אתיאיזם וניאוץ האל

משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

יום שישי ה-13

שורשי המוניטין הרע של יום שישי ה–13

אתיאיזםנועה מנהיים

מוסף הארץ 13 פברואר 2015

כתבה מעניינת, לטעמי, על אמונות טפלות.

מה שצד את עיני הוא המשפט

אתיאיסטים המנאצים את שם האל.

ואני שואייל, מה זה ‘אתיאיסטים המנאצים את שם האל’? מי שמנאץ את ‘שם האל’ הוא אתיאיסט.

אני, כשולל את קיום האל, לא מקלל מכפיש או מנהל איזושהי תקשורת עם אל כלשהו.

מה שכן עושה, הוא להתייחס למאמינים, לתופעת האמונה של אנשים.

האמונה באל היא מקרה פרטי של אמונה, הכרה פסאודו רציונלית בממדים בלתי רציונליים, ולגילויים אלה, איך נאמר, אינני רוחש כבוד רב.

את מי שמפרקטסים, עושים practice, של גילויים אלה, אם הם מכריזים על עצמם שהם ‘אתיאיסטים’ או לא, כשלעצמם מנאצים מושאי אמונות, אינני ‘מנאץ’.

מי שעובר שלא עובר תחת סולם מסיבה שאיננה קשורה ישירות לסולם, אלא נייחס לחפץ משמעויות טרנסצנדנטליות, מי שמתייחס לחתול שחור אחרת מבעל חיים עם פרווה שחורה, שקול במהותו מבחינתי, בן דודה, של בן דת מסויימת המאמין באל.

כך, אינני מנאץ, מניח שיותר נתפש כבז, לועייג, מסתלבט,
חש אמפטיה, הכמרת לב, במקרי קיצון מסוג אחד,
חושש מגילויי החלה של הכלה נורמטיבית של התנהלויות כאלה מצד אחר*,
אבל מנאייץ? את האל?
לא.


* משפט שמצריך תרגום:

את מעט ההומר שמייחס לעצמי, אני מאבד כאשר אני נתקל בגילויים של ציפייה במקרה הטוב, הנחייה במקרה הפחות, להתיישרות עם התנהלות אמונתית ככלל, או במתבקש לחיות עם נגזרי אמונות של הסביבה עלי.

גילויים של ציפייה להתיישרות של אחרים, שלי, לתוצרי אמונה של אחרים, מעוררת בי התנגדות.

תוצרי חקיקה של אמונה, חינוך, אי-נוחות רבה, שלא לומר חשש.

לטיפול ב’צביון’, אמוני, לעג ובוז חריף עד חשש.

זה נוגע לי לכשל שאני לא לועג לו, אלא חושש ממנו-

התפישה של [רוב] אנשים, שלקחו את מושג ‘חוכמת ההמונים’, צעד אחד קדימה-
אם יש למשהו

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share