אמי אמרה: "חוב חדש מחכים שיתיישן, חוב ישן לא מחזירים." אבי אמר: "אל תלווה, תן!" אני אומר: "חוב קטן לא גובים, חוב גדול כבר אי-אפשר. אני בכלל מניאק שמצפה לכספי חזרה."

הלוואה וחוב

משך הקריאה: 14 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

תפישותיי, פרוטוקול הלוואה

אמי:

“חוב חדש יתיישן,
חוב ישן לא יוחזר.”

אבי:

“אל תלווה, תן!”

אח של ידידי הנערץ:

“בנק לא מפתח תוכנה
ואני לא מלווה כסף*.”

* אמירה שאינה מכילה סדר רציונלי אלה פואסתטי / פרואסתטי.

אני אומר

חוב קטן לא יוחזר,
חוב גדול כבר אי-אפשר.
ואני בכלל מניאק
שמצפה לכספי חזרה.

תכלית הפרוטוקול

מלווה לאדם. לא למטרה.

ניסוח לעצמי, לא מעביר את המלווים את ייסורי הקריאה.

כן העברתי לבודדים, מלווים, שעמדו בפני בקשת הלוואה, כשיתוף לעמדתי בנושא.

פרקטית

  • למי?
  • כמה?
  • למתי?
  • מתי?
  • אלו תנאים כלכליים?
  • לא פרקטי – after taste.

למי

לווה כסף, ברוב המקרים – אני מודה, זה מעיד בעיקר עלי – אינו סופח ממני הערכה חיובית גבוהה;
מה חלקו בהתנהלותו בהגעתו למצב שחייב? שצרך מעבר ליכולותיו הכלכליות?

אני מחלק את הלווים ל –

  • למי שאינני בוטח בהם, שלאסי תחזור מביקורה אצלם, הביתה,
    בקיצון בונים על ההתכנות –

    • שהפריץ ימות,
    • שהכלב ימות
    • שהמשיח יגיע, וימחל על הצורך להחזיר
  • ולאלה שיש לי ביטחון מלא בהם. שלא.

וודאות שכסף יוחזר – אין.

לכן,
משתדל

  • לתת מתנה,
  • לאחר פריסת תפישתי זו, למזער גובה ההלוואה. ואז לתת. תחום בזמן.

כמה

מהו הסכום המבוקש הוא מהות.

מברר עם המבקש כמה רוצה.

משתדל שלפני הבקשה מחליט כמה אני יכול, מוכן, רוצה לתת.

שלוש תשובות אפשריות:

  1. היענות לבקשה, על פי רוב,
  2. שלילתה, מקרים מועטים,
  3. נקיבת סכום שאני מוכן לתת – אפשרות שטרם ננקטה, אך בארסנל.
  4. אין מצב של אופצייה רביעית של ‘בוא נדבר על הסכום’.

למתי

למתי הלווה רוצה שהכסף ינחת בחשבונו. על פי רוב מיידית, ואז אני פועל שהכסף ינחת באותו יום. לחסוך את ייסורי הנתינה.

מתי

מתי הכסף חוזר הוא נקודה קריטית, במובן, שכמו הסכום הניתן, מועד העברתו הוא נקודה קבועה בזמן.

נקודה זו עוסקת במועד שעד אליו אחד משני אלמנטים קורים:

  1. הכסף חזר, במלואו.
  2. הלווה, מבקש ליצור נקודת ‘מתי’ חדשה.

תנאים

התנאים הכלכליים הם מהו שיעור הריבית על הכסף.

לחברים ומכרים לא לוקח ריבית – שלא יחשבו שיש לי עניין כלכלי בלקיחה.

כשאני אלווה אקח כסף, לעולם אחזיר עליו תשואה. עניין ש – ישתלם למלווה לתת לי, ועניין שלי מול עצמי.

עסקית: זהה או קרובה לאלטרנטיבה עסקית אחרת מוצעת.

