משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
סוציולוגיה כפיזיקה
אחאנא”ר – אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית.
הוזמנתי לארוחת ערב בניו ג’רזי עם חבורת ישראלים לשעבר. ניסיתי לחמוק עד השלב שחשתי שסירובי יתפש כלא נאות. הם אנשים מתוקים. נעתרתי. בסוציופתיות המתעצמת שלי, אירועים מעין אלה מלווים סוג של תעוקה מקדמית, שלאחריה על פי רוב אני מחווה ‘דווקא היה בסדר’.
המסובים הכירו כאן. הומוגנים; מהפריפריה בישראל, גרים ברדיוס של כ-10 מייל האחד מהשני. מכירים מהשכונה, מהביזנס, מבית הכנסת, מבתי הספר והגנים של הילדים. קצת יותר ופחות מבני 40, 15-20 שנה בארה”ב, עצמאיים, בעלי חברות. עושים יפה, עובדים קשה, לקסוסים ואודים. נמנעו מלכלות זמנם ומרצם במוסדות אקדמיים. עברית שמלכתחילה הייתה פרקטית מתמעטת, והאנגלית עוד לא משהו. מסורתיים במובהק, אֱמוניים גם אם בהגדרתם לא דתיים. לאומנים, תומכי טראמפ, נחרצים ותמימי דעים – העיתונות הישראלית חרא, להחליש את בית המשפט, ולגרש פליטים מישראל. מיידית. כולם – את כל המסתננים, חושבים כל הנוכחים.
ילדיהם מסובים בשני שולחנות גן, המבוגרים בשולחן גדול. עורכים קידוש, נוטלים ידיים, אוכלים חבושי כיפה.
אוכל נפלא. חשוב עוד בבית הנורים, וכעת פה. ‘חיים כדי לאכול’ אמרה אמי שלא ידעה לבשל על הז’אנר; השיח נסוב מעט על אוכל, היכן רוכשים את הפרודוקטים האיכותיים, כשר, מתכונים, הרבה על רמת חיים ומעט על פרוצדורות ביורוקרטיות.
אני מתמקד בלאכול יפה ומכתים את חולצתי בסלט מנגו חריף. לא מתנחם שהוא היה באמת נפלא. שומר על פרופיל נמוך – אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מלהודות ולהחמיא אותנטית על האוכל הנהדר, שמוגש באופן בלתי צפוי בכלים חד-פעמיים, ש-לי, פרט לכך שהסכין חותך פחות טוב – לא באמת משנה.
אורחת שיתפה על הסרטן הכפול שחטפה במקביל לגירושיה. ‘היה קשה, עמדה למבחן, והעניינים מאורגנים מלמעלה.’ התחלתי בעדינות מתגברת – או שהיה זה בכל הכוח ואז מתעצם – לגרד, לקרצף, לעדור ולחפור לה. אני, מה כבר יש לי לעשות, חוץ מלהציק? ‘ציפורן חודרנית’ כינה אותי חבר מודע לאיכות פוגענית זו. אז מה אם אני כעת מערבית לגריניץ’? דרומית לקו המשווה חסכתי הצקות? וברור שהאורחת נהנתה מתשומת הלב; למה, ומה חלקה, ומה של גרושה, ומה למדה מזה, ועל עצמה, ומה הייתה עושה אחרת, ומה לא. חדירות כאלה…
הקבלן, שברור שהוא המוכתר כה’מצליחן’ – כקהילת מהגרים בולטת ההשוואה והתיוג על סולם ההצלחה שנתפש בביטויים נתונים להבחנה ומדידה – אמר שהוא מתבאס לגדל את ילדיו בארה”ב, רחוק מישראל. חשובה לו המסורת, מאד, והאמונה, גם אם אינו רואה עצמו ‘דתי’. סיפר שכשהגיע לארה”ב לפני ארבע עשרה שנה לבית כנסת רפורמי – “אתה לא יודע איזה צעקות הרמתי שם כשראיתי נשים עם כיפה – הן מבזות את הדת”. והוסיף “אמרתי לאשתי” קורא לה מאמי, והיא לו מאמי, ולהיפך “שאם היא לא תצביע טראמפ אחתוך לה את היד”. חשוב לו לאושש את סברתו שאני, אפֶּעס, לא בעניין האמוני.
