספת. יש סיסטמה. בקרה, מנה היא סך הפרודוקטים.

עוד מהקלחוז. מזכיר לי שמנהיג סובטי ביקר בלונדון בסבנטיז, וביקש לדעת מי אחראי על חלוקת הלחם בעיר. התקשה להאמין שאין פונקציה כזו. וגם הבריטים, אל תתפסו לי תחת, מסתבר שההוא המוצב על צוקי דובר ותפקידו לדווח על היעדר ספינת אוייב מתקרבת פוטר ומשרתו בוטלה רק איפשהו באלפיים ומשהו.

מלצריתי עגומת המבע מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז'אנר השיער הקצוץ על עורף פר וממדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע.

"מה הבעיה?" הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? אבל על לימונים?

כשריי קרוק, מייסד מקדונלד, ירד מהר סיני, כלומר מסן ברנרדינו והטביע את הקציצה בקטשופ, ובא עם החזון שבכל סניף תתממש ההבטחה לקבל את אותו הדבר, הוא, כך אני משער, לא צפה שהרשת תגיע לאן שתגיע ותתמודד עם תרבויות שמחלקות את המזון למצרכי יסוד ולא יחידת טעם וחיוב הוליסטית. כן, שמעתי שגם האיטלקים זונות.

יפה, נציג האדמינסטרציה הביורוקרטורית שומר על הסטרוקטורה הדוקה. "והיכן זה כתוב?" אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף במניו עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו"מה משקל הלימון?"

– סתאאאם, נראה לך שאשאל שאלה כזו? בודה בכתיבה.

אז שילמתי כמו גדול (טאטלע, היינו אומרים?) 150 רובל.

כמו עסקת מכירת ה- BSA overhead 1953 ב- 1983: רכשתי אותו ב- 900 שנה קודם. חרא אופנוע. ידעתי שיירד גשם שכן 4 שעות קודם להגשמתו, רגישות האופנוע ללחות מנעה הצתתו. באחד הגשמים נתקעתי מתחת לגשר ההלכה. חלצתי עצמי. כשבאתי להצילו – נשארה רק הלחות. בכל זאת, זה היווה את רוב הרכוש של איריס ושלי. משטרת רמת גן אשרה שמצאה אופנוע. שרוף. באתי עם תלת-אופנוע – כן היו פעם דברים כאלה, כשהכידון מניע את המנשא מקדימה. העמסנו את הגֶחל. 300 עלה לתקן. באתי למכור את הנבלה. "כמה?" נשאלתי "900" עניתי. "נותן 600." לאחר דין, מתן, משא ודברים התפשרנו על 600.

חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנות בלתי סבירות להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או כוס לא בשימוש – ממהרים לקחת אותה, ומתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – "לא, טרם סיימתי." הם במשימה תפעולית. לא בשרות. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הגורם המדרבן הוא אימת השטראף, לא התשר.

איריס מעדיפה את שיטת התעריף הנקוב, ברור על מה משלמים, על שיטת המסעדות הערביות וההפתעה מתחת לבקלאווה המתוקה עם המבט של מה יא אשכנזי? מה אתה עושה מזה עניין? זה מקובל.

חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו, סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר- אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות ברובן עתיקות, יעילות בטירוף. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. מדרגות לאנשים, כן?

Share

רבולוציה

יום ראשון

פרק 5

רבולוציה

 

במדרחוב רואה אנשים. הרבה, אך לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה למה התכוון המעצב, ותהייה, לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.

נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו- ובקיצור- במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מאובחן.

יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – לא של הוצאתי את החולצמכנסנעל הראשונים שנתקלתי בהם, אלא- חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.

אישית, לא מותנה ליופי הסלאבי. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, אבל שונות מהאבחנה שזה שילוב של בעיקר הטיפוח, הדיסציפלינה שבשמירת הגוף, הגנים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כיפה, לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.

הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידוי הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיות. בבאנליה, מוסיף לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, ירד העכיבון התודעתי הטריוויאלי– העקב משנה לנואלת פרופורציה- תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה, מגביהה למטר תשעים, הופכת לכוסית-על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.

יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.

כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, לא מצליח לעשות את העידכון ולעבור למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.

יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי- היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטרפרסו-דיסציפלינרית קוהורנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת-אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכרכמת, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו ולא בטיעוניו.

Share

קולטורה

יום ראשון

 פרק 4

קולטורה

צהריים. נוטל את הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט.