בטחונות

בטחוני במלווה.

ברצונו להחזיר.

באותם פעמיים שביררתי על בטחונות לא הלוויתי.

after taste

על פי רוב, הטרנזקציה של הלוואה כספית אינה נעימה, לפחות לצד אחד שלה. ממקמת ערכית את משתתפיה משני צידי המשוואה.

לכן, על פי רוב, נילווה ריחוק, מובנה מודע או שלא.

מורשת

מעניין, גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.

עקרונות

אינני בנק ולכן בהלוותי כסף עושה זאת לאור כמה עקרונות שמפורטים להלן:

ללא כוונת רווח

בנתינתי הלוואה אין לי כוונת רווח.
עם זאת, גם לא שאיפת הפסד, או לממן התנהלות כלכלית של אחר.

אם אגבה ריבית על הכסף, הלוֶוה עלול להתבלבל ולחשוב שיש לי אינטרס בנתינתו.
אין. מעדיף שהכסף יישאר ברשותי ויישא את תשואותיו באפיקים בהם מושקע.

אני לוקח על עצמי את אובדן ההכנסה האלטרנטיבית על הכסף שאני מלווה.

אם אקבל חזרה את סכום הכסף שניתן נומינלית בלבד, לאור ירידת ערך הכסף על ציר זמן, הלווה קיבל מתנה, ממני, שעלתה לי, שלא התכוונתי לתת.
לכן, כסף שניתן יוחזר בערכים ריאליים – מדד. גם עם מדובר בכסף קטן, עניין של גישה.

הלוואה תוחזר

הלוואה ניתנת כדי לקבלה חזרה. לא כמתנה.

לאור:

אמי – ‘כסף שהלוויתי, אני מתכוונת לקבל חזרה’,
אבי – ‘עדיף לתת מלהלוות’,

שנסובים על קיום טרמפולינה כזו, שמקפיצה את הסיטואציה להיפוך מרהיב, בו המלווה הופך במין פוף קוסמי שכזה ממלווה ‘עוזר’, ‘מיטיב’, ‘נותן’, ל’גובה’, ‘מרושע’, ‘רודף בצע’, שבחוצפתו ‘רוצה את כספו חזרה’.

אני מתייחס בחוסר הומור ובהיעדר סובלנות להלוואה שלא הוחזרה.

מטרת הלוואה – לא עסקי

אינני נכנס למטרת השימוש בכסף ההלוואה שאני נותן.

הנראטיב שהמלווה ארג, ל-למה לווה, לאיזו מטרה נעלה להגיע עם הכסף, או, מאיזה יעד ירוד להימלט בעזרתו – לא ענייני או עסקי.
אינני לוקח אחריות על מה אחר סיפר לעצמו, למה ביקש כסף, מה מתכוון לעשות עם כסף שלווה ממני, מריבוי סיבות, כולל ‘תווית’ הכסף, בהמשך.

לא עסקי פרקטית

לא שואל להיכן הולך הכסף שכן:

