דניס רודמן

הערכת משך קריאה כ- 16 דקות

Dennis Rodman 30 For 30

החל מסוף שנות ה- 80 צפיתי, הרבה מדי, במשחקי NBA. המשחקים, הרמה, הדרמה המועצמת, המורכבות, האנשים, בצד התוכן. ייתכן שחיי החברה בארה”ב תוצר גאוגרפיה, תרבות ונסיבות תיעלו לצפיית יתר.

טחנתי הרבה מדי משחקים בשבוע. צפיתי בתוכניות ספורט, Inside the NBA, חפשתי את חדשות הספורט, כדורסל, בניו יורק טיימס.

מכדורגל – ניתקתי. שאר ענפי הספורט הקבוצתי לא עשו לי את זה. אולימפיאדות – כן.

מאז שנתתי את דעתי על כך, לא חשבתי שהשחקנים מתרוצצים על מגרש שם עבורי, בבחינת ‘במוצע אני אינטליגנטי כמוך, איך בך מפעמת התכנסות הזדהותית ספורטיבית ואני אינני מבין זאת?’.
בכיתה ט’ נבטה בי התפישה, במקביל להתהוות מיקי ברקוביץ ככוכב־על.
1977 הייתי באילת כשמכבי זכתה בגביע אירופה, אנשים רקדו קפצו על מכוניות, ואני תוהה ‘למה?’.
בהמשך, הגישה נוסחה והתמצקה. שמעתי חברים מתנאים באהדתם. זוכר את ה”אנחנו”. הקולים. החנאנות שרוצים להיות. הידענים. התייחסותי לאהדה הוקצנה לסוג של בוז כלפי ספורט קבוצתי, כפלטפטרמה להתכנסות הזדהותית; לא באמת מאמין לגילויים, ואם כן אותנטי – גרוע אף יותר, סוג של מצוקה נמוכה. לא מגניב, ובממוצע לא אינטליגנטים.

לאו דווקא התחרות. ללא אהדה לקבוצה בלא הזדהות. כמו בצפייה באמנות, כהאזנה לקונצרט.

בערוב ימיה, אמי צפתה בטלנובלות ארגנטנאיות. “אני לומדת ספרדית” התנצלה כשלא נשאלה ושיערה את ההתייחסות לצריכת הסוגה.

מגיע לי הלעג שהפניתי לאמי על ה’למידה’ – וייתכן שהיא באמת שיחזרה את מעט הרומנית שהייתה לה בניחוח ספרדי עדכני. עם זאת, בצד ההנאה הגולמית מהצפיה ‘למדתי’; אנגלית, תרבות, ספורט, כדורסל, אקטואליה.

ה’לימוד’ הוא אבחנה שאני עושה עד היום בחשיפה לסוגי תכנים שונים בתוך דיסציפלינות, האם רק נהנה או שסופח ערך תכני שייושם בהמשך. היום אינני צורך מוזיקה – מאזין לפודקאסטים מלמדים. סרטי פיקשן אצפה אם מייחס להם ‘חשיבות’, לא אסקפיזם [-זמני חסר ערך, אני עסוק לטעון אותו בתוכן ופאן, ויש לי למעלה מ- 200 טיוטות פוסטים שטורדות את מנוחתי כשהן מחלידות. מחלידות במובן שאני נחלד, ולא זוכר מה התכוונתי כשכתבתי, למה ניסחתי כפי שניסחתי.]

עשו לי את זה

מוקדי העניין

כמי שגר בניו יורק, דומיננטיות הנגישות הייתה למשחקי הניקס. צפיתי בהם הכי הרבה. לא תרם לאהדתי לקבוצה.

את המשחקים עם האינדיבידואלים שעשו לי את זה הייתי מחפש. קבוצות פחות, אלא בסדרות גמר.