חם. בטירוף. זה היה לפני קייץ השרפות באיזור מוסקבה. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט- יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה לעישון 3 חפיסות סיגריות. כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.

פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית- משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילג'ית. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמל סובטי מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה $18, נענה, בתשובות הקלאסיות- "עבודת יד" או "איכות." בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית "האם הכובעון עשוי זהב?" לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה- "האם הכובעון על בטריות או על חשמל?" להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב "אדינבוררה, סקוטיש", שכן התשובה המיושמת בשאר העולם "בולגריה" בהגייה בדגש על הבול שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאתנטי, לא לעניין בחלקו זה של הגלובוס.

השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט- צעירים שחורים, כושים, דוברי אנגלית.

מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה, שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון? בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, עושות את עבודת השידול ברעש והקצנה, הומואיות, נשיות חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר, אגרסיביות מזמינה, קשה לסירוב.

אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחו'ל מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת. דוכני ספרים, הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות השלכתית סובל מהזדהות עם חוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים, תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו'ס השחורים בשכונות, הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.

זוכה לצפות באחת ההופעות הכי מוצלחות שחזיתי בהן. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת'מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה! הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.

ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א-שטיקאלע אפארט- גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל- השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון- קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה- 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא?השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תוכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון, הכיף, ההוגן כשאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסוים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און-ליין.

רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנוקשי הדמיון, נחושי ההבנה בין הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המוצקה- רפיון כישורי השלכתי, שאני עד להתפוגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן:
ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים.
שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח.
שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל.
רביעית, סיכויי הרווח תלויים במידה רבה במנסה, ולא במארגן.
חמישית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה.
ששית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות.
שביעית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסוים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. הבנת ההטייה רציונלית, התיקון, בהבנתו וביישומו יהיה בדיעבד, מאוחר מדי.
ושמינית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיילך להיבחן עם הסוגיה ביחד בזכוכית מקבלת.

באחת ההדגמות נופלת השרשרת.

הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה, של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.

הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. "נו חראשו" משחרר בצער. גואינג אוט אוף ביזנס טו דה טור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.
אממה מה- הם נבונים; הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, אבל יש הבנה. והשכלה. כמו בקובה.
לא כהוכחה, אלא כנוסף על, כשנותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.

Share

פרסטרויקה

יום ראשון

פרק 3

פרסטרויקה

יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים קיבלו השראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כדוגמתה במוסקבה ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל אביב.
חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו שיינקין זה."

בדרך כלל חולפים שם חוצי רגל, שנגנ/י רחוב חמושים בכלי נגינה זה או אחר מלווים בשתדלני תשר, שבישירוּת אגרסו-קונקרטית תובעים את מבוקשם, טול, מס מעבר. כלומר, תשלום על העובדה שעברת, שמעת, ועל פי דין של מטה חוייבת בתשלום, כי הרי עברת.

הפעם, באמצע המעבר, צמוד לקיר, שכוב לו, וגם לשאר העוברים, גבר כבן שלושימומשהו עם חזות אסייאתית. שמיכה צבאית, בסטייל ששימש אותי בטירונות 1978 בשומרון, מרושלת עליו בנינוחות באופן שגלוייו המבויישים חשופים. עירום. האיש אינו במצב ערות; הדיאגנוזה- ממוקם תודעתית איפשהו על המנעד שבין תנומה למוות. אולי סינדרום אריקשרון.

מישהו עומד לידו כעובד על חיפוש אצות אבודות.
ואני? אני יש לי קפה של בוקר על הראש., תחליף שבת אלקלעי. חמלתי המוגבלת לא מתועלת למחוזות כאלה. בכלל, נסיוני הפאראמדי מסתכם ביירוט חצ'קונים פרסונליים ופיצוצם. שלי. לא של זולתי. ואף זאת כזכור ולמצער, היה לפני כ-35 שנה. אלטער סוציומט

עובד מעט. על קפה. אם ניתן לכנות מענה למיילים כעבודה ולקפה חלש, חם, חלב שומני, מעט קצף שחומם הרבה, הכל מדי, קפה 'לאטה' בנוסח שאוהב.

המושג עבודה בעידנים אלה עבר מטה-מורפוזה, סטרץ' המשגתי לכמה מקצועות שלכלל המין האנושי, כולל גדולי גאוניו שלא זכו להגיע לשלהי המאה ה-20 לא השכילו להכיר, להכיל ולהחיל. בין עיסוקים אלה נמנים מענה למיילים, קידום אתרים במעלה תוצאות מנועי החיפוש, יועצי מיתוג וכיוצא באלה. פעם, עוד בזמני, מקצוע היה נגר. על כך מתפתה לשחרר שזה שאת לא במקצוע הכי עתיק בעולם, לא אומר שאתה לא זונה. ולהיפך. או לא.