  1. אני נותן או מלווה כסף בשיעור מסוים, לא ליעד מסוים, ולכן בנותני את הכסף אנ מאפשר את רכישת ‘קרום החיים, לא את ליבתם.
  2. אין לי יכולת לשלוט לאן הולך הכסף. גם אם אפקיד אותו בידי גורם שלישי, מישהו קונקרטי, הרי לא מימנתי את הטובין שהספק ניפק, אלא אם מי שהתכוונתי אליו להעביר, האחר אליו התכוונתי להעביר לא היה צורך את הטובין שהותמרו מהכסף שנתתי.
  3. [ייתכן שאין תקרה, ועם זאת אני מקווה ש] להתנשאותי יש רצפה: אין מי מקרוביי שאני אתְלֶה נתינת כסף לצורך מסוים.
    אם המבקש ממני כסף הוא ריבון לבקש, הוא ריבון להשתמש. לא אשים אותי כמָתְלֶה נתינת כסף ליעד מסוים גם בשל כך שנראה לי נורא לעשות זאת.
    זה לא שיקול רציונלי, זה סנטימנט מנחה הוריי מעולם לא עשו זאת לי, ואינני זוכר שבבור הזה נפלתי מול אחר כלשהו, גם אם אני חושב שלא ניתן לעשות זאת לייעד כסף למטרה מסויימת. עצם הרצון להתלות, להעמיד אחר בסט שאלות שבהן אני אגבש את החלטתי האם לתת כסף – נוראי בעיניי. לא מוכן לעמוד בכך, לא אעמיד בכך אחר.
  4. אם אני חושש שמי שלווה את הכסף יעשה שימוש לא ראוי לתפישתי – לא אלווה.
    יודע שאין לי שליטה מה יעשה עם הכסף.
    לא לןקח על כך אחריות.
    מתייחס אליו, איך נתפש בעיניי, לא מה הצהיר בקבלת הכסף, מה יעשה איתו – לא מייחס לכך תקפות.
  5. עדיף שלא אכנס לנושא ושלא אגוייס למחוייבותו, לא רגשית, לא אחריותית ולא עסקית.

כן ייתכן שאלווה למישהו כסף, כסוג של השקעה נושאת רווח לי, לא בהכרח כספי.

קידום מצב לווֶה

לאור הנכתב בסעיף הקודם,
בנותני את הכסף, אני מלווה במטרה להיטיב ולקדם* את מצב הלווה. לא להרע את מצבו;
היה כדאי – ברמת ההמלצה לא התנאי – שהלוואה תופנה למטרה בעלת משמעות, ולא להגדלת צריכה שגויה, בלתי מבוקרת מעבר ליכולת, שכנראה הביאה למצב של צורך בהלוואה.


* בנטייתי להרחבה–העמקה–פירוק / תעוקה–חפירה–עדירה נשאלת השאלה מהי ‘הטבה וקידום’ המלווה. בעיני מי? אלו ערכים בנקודת זמן מסויימת אני אחשב כמיטיבים ומקדמים? אלו לא? מה היחסים ביניהם? מהי טובת המלווה?

אין לי על כך תשובה, ולכן נטייתי לקדם את ערך ‘מילוי הבקשה, ולא את מטרתה, שכן, ‘מטרתה’ הוא עניין של תיוג התווית, שהוא לתפישתי שגוי.

ובכל מקרה, אני אינני עוסק בכך, פרטיקולרית.[ מה יעשה המקבלח עם הכסף,
אלא הערכתי, בהתאם ליחסיי עם הפרסונה, שיתעל למטרות שהוא חושב שיקדמו אותו.


מניסיוני, רוב ההלוואות אליהן נחשפתי היטיבו עם הלווה
רק אם
כלומר, על פי רוב – לא
היוו גישור בין צורך לכסף לבין היותו אצור, שמור, קפוא, נצור, במצב צבירה בלתי ניתן לזמינות.
הלוואות שניתנו על סמך רווחים עתידיים צפויים, ברוב המקרים אליהם אני נחשפתי, היו יקרות מדיי להחזר, בין אם הוחזרו ובין אם לאו.

אינני יכול, גם לא רוצה, להיות מעורב בייעוד השימוש בכסף שניתן ללווה.
עם זאת לצערי, מניסיוני, ברור לי שבהפניית הכסף לצריכה, המצוקה הכלכלית תגבר, ובעצם מתן ההלוואה, באופן פרדוקסלי, מֵרֶע את מצב הלווה, שעל מצוקה קיימת, מועמס נדבך נוסף של חוב.

