בזכות נתניהו

אתמול, שבת, נהגתי את נסיעת הבתולין שלי בגאנה.
בהיעדר רישיון מקומי, נדרש בינלאומי – ממסי –
חזרה לסבנטיז מדריכי לפיד, האבא של, לפני שהפכו למדינאים.

מעסיקיי מעדיפים שעובדיהם הזרים לא ינהגו – שהנהגים המוצמדים יופקדו על שינוע העובדים ונשותיהם. אם בכל זאת לנהוג – רק לאחר שלושה חודשי שהייה, ניסיון והיכרות, לאחר שהוציאו רישיון מקומי.

אחרי פחות מארבעה שבועות להגעתי לגאנה, שותפי לדירה ואני החלטנו לצאת העירה. התחלנו ב- HoneySuckle, ספורט בר, מסכי ספורט ושולחן ביליארד, ומפגש בריטים–זנות מקומית.

בעוד שותפי לוגם בירה, אני צופה במקומית; פצצה, עצומת מימדים שאיבריה פורצים ממלבושיה הצרים מדיי, יוצרת שפעה שחורה מבהיקה ומפרקת במיומנות מדהימה את הגברים שמשחקים מולה pool.

לא יודע לשחק.
המשחק, תחום עניין ומיומנות נרכשת על מצע כישורים.
מה שמעניין, מבחינתי, הוא היות המשחק כר למניירות, מנייברות, מחוות, סלסולים, אורנמנטים, קישוטים, הסמלות וטקסים התנהגותיים הנלווים למשחק.

מבחינתי- זה העניין.
כצופה, כן?
וגם זה, במשורה, הא?

מיצינו. מחליטים לנוע לבר ההולנדי. מכוונים את הגוגל מֶפְּס, סוטים קלות מדרכנו כדי להיכנס ל- Osu, רובע הבילויים, המסעדות, של אקרה.
בדרכנו עוברים מחסומי משטרה, בהם שוטרים מאירים עלינו בפנסים מרצדים, מחפשים.

מגיעים לבר – מאוחר מדי; הגרפיקה האנושית המרציידת, המבלים, כוללים את בעליו ההולנדי ואשתו המקומית. מחליטים לחזור הבייתה בשלום.

חוזרים בדרך בה הגענו, גולשים למחסום שעברנו דרכו –
אופסט, עצור, מסמן לנו השוטר.
הוא רואה לבנים.
"רישיונות" תובע.

אני מראה לו את הרישיון האמריקאי שלי מבוייש בארנק.
הוא שואל כמה זמן אני בגאנה – שלושה שבועות.
אומר ש'צריך בינלאומי', אני מראה לו את העתק הממסי שבני הוציא עבורי בישראל ושלח לי את סריקתו. נציג החוק לא מרוצה.

"פתח את הבגאז'" הוא מצווה. פותח, לא מוצא דבר שניתן להתלות עליו.
נזכר בסיפור של השותף שאמר, שבאנגולה השוטר חיפש עילה, אמר לפתוח את תא הכפפות, ואמר 'איך זה שאין בתא כפפות'?

"טוב" אני מנסה לעשות לשוטר תרגיל ההתכנסות אנושית, "אני יכול לסוע?"
"לא" הוא מכתיר את הניסיון כ'כשל'. הוא מתכוון לתת לי דו"ח, ולקחת למשטרה, ולהגיש תביעה, ושאצא בכ- 2,000 בכסף מקומי [כ- 1,800 ש"ח], הוא מנבא את המזומן לי.

הוא מבקש, בעצם דורש, להיכנס למכונית.
בשיחת האוריינטציה מנהל האופרציה בחברה לימד אותי שהשוטרים מנסים להיכנס למכונית, ושאסור לתת להם.

מתפתחת שיחה, בה אני נזכר באמי – "יאירי, אתה מתגרה!", באוזן אחת, ובשניה את זמזום רולר החכה – השוטר שולה אותי מהבריכה החוצה, כשהוא מביע את עלבונו על כך שאינני, כזר, מכבד אותו ומאפשר לו, לאיש החוק המקומי, לבצע את עבודתו ולהיכנס למכוניתי.

"אז בואו לתחנת המשטרה" הוא מורה, מתחיל לצעוד בסך, מימין לרכב.
מטר מאחוריו נשרך שוטר נחוש פחות, אולי שולייה מתלמדת במיומנות עשיקת זרים.
אני נוהג מטר משמאלו בגרוטאתי.

שותפי חש אי-נוחות פיזית.
"let's resolve it" הוא מציע במעשיותו.

אני אומר לו 'ממש לא'.

השותף מציע להתקשר לאחראי על האופרציה. פאדיחה. מבחינתי עוד לא כלו הקיצין;
בפעם הראשונה שאני נוהג? אפילו אין לי את חזקת החפות, מזל המתחילים? וזאת אחרי שביקש ממני לא למהר לסוע.

תוחב את ראשו מבעד לחלון, רואה שאני בג'ינס. "אמריקאים?" הוא שואל את השותף, מבין ששותפי הוא החוליה הרכה. "ישראל" נענה. נתניהו.

"אנחנו אוהבים ישראלים." אני מזהה את ההתרככות בהצהרתו. "נתניהו!" הוא נוער.

"צ'מע" אני פונה אליו מנצל את הדטאנט "אתן לך 10 ונגמור עניין."

"לכל אחד", הוא אומר.

"לשניכם, לכל אחד 5." הוא מסכים, מקבל שני שטרות של 5, אומר "נתניהו" ושולייתו "טראמפ". ואנחנו נוסעיים.

Share

השאר תגובה