חי אלוהים בספר התורה – אם כבר נושאים את שמו כן? – לא כיוונתי לשם. היה לי נוח לשאול את השאלות ואף תמללתי להם ש”אני בתפקיד השואייל.” אבל אני, וזה ידוע, שאין לי שתי חוליות מחוברות יחד אחת לשנייה, לא עמדתי בלחץ שלו, וכדרכי עניתי על השאלות התוחמות את [היעדר] אמונתי, באופן שבו מלכתחילה לא דחוף לי להחצין, אך אם אשאל אענה בחדות ישירה. ואם יש מי שייעלב, לא באמת נורא.
והוא, נחרץ; חמוש בתמיכה פסיבית של היתר, הסחים, קונפורמיים, קונסרבטיבים חותרי הנורמטיביות, מתכנסי ההזהות המשותפת, מעודד מגיבוי הפורום התעלם מהגברת מהריאל אסטייט ממקודם, שמדי כמה משפטים רוצה, גם בעידודי – כך אודה – להחזיר את השיח אליה. הוא שאל שאלות של קונסרבטיבים (לא מיומנים) כאלה ללא סימן שאלה בסופן, שאלות שהן חיוויים, חריצות שמכילות תשובה או תוכחה של ‘איך’ ו-‘למה’, וש-כדאי שאבוא לבית הכנסת, ושאלמד תניא.
שאל ‘האם אתה מכבד את מלכת אנגליה?’
‘אותך אני מכבד יותר מאשר את מלכת אנגליה שאותה אני כלל לא מכיר’,
וזה כמובן לא מפריע לו להמשיך לבנות את הקונסטרוקט הדיאלקטי, ‘תאר לך שיש מלך של יבשת, ואיך זה שאתה לא מכבד את המלך של הכל?’
וכרגיל וכמצופה הוא עושה צ’ולענט בין אמוניות – (אי) הכרה בסדר מארגן, לפרקטיקה – (אי) שמירת מצוות, לבין פרקטיקום – ‘סדר עשית? בחג אתה עם המשפחה? ימי ששי ארוחה חגיגית?’ – לבין ביורוקרטיה – ‘מה כתוב לך בתעודת הזהות?’, ותחושת ‘גורל משותף’ – גורל משותף? wtf, אני? מה זה ‘גורל’? מה לי ולגורל? – והכרה נגזרת מתפישת האחר – ‘את הנאצים לא עניין אם מישהו ראה עצמו כיהודי או לא’, ו’כשאתה בצרה, למי אתה פונה, אם לא לאלוהים?’ והשימוש האופייני הרווֶח “תסכים אתי…” למה להסכים? הרי שיח משמעותי הוא חילופי אי־הסכמה. ואני מכיר את הרטוריקה ואת הדיאלקטיקה כבר יותר מארבעים שנה. הייתי אומר ‘עייפתי’, אבל זה לא נכון, סתם מצ’עמם.
אז אני בעל כורחי, מכיר את זה, הופך לציר השיחה. באופן וולונטארי עצמוני אני נכנס למוד המזלזל אותנטית ונתפש כמתנשא.
איך אני יודע שאני נתפש מתנשא? בעל הבית אומר לי – “אתה צריך לכבד אותנו.” אייש, לא יפה, מבחינתי, לא לכך התכוונתי. יש הוכחה טובה מזו לתחושת האחר להתנשאות (ועל הדרך התנחתות דורש הכבוד?)
ואני מעלה נקודה שאותי מעניינת וששואפת לחדש: ‘אתם שמים לב’ אני שואל ‘שמאמי’ כך עלבתי בו ‘רוצה כל הזמן לכנוס אותי לאמונותיו, לעמדותיו, ולי אין עניין לסַפֵּח אותו לעמדותיי?’ אני מסב את תשומת ליבם לנקודה, ושואל, האם, קודם כל הם רואים את זה.