בנקים נוטים להלוות למי שאינו צריך את הכסף – למי שברור להם שיש לו יכולת החזר.
בה בעת הם נמנעים להלוות למי ש’צריך’ את הכסף. ברור ומובן.
אני במצב שטרם התחרטתי על כסף שלא הלוויתי.  🙄

כן התחרטתי שהלוויתי כסף.
אמנם לא קיבלתי את ההלוואה כמוסכם, חזרה רק במקרה אחד (בלבד, מקבל פירורים), והבעיה מבחינתי הייתה שבהלוואתי הרעתי את מצב הלווה כשאפשרתי לצרוך בכספי ההלוואה מעבר ליכולות, לא לשם קידום כלשהו.

תנאי הלוואה

טרום ההלוואה, אני מתעניין ב-

  • למי,
    קרבתו אלי, הערכתי על יכולת ההחזר,
  • לא בַּ-לָמָה, איך הגיע למצב של הצורך בהלוואה,
    ברור לי שרוב הסיכוי שאני הייתי מסביר אחרת ה- למה הגיע למצב זה, או איך היה נמנע ממנו,
  • וכלל לא בַּ-לְמָה מיועד,
    גם אם כדאי שהכסף יינתן למטרה מקדמת ולא לצריכה.

לא אשאל על ייעוד הכסף, ולא אעמיד תנאי מה לעשות איתו בבחינת

‘אם אני מתלה הלוואה ב-ידיעתי על ייעוד ההלוואה הכספית,
הלווה אינו ראוי לאמוני.”

קסם שכזה
לאור ניסיוני הבלתי אמפירי, אני מניח, שאם אשאל אלף איש כמה כל אחד לווה בימי חייו, וכמה הלווה – וברור שאלה מספרים נומינליים, גם אם בלתי ניתנים לשחזור, אקבל תשובות מוטות בהם אצפה שאנשים יעידו שהלוו הרבה יותר ממה שהלוו בפועל, ולוו הרבה פחות ממה שלוו בפועל.

המקצה כסף לאחר, בנתינה או הלוואה, למטרה נעלה, נופל בטפשות או חוטא במניפולטיביות, שכן,
תחת כותרת של ייעוד מסוים, הוא מעביר כסף בשיעור מובחן שאותו ייעוד נקוב,
הוא בעצם מעביר את הכסף לצריכת הקצה המותרתי של אחר, ל’קרום החיים’, לא לליבתם אליו התכוון נותן הכסף בנתינתו הטפשה או המניפולטיבית.

לשון אחר – מכיוון שלכסף אין תווית, אם אצ’ו מעביר לפצ’ו, ככה וככה עבור טיפול רפואי,
בפועל, מכיוון שאת הטיפול הרפואי היטה עובר בכל מקרה,
הרי אצ’ו איפשר לפצ’ו לצרוך את ה’קצה’ המותרתי של מה שלא היה צורך אם לא היה לו את הכסף.

מי שגורס שעצם התשלום לספק השרות בהוא זה ‘שמתייג, צובע’ את הכסף, נופל בבור של מה זה משנה איך נעשה התשלום,, הוא מתעקש לתת לנמעשה שלו ערכיות וכפייתיות בהתלייה של מעבר הכסף לספק קונקרטי.

במקרה בו נתינת כסף אכן מתממשת למטרה מסויימת היא רק אם המקבל לא היה נהנה מהטובין שהכסף איפשר.
אם המקבל היה צורך את הטובין, הנותן לא איפשר אותו, אלא איפשר את צריכת טובין הקצה, שבהיעדר הכסף, לא היה נצרך.

לאסי שבה הביתה

על כסף שניתן בהלוואה לחזור.
במלואו.
במועד שנקבע.

מבחינתי גם בניתוק יחסים.

מניעת התעסקות בגבייה

אין לי כל כוונה להתעסק עם חוב בשום צורה או אופן;
אם לפני נתינת הלוואה אעריך שיהיה עלי לעסוק פרואקטיבית, בגבייה או בתזכורת – לא אלווה.

אני מצפה לקבל את ההחזר במנה אחת עם פקיעת המועד המוכרז בעת נתינתו, וזאת ביוזמת הלווה.

