חיקוי – תצורה גבוהה של קומפלימנט

או חנופה

כן, גם אני אוהב מחמאות.
רק, פלוצר מתנשא שאני, את מחמאותיו אוהב בתנאים מסוימים:

  • שונא מלים מתוקות – כמו פחמימות ריקות, עושות לי רע לעור הפנים.
  • לא אוהב אותן ישירות,
    • לא אלי,
    • לא מכוונות לתחושת הערך שלי,
      • מגיב קשה כלפי מי שמתיימר לפצ’פץ’ לי את תחושת הערך,
  • רוצה אותן, את ה’מחמאות’, כחיוויים בזווית 90 מעלות,
  • רצוי כאלה, שנוגעות לאלמנטים שאני מייחס להם חשיבות,
    • כלומר, לא שיגידו לי שאני יפה, גם אמי לא גרסה שכך, ולא שיתפעלו מיכולתי לשחות  – מעולם לא השתלטתי על מיומנות זו – ולא על כישורי DIY, אף פעם לא קדחתי חור, אלא אם סופרים את הפציעות שגרמתי לעצמי בסכין יפנית או כלים לא חשמליים אחרים. מכלים חשמליים אני בכלל מדיר עצמי.

עבדתי עם יאשה בגאנה. היינו שותפים לדירה.
הוא שומר איתי על קשר.
לא נוקט ב’שומרים’, שכן אני לא מתקשר מיוזמתי. רק מחזיר.
נמצא בעמדת ה’מסייע בקטנה’, בשל ההיסטוריה המשותפת, ואופיי המסוים, ‘ידידות’ זו לא חשובה לי.

חזר מאפריקה, מתקשה למצוא את מקומו.
משתף לפרטי פרטים, מולקולריים.

מקבל, במובן שמקשיב להן, את ‘עצותיי’, לא ברור לי אם בשל

  • ערכן,
  • או כמחיר שהוא מוכן לשלם כדי לשתף בקורה לו.
    הקורה לי לא מעניין, לבטח לא אותי לשתף אותו.

לא דן בו, כאן.

אתמול היה בריאיון עבודה לפוזיציה נחשקת,
שלב חשוב בהליך שמתארך חדשים רבים, וגובה מחיר מרמת חייו המנטליים.

תיאר את התרחשות המעמד ברמת he said, I says, כשבכל “אמרתי לו” פתח ב’תקשיב’, כשהכוונה לבן שיחו, לא אלי.
‘תקשיב’, מין מטבע לשון כזו, שבגאנה אמרתי לו, נשבע – פעם אחת – “יאשה, השמט את ה’תקשיב’, נמוך מדי” עצה שלא יודע אם טובה, יודע לבטח שלא יושמה.

כשנסב לנושא שאלות על ידע מקצועי, כך סיפר, פירט את התמחויותיו, והוסיף:

“אנחנו באפריקה לא בשל הידע שלנו,
אלא, כדי שניקח אחריות.”

וצחק, כשניתן לפרש את הצחוק, או

אוה!
אותי זה משמייח:

  • אם שמע אותי אומר את זה, ועושה בכך שימוש לאזניים זרות – נהדר.
  • ו-אם לא, אם חיבר את זה בעצמו ומשתף אותו בהברקתו,
    בחי אלוהים בספר התורה, זין על קטני האמונה שלא מאמינים לי,
    משמח אף יותר.
Share

השאר תגובה