משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
הייחוס: אפקטיביות
לא זוכר למה ולא את ההקשר –
ה’, ידידי האמן, איזכר סיפור בן בת מצווה, שבו –
בשיחת מסדרון עם אחד ממנהליי – דמות ניהולית סֶמי מוכרת עם עבר צבאי מובחן – ענה לי, כתגובה למה שכבר אינני זוכר, ש
“אני כמו משה, מגמגם אבל מנהיג.”
Oh,
עניתי לו-
“אני שומע את הגמגום, ואינני רואה את המנהיגות.”
“שיח רוצחים” הפטיר ה’, שהכיר את שנינו.
השני רוצח, מקובל, אין ויכוח, אבל אני? רוצייח?
מעביר את תהייתי זו לה’.
“אתה רוצח תודעתי”, ענה.
אני – אופי חרא שאני – רושם שזה חיווי ביטוי אינסטינקטיבי, אינטואיטיבי, אותנטי, נגטיבי, משהו, שאמי לא הייתה שמייחה לשמוע עלי, מפי מי שמכיר אותי מגיל 14.
מאידך,
באימפוטנטיותי המייחלת פרקטיקה, מתנחם לחשוב שיש מי שמייחס לי אפקטיביות כזו.
ככה זה אצל אמנים רומנטיקנים, שוגים ב…
לא מתפעלים להם מהקונסטרוקציות התודעתיות, הם לוקחים את זה קשה.
http://dickmann.co.il/emotional_int/