בהינתן ההלוואה, לא רוצה או מוכן להכתים יחסים, להתפלש בביצת הבטישה במשא ומתן על:

  • שינוי תנאי ההלוואה,
  • פריסתה מחדש,
  • להגדילה או לתת נוספת,
    • הגדלת הלוואה היא בעצם הלוואה נוספת, באותם תנאים,
    • על פי רוב, לא אתן הלוואה נוספת למי שכבר לקח הלוואה,
  • או להשקיע אנרגיה כלשהיא בגבייתה.

עם זאת, קורה, קרה, שהלווה מבקש שינוי במועד ההחזרה;
תקלה,
שאסכים להתגמש

  • אם קרתה טרם המועד המוסכם,
  • ואם ניתנת לי אפשרות הסירוב.

ועם זאת, מבחינתי, זו תקלה בלתי נסלחת

  • אם בקשת השינוי נעשתה לאחר מועד ההחזרה,
  • או שאני כמלווה מוצב בעמדת ‘אין ברירה’.

מדרג תחתיות

במדרג,

  1. שוד, לאור היום, מצריך אומץ לב ניכר, הוא מעל גניבה שכן האיום מוחשי יותר, האלימות אימננטית, השדידה נעשית נוכח ידיעת הנשדד,
  2. גניבה, פחותה משוד; נעשית באופן שהסיכון פחות, הפעולה נעשתה טרום גילוי על ידי הנגנב,
  3. אי-החזרת הלוואה הנחותה בלקיחת טובין מאחר;
    התמרת הלוואה למתנה היא מוגות, מורך לב במירעו, היא הנחותה במדרג, שכן, נעשית על ציר זמן, תוך ציפיית המלווה לרחמי המלווה, לשכחתו, להבנת הרציונל לקשייו ולהתנהלותו.

לא יודע איך ‘לב’ קשור לכאן, עושה שימוש בביטוי רווח.


לקיחת הלוואה ללא החזרתה, מבחינתי, היא לקיחה מָאחר ללא רשותו, גניבה מהרמה הירודה ביותר בין אם

  1. נעשתה כך בידיעת הלוקח מראש – אני יכול להעריך את הכוונה המקדמית,
  2. לבין שלומיאליות השכחה,
  3. לאימפוטנטיות חוסר יכולת ההחזרה.

אי-החזר הלוואה

  • לא מאפשרת למלווה להשתמש בכסף לצרכיו העתידיים,
  • לא מאפשרת להלוות לאחר נזקק,
  • והקסם – בהחזרת חוב (אולי) קיימת אסירות תודה על הקצאת טובין,
    באי החזרה נוסף הצידוק הרציונלי, למה לא נכון, כדאי, צריך, להחזיר את ההלוואה; הרי הלווה הוא המסכן והקורבן, והמלווה הוא העשיר, רודף הבצע.

בטחונות

קרובים

מקרובים אינני מבקש בטחונות כספיים להלוואה;
בונה על זה שהקרבה אליהם היא הבטחון.
אם ניתוק היחסים אינו מהווה סיבה להחזר הכסף – יש לי אחריות על נתינת הכסף.

עיקר ההלוואות שהלוויתי היו למי שעצם בקשתם היוותה את ערבותם, סמכתי על הכרותי עם בקשתם, וזה הספיק לי.

לכן בהלוותי לקרובים אני מיידע קרובים נוספים של שנינו שכסף הולווה, כדי שתודעה בלתי תלויה תהיה עדה לתהליך, שתהווה את מרכיב ה’אמת’, ה’רציונליות’, זו הבוחנת את הסיטואציה מהטריבונה בזוית 90 מעלות, כלומר חותרת ‘אובייקטיביות’ בלתי תלויה.