הקסם

מג’יק ג’ונסון בשנתו הראשונה ב- NBA, משחק מספר שש של הלייקרס מול פילדלפיה 76, משחק שיכול היה להכריע את האליפות, טס עם הקבוצה לפידלפיה ללא הכוכב, קארים עבדול ג’עבאר הפצוע, שסובב קרסול, מול הכוכב השני דוקטור ג’יי.
בטקסי ההיררכיה, בטיסות, קארים יושב בשורה הראשונה.
מג’יק התיישב בכסא השמור, ושחרר הצהרת כוונות – “Never fear, E.J. is here”, הגרסה של ‘לא להיות במתח כשמקסים בשטח’.

באולם הספקטרום בפילדלפיה, מג’יק תפקד כסנטר. לאחר שהפסיד את כדור הביניים לדריל דוקינס הסנטר הכסחן, מנפץ הקרשים, מג’יק ניטרל את דוקינס כשללייקרס 52 ריבאונדים מול 36 לפילדלפיה.

ברבע האחרון, כשה- 76 סגרו עליהם, מג’יק קלע 11 מ- 20 נקודות בריצה שהביאה לניצחון.

סך הכל – איך אומרים – מג’יק למשחק לפנתיאון, המטיר 42 נקודות, שאב 7 ריבאונדים וחילק 7 אסיסטים.

מעבר למספרים, זו התנהלות של מי שלוקח אחריות ומחפה על מי שפחות.

והוא, ילד בן 20, שחרר את האמירה הנפלאה, הכאילו מפרגנת, מקדיש – מה זה מקדיש? – את הניצחון לאחר:
Big fella,” Johnson said into the TV microphone, “I did it for you. I know your ankle hurts, but I want you to get up and dance.”

בחור גדול, עשיתי את זה בשבילך. אני יודע שהקרסול שלך כואב, אבל אני רוצה שתקום ותרקוד.”

כדורסלן העל שלי – מג’יק ג’ונסון.
הוא, מה שאני רוצה להיות לכשאהיה גדול. גם בכדורסל.

בנוסף להיותו בכל רשימת הגדולים בכל הזמנים, הוא מצחיק, שנון, פוליטיקאי, איש עסקים מצליח, ואולי מה שעושה לי את זה הכי הרבה – מדגים מתודה ניהולית נשאפת; רכז בגובה 2.06 מטר, וכששחקן לא סיפק את הסחורה בבתפקידו בחמישיה, מג’יק השלים את תפקידו. לא פחות טוב ממנו. על־פי רוב, כשג’ונסון קלע למעלה מ- 20 נקודות, הלייקרס הפסידו – כלומר במקום לנהל ולחלק אסיסטים הוא קלע, כי הם לא.

כמאמן וכמנהל קבוצה הצליח פחות.

את קבוצת הלייקרס עצמה, לא במיוחד אהבתי.
את ג’יימס וורתי’י, ומייקל קופר הקשוח – כן.

הראשון

קארים עבדול ג’באר היה שם הכדורסל הראשון שהכרתי; 1969, עזרד לב, חבר ילדות משכיל, גם חשף אותי ללגו, גר כמה עשרות מטרים ממני בחולון, יליד כמוני 12/6/1960, שיחק אתי כדורסל על שלט האין כניסה לרחוב טרומפלדור 13 פינת השומר 1 בחולון. סיפר לי על קליעות הוו’ של לו אלסינדור. ב-1971 שינה את שמו לקארים עבדול ג’באר.

גם על ווילט צ’מברליין סיפר לי.

סחבי

את צ’ארלס ברקלי אהבתי. כמו חבר.
פעמיים, למבוכתי, חלמתי שאנחנו כחברים, נפגשים בבר. מצחיק ושנון, מסתלבט על עצמו, לפנים – I am not a role model, נראה אחלה גבר, אוהב עימותים, עם פני הבובה שלו, השפתיים המלעלעות תדיר, נראה כאילו שיש לו סוכריית טופי נדבקת לשיניים התותבות, ובעצם הלסתות לועסות את ההערות שתיכף יברחו, יסבכו אותו.