חוזר מהקפה לדירה, חצי המרחק מ- 373 המטרים לעבודה. פוגש בלובי, אם ניתן לקרוא לריכוז תיבות הדואר מול שלוש המעליות 'לובי', את רבע ממצבת שוערי הבניין, את מי שלא מתרשם מחוסר יכולתי ללהג ברוסית, אולי בשל השפעת תועפות האלכוהול, עומד על הזכות האלמנטרית לתקשר אתי, וזאת בניגוד לשאר עמיתיו שמתעלמים מברכותי לשלום בעוברי.
אז מכיוון שאנחנו מחוייבים פה, ובכלל, ליושר בהיבטו האינטלקטואלי, אלה לא שוערים; הם מרוחקים מהדלת באופן שלא שומעים או רואים אותה, וזו, הכפולה מאימי מזג האוויר, בדרך כלל פתוחה, וכשלא- נפערת לפקודת הקשת קוד. התואר 'שולחנים', שכן רוכנים על שולחן, או 'ישבנים' שכן הם ישובים בנחישות על כסאותיהם ללא תנועה, בוהים בטלויזיה המושלגת (מושג משלהי הסיקסטיז שלא תיאר את מזג האוויר בלבנון, אלא את איכות הצפי בישראל של תחנותיה) לטעמי, יתאם את עיסוקם יותר. בניגוד לשלושת הקופים הם א': לא קופים הם אנשים. ב': הם לא שלושה אלא ארבעה. ג': כולם גם לא רואים, גם לא שומעים וגם לא מדברים, מבחינתי, בהיבט תפקודם. ד': הם אף פעם לא ביחד, אלא מתחלפים במשמרות של 24 שעות.

נראה לי שיש כאן ריבוי מקצועות [עיסוקים אולי, שכן לא יודע מה מקצועו של 'השוער'- פרט לרכינתו לא נחשפתי ולו לאחד מ-משוכנע-שיש-רבים מכישוריהם] מונוטוניים, עתירי חיכיון.

עיסוקים כאלה, מטבעם של צרכים וסיפוקם, מניח, ישנם בכל העולם. בהודו נחשפתי למצבי צבירה של אפס מעש במגוון אדיר כמאות המלים שיש לשבט האסקימוסי ווטשלמקוליט האלסקאי לתאר את הצבע לבן.

עם זאת, נראה לי, שמגוון האוקסימורון התעסוקתי – עובד במנוחה, הומיאוסטזיס תעסוקתי, כאן עשיר יותר. הסיסטמה מחייבת שלילת הבלתי מועסק. מבין יתר גילויים אליהם נחשפתי, במשרדי שלי, שני שומרים בשעות העבודה, אחד בשאר שעות היום, מצדו החיצוני של המשרד מופקדים על זֶכֶך הדלותית השקופה והחשמלית ושתי פקידות קבלה מצדה הפנימי, המתפרנסים מבהייה אלה באלה. אולי זה המתח האירוטי הנצבר ונפרק, כבִֶה ונכבָּה. עתירוּת כח אדמית כזו, זכר, אולי, לימים של יתר ערך לתעסוקה מלאה ופחות ליעילות.

צריך לגלות מעט פרקטיות ובמקום לבלבל ת'מוח לקוראים לעשות מעשה ולבטל את עלות השומרים.

הנטייה שמזהה ברוסיה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה של הידע, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. וגם מחוץ לה, אם לשמור על פוליטיות קורקטית. כן, יודע על תופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לבניו את המשרה שרכש. בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, הוא מנסה להפיצה בין מכריו. מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל כאלה במקומות אחרים. וגם בארץ.

הם קונקרטיים. קשוחים. הם אומרים שזה לא מקרה שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים.

החיוך- חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, חסר. בבסיסם, הם כל כך פסימיים שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצמד פְּרָס קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס היא הלך חוקי ונפוץ. ייתכן, שנעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, השטראף הוא אין-סופי ופתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות, לא בלתי אפקטיביות, אגב.

התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף."Spoon in the Borch" קורא לזה. אלה שחושף אותם להתרשמותי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית הבורשט ללא T, בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שמנחה את העובדים לעשות ככה, ככה וככה, העובדים מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברור שמבינים. בפועל, ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה. ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס שOh yeah בוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. ואם לא יבוא- הריבון מעיד על עצמו שחלש. נעוט עליו.

אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית. זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה בניחוח האלימות המאפיינת אותם. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ, ביטוי מכובס לאלימות, ישנה את המציאות אם הסלימה להיות בלתי נסבלת מבחינת מי שחווה אותה. מנהל המכירות ואיש ה- HR שמתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני מפגין חולשה בהמנעותי. מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרתיולאהודעתילפני, ואזהרה של שטראף שלם מעל ארבעהשכןהודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואיתו ההקלה. שילמד. כלומר- שאני אלמד. היי, ברוסיה התנהג כשטרפאי.
באחת עשרה וחצי, מכיוון שלא יכול לאחר את הזמן (הגם שמאוד לא רוצה, אם כבר- הייתי שמייח להחזיר אותו), מקדים את השלאפשטונדה לשנת פרה-צהריים.

Share

גלסנוסט

יום ראשון

פרק 2

גלסנוסט

חוזר בנחת. עושה דווארות. בסנבטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית- חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנודד על מצע כבש המונח על הדשבורד, רק שבמעודכאן- במוסקבה, על Audi A6 שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא.
אני, שחשוב לי להתמצא, מנסה, ללא הצלחה, לייצר אוריינטציה לוקאלית. עושה קפנדריות בנוף עירוני מרשים, גדול, ועם זאת נעדר חן שלא היה דבר כזה. הסיבוביזציה, משוט המכונית כתחליף למעוף הציפור. יעני, טו גט אקווינטד. בעיות חנייה חמורות. רכבים בהמוניהם חונים על הרינג ועל המדרכה, בחסימות. בעיר סְפָר נידחת במזרח התיכון לא היו מאפשרים דבר כזה- למכוניות, לחנות באופן שמטרופולין המתיימר לתת פייט לניו יורק מאלץ. להמשיך לקרוא גלסנוסט

Share

מנחת אוירון 2010-13

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

טרמינל

שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אוירון 2010-13

Share

מינורי בחילופי התפקידים

בפרדס כץ התייפחתי למי שמכר לי מיטה במחיר מופקע
ולא טרח להגיע או להודיע.

כמענה לבכיי הביא לי את "כל עכבה לטובה."

"ראשית," החנאנה שבי בעט "אנא בטובך,
חאליק מרפליקות חבוטות מסוגת עובדי האל ועבדי המיסטיקה."
"שנית
," תמהתי "האם דעתו של אדוני משובשת עליו?
אם אתה כושל להגיע לפגישתנו,
מן הצדק שאם כבר, אני אתן את השורה הזו, לא אתה, הלא כן
?"

Share

אחאנא"ר – אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית

אני

אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית.

אח-אנא-רחם

ובגרסה המלאה:

אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית חף מרומנטיקה.

Share

מינורי בהדדיות

גליה בת ה-35 נראית פצצה. נבונה, הומור, כולל עצמי, רהוטה, מודעת- כך לפחות מעידה על עצמה. מטופחת- רזה שלא כדרך הטבע. הגדילה, הגביהה, עבתה, השביחה – בקיצור, נגעה. בציצים. בארבי-יתית במובן הפרופורציונאלי של המלה.

עובדת במשרה נחשקת. אם לשניים, נשואה לבעל ה(כמעט)אולטימטיבי- סמנכ"ל לשעבר בחברת היי-טק מצליחה. מימש. נראה מצוין.

 ו-כן הם בהליכים. פרידה. כעת לא עובד, וגם הזרע שניפק הביא לה בן ובת יפהפיים שאחד עם קשיים. והוא גם לא קיים את חובותיו. המיניות. אבל עמד על זכותו לקיים עם אחרות.

"אז הוא דחף, אותי (כלומר אותה) להזדיין עם ערסים." היא מבארת כשמספרת על הרומן האחרון.

"ולמה זרקתי את העארס?" היא ממשיכה לתאר מציאות נתפשת "הוא קבלן. עם מכונית מפוארת. ועשינו את זה במלונות. והוא אף פעם לא נתן לי לשלם. מה הקטע שלהם, אלה, עם התשלום?"

"הוא נשבע לי שהוא לא אוהב את אשתו. הבטיח לי שהוא לא שוכב איתה. שיקר לי. הוא כן, המניאק. זרקתי אותו. איזה מין דבר זה, למה הוא עושה את זה ואני לא?" היא צוחקת. או שלא.

