הכללה והדרה

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

[עוד ניסיון] הבחנה

מכליל

מדיר

מכנס (נורמטיביות) אמונה רציונליסט (סביר)
מניח, חושב, חפץ שהחותר למחשבה רציונלית, עמוק בליבו, בסתר מחשבתו, שותף לווריאציה של אמונת המאמין, רק שמסיבות לא רלוונטיות בוחר להסתיר את אמונתו.

חי בתפישה שבעתיד כלשהו האמונה, תיחשף.

תפישה החותר להבנה לוגית מניח, חושד, שכל אחר לא רציונלי.

(לא מבין את הייחוס לאיבר הלב מעבר להיותו אינסטרומנט אורגני לקיום חיים.)

מפריד בהנחתו בין היותו מוכוון לאופן מחשבה רציונלי לבין מי שמוכוון אמונתית.
רציונליזם, בשונה מאמונה, איננה נמצאת על מנעד ‘הרבה-קצת’, ולכן הרציונליסט אורב לתפישת האחר כדי ליירט את שמץ התפישה החורגת מרציונליות.

הדתי החי בביטחון תשובותיו, כלומר הביטחון במקור כל התשובות, מניח שהחילוני בהדחקה, עושה דווקא ומכעיס.

בעתיד כלשהו, מוחשי יותר מעתיד בוא הגאולה, משיח או הנירוונה, חסר האמונה יחטוף את הבומבה המאירה והמשנה, הפעם לתמיד, את התפישה הלאטנטית הקיימת ויכיר ב’צדקת’ האמונה.

דת הרציונליסט לא מייחל לכוח עליון מסדר, ומעריך שעמיתיו ייתפשו בקלקלתם האמונתית בטלטלה התודעתית הבאה.
הלאומן משליך את תחושותיו על הרציונליסט.
הוא משוכנע שאם לו יש את תחושת ההתעלות משיוך לקולקטיב נשגב ערכית גם האחר לא נעדר רגשות אלה.מבחינת הלאומן, הרציונליסט בחביון רגשי, נאבק ברגשותיו.
מתישהו בעתיד, יראה את האור- יחשף לרגשותיו, ילך איתם, ייהנה מהם, וולונטארית שכלתנית.
או, שתחושת הלאומיות תכפה עליו בעל כרחו, באמצעות גורם חיצוני עויין שאיומו יוכיח את הצורך הקיומי בשימור זהותו הלאומית.
לאומיות אין כמיהה לתחושת יחד של קהילה חזקה מפרטיה, המאליהה את קיומה כערך עצמאי ומקודש.

במקרים מסוימים היעדר הכמיהה מלווה באי-נוחות או חשש אם מזהה שקידוש ערך הכלל עלול לאיים על פרט כלשהו, ובאסקלציה השלכתית על עצמו.

המאוהב גורס שהרציונליסט שואף להירפא מאכזבתו הרומנטית.

עוד לא הייתה לו ההתנסות הראוייה.

רומנטיות ולא למחוות ועזרים רומנטיים שהם מהות היחסים הבינאישיים.
הנורמטיב משוכנע שהלא נורמטיבי מנסה להתכנס לכללים שמיטיבים עימו, רק שאינו מצליח.

לעיתים הנורמטיבי יגלה חמלה וגמישות לעצם המאמץ, שכן גורס שאם האחר יתאמץ גם יצליח להתקבל לאחווה, יקבל את הטובין- אישור הכלל, שכן בבסיסו הוא שואף לכך.

במי שלא מנסה להתכנס, הנורמטיב רואה כסוציופת. מסוכן.

נורמטיביות התוצר לשאיפה של הכרת הסביבה נחשבת כבונוס מפוקפק, שכן, אם הסביבה תפעל רציונלית, מה שבאופן גורף, כנראה לא יקרה, לתפישת המדיר קיום הכלל יהיה טוב יותר, וכך אין סיבה לשאוף לנורמטיביות, אלא לרציונליות, בתקווה שנורמטיביות תטמע ברציונליות.
אמונה, כל אמונה נסמכת על רציונליות. החל מהסיבה למה להאמין, וכלה בהתאמה לתנאי מציאות.

אמונה במהותה לא מתיישבת על רציונליות מוחלטת.

תמיכת עמיתים לאמונה היא התמיכה האפקטיבית, הזמינה והזולה ביותר.
בכינוס דומים לאמונה מתקבל חיזוק ונחמה.

בנטייה האנושית, ביחסים בינאישיים, קיים ממד ההכלה, החיבור, הסליחה – גם אם בשם תפישות אמונתיות נעשו נזקים רבים – ממד הכינוס יחד.

הצעה, למה? במחשבה רציונלית יש הפרדה בין העדפות, טעמים ורצון שגם לרציונליסט יש אותם – גם אם נתפש כמנוכר, משמים או חסר אותם – לבין תפישת מציאות והכלים להגשמת תאוותיו.

בדמוקרטיה, הרוב לא מהווה כלי להוכחה לוגית ל’צודק’ ו’נכון’, אלא כלי להתנהלות בחברה.

החתירה לפירוק, הפרדה, היא בבסיס המחשבה הרציונלית, המלה ביוונית למדע מקורה ב’חיתוך’.

ברציונליות אין חתירה לבנייה.
יש לחיתוך.
חיתוך מרבי של מכלול המרכיבים,
לכן ההדרה.

נראה שיש יותר חופש בין בחירה באמונה כזו או אחרת מאשר האם להיות רציונלי או לא.

נתקלתי בין מי שנע בין אמונות, דתות, זהות לאומית ונורמטיביות בתוכן.

לא פגשתי במאמין שהפך לרציונליסט.

פיתוח אמונות ורציונל התומך בקיומן מצריך אינטליגנציה גבוהה מבסיסית.
[האם מי שפיתח אמונה מורכבת הוא רציונליסט, שמשווק את האמונה שייצר בלא להאמין לה?]

בחירה נראה לי שאין יכולת בחירה האם לחתור לרציונליות.
נראה לי יותר שזו תצורת מחשבה.לא נתקלתי בחותר לרציונליות, שהחליט לחדול מחתירתו.

המנגנון הבורר האם אדם מוכוון רציונליות או לא, בלתי מאובחן לי.

חיות עם אינטליגנציה נמוכה משל אדם, מתנהלות ברציונליות תגובתית מול גירויים.
הן אולי שוגות בתפישת הגירויים ונעדרות את ממד האמונה, דת, לאום, נורמטיביות או רומנטיקה.

חתירה מובהקת לרציונליזם, בצד היותה משוייכת לניתוק רגשי, מקושרת לאינטליגנציה גבוהה, שכן מחייבת כלים אינטלקטואלים לפירוק מציאות למרכיביה, בכל עת, בהיותה מנועה מהתכנסות לנורמטיביות מנחמת.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share