משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
הטיית רצון העם
מוקדש* לדנה גוטפרוינד, סֶגל.
היה לנו מורה, לאזכרתיאתשמו, לצורך העניין אקרא לו עמי. נדמה לי שלימד מולדת. היה פעם מקצוע כזה – חינוך והנחלה של אהבת העם לארצו, אליה שב לאחר אלפיים שנות גלות ושואה. העם לא עמי.
זוכר את חזותו החיצונית של עמנואל במעומעם; שעטנז של משה ניסים עם אלי אבידר – רעמת שיער כסופה מרשימה, משקפיים, אולי שפם. הוד כזה היום כבר לא עושים. אפודה מהודרת בגווני התקופה חום חרדל לבן, להלן פלטת הצבע ‘אלגנט’ בסבנטיז. משה דיגמן לפחות רמה אחת של קלאסה מעל שאר המורים לילידי שנות ה-60 בחולון המאובקת.
הוא היה ימין בית”רי, לח, טהור, לאומני, רגשני, רוטט.
בשיעוריו היינו שרים ‘…וירושלים לדור ודור’, את שאר המילים כמובן שאינני זוכר. כמו שאינני זוכר את ההקשר והמלל המקדים לאמירתו – “בשש שעות אפשר לכבוש את ערב הסעודית. לא צריך את צה”ל אפשר לשלוח לשם את הגדנ”ע.“ לא בטוח שהייתי בוגר דיי כדי להבין את הדיסוננס בין האסטרטגיה הצבאית שיצחק ביטא לבין היותו מורה שהותיר פחות מורשת ממה שהיה מעדיף. ועם זאת, התשתית כבר אז הונחה לנצור את הפנינים הוורבליות, ולדלות אותן 50 שנה אחרי. פנינים דולים או שולים?
כן זוכר שלמוסה שלנו לא היה מי יודע מה ראש ללמד. מאידך גם אנחנו לא החזקנו ממנו מי יודע כמה. כלומר כן החזקנו ממנו דמות פתטית, יש להודות. נדמה לי שהיה מועמד אזוטרי לאיזו כנסת או רשות מוניציפלית תחת השם פ”ז – היו מי שקראו ‘מפלגת פועלי זבל’, או שאני בודה מזכרוני המתעתע.
בכיתה ו’ למדנו את גרסת ‘זהירות בדרכים’ – זה”ב, מהשבעימים.
הרעיון, כזכור, היה לעטות מדי חאקי, להצטייד במטות מטאטא שבצידם האחד שלט ‘עצור’ כדי לחסום תנועה במעברי חצייה ושילדים צעירים יוכלו לחצות בבטחה, ולהטמיע מודעות.
ו’ שנייה עליה נמניתי, הכיתה האפורה מבין הארבע – לא הפושטקים של ‘ראשונה’, המתוקים מה’שלישית’, והגאונים מה’רביעית’, אבל היי, זו הכיתה שלי – איתם גדלתי, זכתה (או שנדפקה – כך היה נראה לי לפחות –) לשמור על הרמזורים בצומת סבוי, סוקולוב פינת חנקין, במשמרות הבוקר לפני תחילת הלימודים ושוב בצהריים. אולי בשל הרמזורים נחסכו מאיתנו המקלות.
לא זוכר מי לימד אותנו. כן זוכר שביום האחרון להכשרה, המורה עמי נכנס לכיתתנו כדי לערוך בחירות לסגל הפיקוד של הכוח, מפקד וסגנו.
בטח שרציתי להיבחר; סוציומטריה מאששת.
גם את חוקי ההצבעה שכחתי. כן זוכר את נוקשותם. כלומר, לא את נוקשות חוקי ההצבעה, אלא את חוקי הפסילה שעמנואל משה יצחק נטל לעצמו; עמ”י השפריץ עלינו את סגולותיו הפוליטיות; קבע מה שקבע, ובנחרצת הכריז, שמי שיסטו מהתקנון הדרקוני שזה עתה פירט, מי שיעשו אחרת ולא כך – קולות ההצבעה יפסלו, מיידית, ללא זכות ערעור או חנינה.
בחירות גלויות, מה זו החתירה ל’טוהר’ כזה, היה לי מוזר, אז. כולה הצבעה, מה הדרמה?
מתי מעט קוראיי השבויים – אז עוד לא ידעתי שללאומנים יש נטייה לשחק עם שיער ועם עיוותי בחירות, וזאת בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
קיצור, הצבעה;
דנה הילדה החרוצה, המשקיעה שנגנה על חליל צד [– לא חפיפניקית על סתם חלילית, חרבטניקית על גיטרה חברתית, לא סאחית על פסנתר. דנה הייתה רצינית –] זכתה בלא-זוכר-כמה-קולות.
אני כן זוכר, שאני קבלתי קול אחד פחות.
מוסה לא חיכה, לא היסס ולא התמהמה; באבחה נחרצת פסל שני קולות, לא זוכר כמובן של מי ובגין איזו עבירה, ו-הופל’ה, זכיתי.
ילד שכמוני – שמחתי.
ופלוצר שאני, לא היה נראה לי תקין. כבר אז: הרתיעה מחתירה מיוזעת לפרקטיקה תוצאתנית, לא תאמה את ערך ה’הוגנות’, ומאד לא את ‘אצילות’ ה- fair play שאבא שלי דיבר איתי עליהם.
במושגים עכשוויים, אם אתעלם מהאפשרות שיצחק ראה בי (אולי) כמתאים וראוי יותר – לא הייתה לכך סיבה – אני משער שעמ”י העדיף אותי מגדרית.
קבלנו בצייתנות את פסיקתו, הרי הפרוטוקול היה ידוע מראש.
לא עשיתי עם זה דבר.
וגם לא שכחתי את הסיטואציה.
דנה לא אמרה (לי) על כך מעולם מאום.
אני זוכר עד היום – 50 שנה אחרי, את עיוות רצון העם,
את זכייתי הלא כשרה,
הס’פאסט נישט,
את המורשת שהותיר עמנואל, או משה, או שהיה זה יצחק. לא זוכר.
איך האל קשור?
כמה ימים קודם למפגש הכיתתי ישבתי בתולעת ספרים, עם עוד ישבני בתי קפה, למחייתם לא לפרנסתם, לכתוב את האנקדוטה.
הכנתי כסיפור חי לפני קהל, לא כטקסט מת מול מסך.
בעודי יושב וכותב, בערך במחצית הסיפור, דגנית שלנו מהכיתה שולחת תמונה של תעודת השוטר שקבלנו אז – אני כותב על השיטור בדיוק כשהיא שולחת את התעודה.
לדעתי – זוהי ההוכחה החותכת לכוח עליון מארגן. סופית.
לא ככה?
טוב, ניסיתי.
* מה זה ‘מוקדש’? אף פעם לא הבנתי. ג’סטה של קונסרבטיבים מוכי מחוות?
זוכר את דנה בחיבה והערכה רבה.