אוקטובר 2007

Share

מינורי במורבידי #1

דודה סטלה מציינת שבתאריך המסוים ההוא, היורצאייט– יום השנה לסבא.

"את יודעת דודה סטלה" אני משיב "אין לי יחס למאורעות כאלה. כזכור, לא ערכתי לוויה לאמא."

"כן" משיבה הדודה "גם אני מבקרת רק לעתים רחוקות בקברו של ראובן" בעלה שמת.

האם מי שפוקד אחת לשנה, דומה יותר לזה שלא מבקר כלל, או לזה שמבקר בתכיפות?

Share

מינורי בבטיחות הדעת

תל אביב, יולי, צהריים. בוהק גיהינום. חם רצח. לח מוות. בתי ואני יוצאים מהמרפאה, לאופנוע. הכלי רותח, המתכת על סף התכה. היא מתכוננת נפשית, שישבנה יבעבע תחת מגע המושב. יש לו, לישבן ולה ניסיון.

באופנוע מימיננו דמות מתכוננת לנסיעה. לובש מעיל רוכבים כבד, עוטה אפוד זוהר מעל המעיל, גורב מגיני ברכיים של רולר בליידס, חובש קסדה תקנית מלאה, כסה ידיו בכפפות (או כפף אצבעותיו בכסיות- מה לelef עזאזלים הפועל לעטיית כפפות ייעודיות משובחות?) ללא קשר לחום, גם בחורף, כזה מיגון לא ראיתי בחיים.

מתפתחת שיחה על הדגם החדש שלי, ועל האופנוע הוותיק, עתיר- 1,200, הסמ"קים שלו. מניח, שהאיש רופא. רציני. זהיר. בקיא. העדפות ברורות. מנומקות. הוא לא מתגבר על תשוקתו לדו-גלגלי.

נפרדים ב"שמור על עצמך" ממני, ו"אכן עושה זאת" ממנו.

"אתה יודע", אני לא מתאפק "בחיים* לא ראיתי בנסיעות כביש רוכבים עם מגני ברכיים."

הוא מסביר לי ש"במקרה של תאונה, אין ביטוח על שיקום מפרקים."
כמה שעות קודם קבלתי sms מחנה'לה, גרושת חבר, שרכש ענתיקת חיפושית קבריולט- נטולת גג, מהסיקסטיז, שמשמעותו- הרכב פטור מחובת התקנת חגורות בטיחות. היא תובעת ממני: "דבר בבקשה עם אליק, רכש מכונית ללא חגורות בטיחות."

בתור מה אבקש? בתור 'קול הסבירות?' בשם מי שרוכב עם בתו, על דו-גלגלי, כשהיא במושב האחורי, ללא חגורה, במהירות שהקבריולט, רבועת הצמיגים, מעולם לא נסעה ולעולם לא תגיע?

 


* יולי 2007,
9 שנים אחרי, מיגון ברכיים היה לנפוץ.

Share

מינורי באמונות

שמנצ'יק, חבר עתיק. צ'חצ'ח אשכנזי חסר אמונה, חסר אינטליגנציה רגשית.
האמנם?
נשאל באיזה מידה הוא מאמין/דתי.

"לא מאמין, לא דתי" ובהמשך המשפט מוסיף שהולך עם חמסה, שצמודות לה שמות ילדיו, וגם למראשותיהם ספרים. מתחת לזה של הגדול תהילים.
לא, הוא לא מייחס לכך חשיבות. אבל גם לא ישים שם את מדריך הטלפון של חיפה והצפון, כי את התהילים קיבל מסבא שלו.

ואני אומר ש-יש שונות של דרגות של אמונה, לא של חוסר אמונה. חוסר אמונה חסר מידה. אז אולי זו לא אמונה, זה יישום פרוצדורה?

אז מה אם אני אומר?

Share

לאומיות, לאן

ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת בתחילת המאה ה- 20, אמר, שהוא "פטריוט אך לא לאומן" והסביר-

  • פטריוט הוא מי שאוהב את ארצו
  • לאומן הוא מי ששונא את האחרים. 

בעבר סברתי, שממד ההזדהות הלאומית תפחת ובעתיד כלשהו תיעלם. ייחסתי

  • עצמאות אינטלקטואלית לחתירה המתנערת מגילויי זהות פטריוטית באשר היא,
  • משמעות פרקטית לקוזה נוסטרה אד-הוקי למכלולי חיים,
  • ולתרבות- ערכי הנאה, מקדמי חיים שיתופיים.

עם הזמן פחות נחרץ שזו המגמה,
ועדיין מעריך, שבעתיד המגמה בלתי נמנעת.

Share