רחוקים

למניעת מצב שכסף שניתן כהלוואה, ובהמשך לא יוחזר מכל סיבה שהיא, הלווה יספק בטחונות ממשיים, ברי קיימא ומימוש מיידי למקרה של חוסר יכולת החזר.

מי שלקח ממני כסף ולא מצא לנכון להחזיר – שלא יצפה להבנה או חמלה.

המנגנון (למניעת פֶּצֶ’ה מֶצֶ’ה –)

  • הלווה יציע בטחונות להלוואתו ואני אבחן אם מספקים והאם להלוות,
  • אם אני מציע – אין משא ומתן.

כן, זה כעיקרון. בפועל, היו מקרים שפנו אלי לקבלת כסף, ומכיוון שהיו רחוקים דיים וחוסר יכולת לנפק ערבויות – נמנעתי מלתת.

אינני מלווה למי שאינני בטוח שאקבל את כספי חזרה, שכן מי שקיבל ממני כסף לפרק זמן קצוב ומוגבל ידוע מראש, ומסיבה כלשהי לא החזיר

  • לקח כסף שאצטרך לו לצרכי,
    • ללא הסכנתי – הסכמתי והשלמתי,
  • מנע את הכספים המיועדים למי שהכסף מיועד אליו, ולא הם שהלוו
    • משפחתי, אליה אני מייעד את כספי אחרי,
  • הוציא כסף ממאגר כסף שיכול היה להיטיב עם אחרים
    • בסבירות שכן היו מחזירים.
  • ולכן, היה עדיף גם לו, בכל ממד, אם לא היה לווה מלכתחילה.

מעריך את מי שאני מזהה בו שהוא רוצה להחזיר את הכסף בכל מקרה ותנאי.

After Taste

כשאני מלווה אישית, חברית, שלא על מנת להרוויח עסקית – להלן רוב ההלאוות שהלוויתי, מיידית אחרי, אני מתרחק מהלווֶה:

  • הייתי רוצה לומר לעצמי שהתייחסותי זו אינה בשל חוסר ההערכה והכבוד שאני רוחש למי שלווה
    ועם זאת, ולאורה, אחרים לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן
    לא יודע לומר, לעצמי, שזה מסיבה זו,
  • להימנע מגילויי אסירות תודה שאינם נעימים לי, , ממחוות מעיקות,
  • שלא אתפש בעיני הלווה או בעיני עצמי, שאני מתנהל אחרת מול בעל החוב, כמי שגובֶה חלק מהחוב בתצורה שאיננה כספית.

סיכום

כשאני חוכך האם להלוות, אני בודק

  • למי
  • כמה,
  • לכמה זמן,
  • באילו תנאים,
  • לא שואל מה יעד ההלוואה
    • מקווה שההלוואה מיטיבה את מצב הלווה,
      • בדרך כלל מעריך מראש,
      • לא כתנאי מתלה.
  • בידיעה שאין יכולת לקשור מקור כסף לשימוש,
  • ובציפיה להחזרתו
    • המלאה,
    • ללא פעולה פרואקטיבית שלי.

לסיום: אני כלווה

  • לראשונה בחיי, קרוב יותר לגיל 58 מאשר 57.
  • בהנאה של מי שלקה בטחורים וחש שכדור טניס מלובן עם מסמרים חלודים משוחים בגריז רותח תחוב לו בין ישבניו,
  • כהזדמנות עסקית
    • בציפיית רווח יחסי גבוה,
    • ברמת סיכון יחסי נמוכה,
    • כשיודע מהיכן יהיה מקור החזרת הכסף בקרות תקלה,
  • כשיש את יכולת ההחזרה במצב צבירה בלתי נזיל.

ובאמת לסיום

ייתכן שמי שלא ירצה להחזיר לי הלוואה צודק – אם לווה מחרא שכמוני, אולי כדאי לקחת ולא להחזיר.

Share

מאת

יאיר yair דיקמן dickmann

לא מעניין

הערות? אשמח לתגובתך

Share