‘רואים’, הם מאשרים. שואל אותם ‘למה? איך זה?’ הקשיתי.
מאמי משיב שהוא ‘רוצה שיהיה לי טוב.’
אני אומר ‘תודה לך, לי יש הסבר אחר’, כמובן, ולא בא לי להִלָחם על לגמור פסקה כדי להסביר אותו [ובכל זאת משחרר – אמונה בהווייתה לא יכולה להשתלב עם רציונליות, כך שאי-אפשר להוכיחה. מכיוון שאמונה הוטמעה באדם, תקפותה מתקיימת אם נהגית בתודעת מאסה קריטית של אנשים ואנשים נוספים מתכנסים אליה. חיווי של אנשים נוספים שהם שותפים לאמונה, מהווה הוכחה מבחינתם לתקפותה.מנרמול. דמוקרטיה, רובית. לכן יש לו עניין לחזק את אמונתו, גם על ידי הגיור שלי שיתקבל כהוכחה לתקפות אמונתו. לי, בשונה ממנו, אין עניין לנסות לערער את אמונתו ועוד פחות לקבל אותה, הסכמתו או התנגדותו כלל לא משנה.]
ואיך אפשר לכבד מי שתובע לכבדו? וזאת, כשאינני מתפעל מעומק הגות אֱמוניים באשר הם שמקיימים דיון מתווכח בנחרצות על נושאים המוטמעים בהם, ושאינם מיומנים דיאלקטית?
השיח מתארך. אני מבחין שבעלת הבית מראה סימני עצבנות. חיסלתי את הדיון ב- ‘יאללה, להתפזר, בעלת הבית לא תזמין אתכם יותר’, ביקשתי מבעל הבית שיזמין לי אוּבֶּר העירה – למנהטן, והתנצלתי באופן מעושה בהתנשאות אותנטית שאי-הנוחות על השעה המאוחרת נגרמה בגללי.
האושפיזין ציינו את השיח האינטלקטואלי שהעבירו, הגברת האסרטיבית תחבה לידי כרטיס ביקור מהודר שלה – חבל, מה אעשה איתו? – ושואלת לשלי.
“אני? חפשי בגוגל ‘אשכנזי חסר אמונה‘” הנחיתי.
צחקה לא כהומור אלא כחיווי של חוסר הבנה. חזרתי – “חפשי בגוגל ‘אשכנזי חסר אמונה’, גוגל מכיר”.
בדרך החוצה למונית, שמעתי אותה נקרעת, משער שעל תוצאות החיפוש.
הסוציולוגיה, כפיזיקה, גם אם לא מודעים לה, עובדת.
סוף דבר, פוסט מורטם, סגירה
ביום שני, יומיים וחצי לאחר ארוחת הערב, פגשתי את מארחיי בעבודה. בעלת הבית שאלה ‘איך היה האוכל?’, והצמידה התנצלות על קוצר הרוח שהפגינה משלב שבו האירוע היה אמור להסתיים בכך שהייתה ‘מאוד עייפה’.
בעל הבית ציין שהיה ‘מעניין’, וזה, וכאלה… ואז מפרט שאכן לא נתקלו בתצורת מחשבה כשלי, לא חייבים להסכים והכל טוב.
ועם זאת, הוא, שהיה פסיבי בדיון אמר, שישנה סוגיה שכן הותירה בהם נקודה למחשבה:
‘איך זה שהם, חשוב להם שאני אאמץ את תפישתם, ולי לא חשוב שיאמצו את שלי.’
בשונה מפלספנותי הם אנשי מעשה, בבית הכנסת הלכו עם הסוגיה לרב.
זה ענה להם תשובה ניצחת: “אני” ענה הרב “הייתי במקום שלו, הוא, לא היה במקום שלי.”
אז שאלתי, ‘אז מה?’מולא התעכבתי שהם לא באמת היו במקומי, וזרע אמונתם ניטע בהם בינקותם, והוספתי “זו באמת תשובה מצויינת, אך לאיזו שאלה?”