מבחינת כדורסל היה פאואר פורוורד, המקביל של קארל מלון. מלון היה יפה כ-אל, עם נתונים מושלמים, הוא נעזר בג’והן סטוקטון, השחקן הלבן שהכי עשה לי את זה, והיה נראה כמו קצין מילואים בהיאחזות. ברקלי עשה הכל ללא עזרה, היה נמוך ב- 13 סנטימטר ממלון, היה מגוון ממנו, סידר לעצמו את המצבים.

דיזל

שנתיים לתחילת הקריירה של שאקיל או’ניל עזבנו את ניו-יורק, אז לא הספקתי ממש להתחבר אליו. לי אינספק, האיש גאון, מצחיק בטירוף. את מג’יק וברקלי אהבתי יותר בשל היתרון הפיזי יוצא הדופן והלא פיירי שלו. וכן העדפתי את האלגנטיות של פיפן הנחישות המנצחת של רג’י מילר על זו של ג’ורדן.
מייקל הוא לסחים. וככה את לארי בירד.

המעניין

למבינים

המרתק – דניס רודמן.

אפשר היה לפתור אותו ב’חולה נפש’. וזה מעבר לכך. השפעה משמעותית על כדורסל חריג.

אנרגיית כדורסל חריגה, לא מסונכרנת לנורמה, מתועלת חיובית לתוצאה, עם יכולת ספיחת אהדה אישית.

הבנתי מספיק בכדורסל כדי להבחין שרודמן הוא תופעה חיצונית שייחוד תרומתה למשחק הוא כמו הרקע הלבן לאות שחורה; אם מג’יק ניהל, מייקל היה הסיבה לקיום הצוות המסייע supporting cast – גם אם פיפן היה בצוות – רודמן היה תשתית, enabler, אפשר לכולם להביא את היכולת ובכך להעצים את התוצר.

לא הבנתי מספיק לראות וממילא לא לנסח, שבספירה של מי שמוסר לאסיסט, פרמטר אלמוני, הוא מוביל בפער ניכר.

בסרט 30 על 30 – מין גרסה מצומצמת של ה’ריקוד האחרון’ – עולים היבטים נוספים של הנראה על המגרש והדיבורציה שלו.

במבט שטחי לא ברור, אם רודמן מפגר או לא.
ברור שהוא מקרה ראש, שיש שם תקלה אישיותית.
היו עוד עם מני תקלות. נניח, אלן אייברסון, בלייק גריפין, דמאר דרוזן, לאמר אודום, מטה וורלד פיס, פול פירס, קווין לאב, טו ניימ א פיו עם מנטל אישיוז.

מניח שהיו כאלה שבאו מרקעים קשים משלו, אם ניתן היה להשוות, בעייתיות רקעים.

דאוס אקס מכינה

בצד הפיגועים המנטליים שחווה, ברק המזל – גורמים חיצוניים שהשפיעו דרמטית על חייו, פגע בו שלוש פעמים:

  • צמח כשלושים סנטימטר, ל 2.03 בשנה. זה יכול להיות?
  • מאמן כדורסל מכללות, זיהה בו ‘יכולת יוצאת דופן בנדירות’, שבתיכונים לא ראו.
    לרודמן לא היה כדורסל ברמת היסודות. נזרק מנבחרת התיכון. לא קיבל ולא הודרך.
    במכללה פרח; יכולות אתלטיות יוצאות דופן, אקספלוסיביות, נתינת מעבר למה שיש לו, ריצוי המאמן, מוטיבציה של הבנה ישירה של לאן יחזור אם לא יצליח, היו כלי עבודה.
  • בגיל 23 התחבר לילד בן 13 כחבר. משפחת החבר אימצה את רודמן. אם תשתית זו לא הייתה קורית לא יכול היה לתת את מה שנתן במכללה.

אישיות הפסיכי ברקע, בצד כמה דמויות מפתח במין דאוס אקס מכינה אפשרו את הביזאר הזה להתקיים.

