אחוות מסכימים?

משך קריאה כ־ 6 דקות

לא מתקדם

מגפת הקורונה חורף 2019-20, הקדימה את ההתפשטות הוויראלית של מחאת בלפור נגד ראש ממשלה (בעבר) שלושה כתבי אישום (בהווה) בקיץ 2020.

החיסונים הראשונים החלו להינתן בחורף 2020-1.

בבחירות אביב 2021 המחאה נעצרה.

התפוגגות המחאה נקזה את משתתפיה לשלושה מרזבים:

  1. העיקרי, ניקז את הפרקטיקנים, שחיוו Mission Accomplished ותלו את דגליהם,
  2. המשני תיעל את זרזיף הפעילים והאכפתניקים הרומנטיים, שרצו לשמר את תשתית מחאה כדי לעשות בה שימוש נגד עוולות שלטוניות אפשריות וקידום רעיונות חברתיים נוספים,
    1. ואולי על הדרך גם לשמר את סיפוק תחושת הערך האישית של ‘אנחנו לוחמי חופש ודמוקרטיה, איננו נחים על הדגלים אלא דרוכים לטפל בעוולות הבאות המאיימות להתרגש על ישראל דמוקרטית, ליברלית, שוויונית, וכובשת’,
  3. המרזב הרדיקלי, שהמיר את אובדן האמון במערכות שלטוניות מסתלבטות על המוני תודעה דמוקרטית נמוכה
    בחוסר אמון מערכתי בטיפול במגיפה ובחיסונים,
    עד כדי חשד בקונספירציה ממוסדת.

ניתן להבחין בכעס של רומנטיקנים על רדיקלים שמאמינים בקונספירציה.
הרומנטיקנים מאוכזבים מפיצול המחנה האידאולוגי.
כעת הם כועסים על השפה הננקטת כלפי מחייבי החיסונים, אותם ביטויים שרק שבועות קודם לכן ננקטו כלפי השלטון שבו נלחמו יחד. ביטויי ‘די, (לא נאה לדבר כך, אך) המשיכו!’

בביטויי הכעס של רומטיקנים ניתן להבחין בשאיפתם להתכנסות של פרטים לאידאה אחודה.

ואני, שמחיתי עד זוב אנרגיה – אינני מייחס למחאה את החלפת השלטון, ואף גורס שמחאה לא אמורה להחליף שלטון.

מנקודת מבט אינדיבידואלית, אני שואף להחליש כוח מאגד, באשר הוא.
היא והוא ואת ואתה ואני מחינו יחידנית נגד שחיתות, הרס שלטון החוק ונתץ הדמוקרטיה. כפרטים.
לא התאחדנו.
‘כוחנו באחדותנו’, ‘איחוד’ ו’מאוחד’ אלה תארים של ימין קהילתני (גם אם שרתו אידאות סוציאליסטיות קהילתניות) שם חופש הפרט אינו יעד אלא מכשלה מעכבת.

הפקות הצגות תיאטרון וסרטים, בפועל, הם מפעלי יצור שמוקמים מחדש, אד־הוק לצורך הצגה או סרט מסוים. חדש.
מפורקים בסיומם.
תשתית ארגונית, אביזרים, אולי כדאי לאפסן לשימוש עתידי, הן ביצירה אמנותית והן במערכי חיים של פרט – חברה – ריבון.
המשותף ליצירת אמנות ולמבנה ממשל הוא המופשטות התפישתית שמהווה תשתית לביטויי מציאות.
ולא להיפך.

חתירה לביקורתיות רציונלית מפרקת פרדיגמות מקדמיות, היא איכות תודעתית.
תשתית אידאולוגית חותרת קידמה אינה נשענת על תמיכה מתכנסת ממוסדת מובנת.
התכנסות תפישתית היא פרקטיקה קונסרבטיבית. בכל עת גאוגרפיה תרבות ושפה.
לקיום הליך דמוקרטי מתקיימת פעילות מפלגתית מתמשכת,
פעילות פרוגרסיבית מתבדרת, מתפזרת ומבוזרת. בין פרוגרסיבים אין אחדות מתכנסת.

לטעמיי,
שאיפה לאידאה משותפת של רומנטיקנים היא תמונת ראי של ימין, שמְתָחזק סנטימנט אמוני לאומני, באמצעות שימור התכנסות הזדהותית, תחזוק קהילתנות, היררכיה וסמכותנות.

שאיפה לאחדות רעיונית אינה משתלבת עם קידום זכויות הפרט, ליברליות ושלטון חף משחיתות.

הייתי מצפה מחותרי רעיונות אלה להירתע מאחדות רעיונית, להתנגד למיסוד גופי מחאה, והימנעות מכעס על נטישת פרטים מוחים.

פרוגרסיה היא שאיפה לקידום אינדיבידואליות, לחופש הפרטים, חתירה לבקרה רציונליות ולניתוץ פרדיגמות מקדמיות אמוניות, משמרות התכנסות הזדהותית.

אני מעדיף שא תמומש ציפייה ל’אחוות הסכמה רעיונית של ווטראנים לוחמי חופש’ [– נורא קונסרבטיבי כזה] מעצם הפגנתם המשותפת בעבר.

גילוי(ים) נאות(ים)

אני תומך באוטונומיה מוחלטת של כל פרט על גופו, כולל בחירתו אם לסיים את חייו מכל סיבה או דרך שהיא.
אני תומך בזכות הפרט להחליט האם להתחסן או לא.
לבטח ברמות התחלואה כעת: (בשלב זה –) ייזהר הנזהר.

ב-רמה של מוות המוני ממגיפה – אשקול שוב.

תמיכתי בחופש ההחלטה האם להתחסן או לא, נשמרת גם אם אינני מתפעל מהרציונל הנלווה לטיעוני מתנגדי החיסון.
טיעוניהם נשמעים לי של ‘מומחי התנגדות’, פחות של ‘מומחי בריאות’.

מהיכרותי עם חלקם, אפעס, לא התרשמתי לא מהעומק האינטלקטואלי המודגם ולא מהשאיפה מי-יודע-כמה לפרוגרסיה.

לצערי (כמו שאומר אריה דרעי), אני רואה בחלקם פרסונות שואפות התכנסות תפישתית, גם אם לא לגמרי מסונכרנות רציונלית.

ועדיין, זכותם

Share

הערות? אשמח לתגובתך