צ’אק דיילי, מאמן כדורסל נפלא, ניתן היה לראות את הערך המוסף שלו לקבוצה גם בעין בלתי מיומנת כשלי, קיבל אותו לדטרויט פיסטונס, פרס עליו חסות אישית.
חבריו לדטרויט פיסטונס דברו עליו במושגים של מי שהיה ביישן ומצריך חסות והגנה.
אז לוקח בערבון מוגבל את דבריהם, כשנאמרים 30 שנה אחרי, לטלוויזיה מגמתית, ועדיין, בתמצית ובצמצום חושפות את הייחוד האופייני.

“גאון”, אמר עליו אייזאה תומאס; יכולת לקיחת הריבאונדים שלו היא שילוב של נחישות, מיקוד, אתלטיות, והערכה פנומנלית לחזות לאן יוסט הכדור לאחר שפגע בטבעת.

ייחוד

אחרת

גזע

או. ג’יי. סימפסון היה מי שפרץ את מחסום הגזע – שחור שלא התייחסו אליו ככזה; התרועע עם לבנים, לבנות, נמנע משחורים, הצליח ברמה ששאפו להסתופף במחיצתו ברמה שגזעו השחור היה שקוף סוציו-אקונומית.

מייקל ג’ורדן קידם את הפרדיגמה צעד נוסף. העליונות והכריזמה הפכו אותו שקוף גזעית.

נראה שרודמן היה ביזאר ברמה חוץ גזעית, נשוי שלוש פעמים ללבנות – אותו ז’אנר בלונדיניות.

קשר בין אישי

שחלוף חסות בערך דיסציפלינרי

רודמן הצליח לייצר את קשר עם דמויות משמעותיות שפרסו עליו חסותן, המאמן במכללה, משפחתו הלבנה של חברו בן ה- 13 כשהוא היה בן 23, צ’אק דיילי, עמיתיו בדטריוט פיסטונס, פיל ג’קסון, מייקל ג’ורדן עד לרמה מסויימת; מעמדת סוג של נצרך, שיודע לתת משהו בעל ערך מעבר לחמלת הנתינה ללא תמורה, שלא הייתה עובדת עם טיפוסים חסרי חמלה חותרי תוצאה כעוסקים בספורט.
ועד לקים ג’ונג און.

מוטיבציה

ייחוד

מכיר כאלה ששאפו להגיע לכל מיני מחוזות ולא הצליחו, שכן לא טפלו בדיסציפלינה אלא בפן אישיותי כלשהו.

רודמן טיפל בחסך אישיותי.
לא במשחק. ברור שהמשחק משני. לכן היה נעלם מדי פעם. ועל תנאי.

הוא צריך לעשות את זה בדרכו, או שלא יעשה את זה בכלל.

בכדורסל טיפל באופן כה ייחודי, הן בממדים החריגים, ובאיכות התוצאה, שבכל זאת רצו לצרוך את מה שניפק.

אישית

יהיה מופרך לומר שאני חש הזדהות עם רודמן. היי – אני לא שם, בשום ממד.
ועם זאת הוא עושה לי את זה בכמה ממדים;

בהתנהלויות עסקיות, חברתיות, אני שואף לנפק גם את הממדים התשתיתיים, אלה שלא נספרים שננלקחים כמובן מאליו, והעדרם ימנע אפשור.
ממדים שאני מוטה אליהם אף יותר מאלה היזמיים פרקטיים, האינטגרטוריים. משקיע הרבה אנרגיה, באלה הלא נראים.

גם אצלי יכולת ההתפשרות לא מפותחת. לא יהיה כמו שאני כיוונתי אליו – לא שווה.
על גבול, לעתים שלא מתחשב בתוצאות, לא רוצה את זה.
יש לי את הקווים המאד ברורים לי, שאם הם נחצים, אני בועט. בכל. מאבד עניין.

מעריך את העובדה שניהל מחוץ למגרש אורח חיים לא ספורטיבי במנותק לחלוטין ממה שקרה על המגרש, שם נתן תמיד את כל מה שהיה לו.

אוהב את אמירתו הלוקחת אחריות על מה שקורה, קרה לו.
בעיני עצמו הוא לא קורבן.

לא מאתר בעצמי את הפתולוגיה עם הקוועץ האישיותי בריצוי שיש בו.

Share

הערות? אשמח לתגובתך