נינג'ה 600 1987

מינורי באם-אז מוטיבציוני

משך הקריאה: 13 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

Ronen Roudik 16 aviron aר’ישל’ה- ר’, או רונן רודיק, חבר מניו יורק.

הכרנו באוניברסיטתנו המפוקפקת. בהשראת פרשת קו 300 שארעה אז, אני הייתי דל’ת, הוא- ר’, ובחיבה- ר’ישל’ה, עד היום.

יפה כפסל – הוא לא רואה את זה – פרופיל קיסר רומי מוטבע. הסתפר כל שבועיים, פעם בשבוע גילוח עורף.

טיפוס. “אין לי יכולת דיחוי סיפוקים” מעיד על עצמו.
כילד, קפץ מקומה שנייה עם מטרייה כמצנח. הורשה לצאת לטיולי כיתה רק עם מכתב ש’בית הספר לא לוקח אחריות על רונן.’

בפשטות שקיפותו, בשקיפות פשטותו, אומר שמה שהניע אותו, עניין אותו בשירותו הצבאי זה ללכת בדיזנגוף בסנדלים וקלאץ’.
התבאס שהלך ולא היו מכרים שראו אותו.

כבוגר חלם להיות כפיל בסרטים; כשפספסנו סאבווי – רץ אחריה, קופץ ונתלה על הקרון האחרון, המתרחק. יום אחד הגיע לאוניברסיטה בפנים נפולות – אופניו נמחצו בין המשאית לנגררת הפונה, כשהוא ואופניו ביניהן. מין שטיק שליחים כזה.

כסטודנט, אביו סיטונאי המשקאות היה נכנס לחנויות הלקוחות, שואל בתמימות אם אפשר להתקשר לבנו.
בטח” נענה, ומתקשר לר’ בניו יורק כשהתעריף היה $10 לדקה.

סיפר איך משפחתו מייחלת שסבתו “תמות כבר.

מעבר לחיבה הבסיסית, ואולי בשל כינונה, עברנו קטעים –

  • גער בי, ועדיין, על היעדר אופי,היעדר הדאגה העצמית ויכולת הארגון- בשבתנו בחורף על קפה בקפטריית האוניברסיטה המעאפנה, עם המעיל והתרמיל. עליי.
  • כשעבדתי במשלחת ממשלתית הוא אבטח מוסדונצ’יק אחר. היה מפתה את עמיתיו המאבטחים לשחק הנדס’אפ באקדחיהם השלופים. הטעונים.
  • נשכרתי, כשעות נוספות, להשגיח על מיגל המנקה. בחמש וקצת, לפני שהופיע לעמל יומו, הייתי מגיע למתקן, הולך לישון בחדר המאבטחים ומבקש מהמאבטח התורן שיעיר אותי אחרי שמיגל מסיים.
    כשר’ישל’ה היה במשמרת, היינו נועלים את המנקה במתקן וירדנו לבילי’ס, צופים בבנות מתגרדות על עמוד, עם כוס קולה – אנחנו, בלי בגדים – הן.
    בכל מקרה, אני את מיגל מעולם לא ראיתי בשנה ומשהו של קריירתנו המשותפת במתקן.
    במקרה זה, לא הייתי מייחס זאת להתנשאותי – גם הוא לא ממש התעניין בשלומי.
  • ב 1987 רכבנו ממנהטן לקצה Long Island לרכוש לי נינג’ה בת 300 מייל, שהבנדוד של בעליה התרסק. אמו של הבחור הבינה את הרמז – העדיפה שאני. ninja600
    על ה-Long Island Expressway, 495, ניידת משטרתית רדפה אחרינו – לא שמענו את תחינת, נואשות, אזעקותיה. כשנסע לצידנו, תנועות ידי השריף תרגמו את כוונותיו ומבעי פניו, ועצרנו בצד הדרך.
    השריף התבכיין – פאקינג שריף – שר’ישל’ה רכב ב- 110 מייל לשעה, והוא, השריף, התלונן שהוא מסכן את חייו ברודפו אחרינו.
    You don’t have to, פטרתי אותו, מה רוצה מאיתנו, אני ביקשתי ממנו?
    בתגובה, תחב את שנינו לניידת בואכה משרדו, כשטבועה בי התמונה של ר’ישל’ה מצטנף מאחור מניח את ידיו המשולבות על מסעד
    חמישה מילין נצרכנו לכתת רגלינו לאופנוע שהצפנו בינות השיחים ולגלות שהווינקרים נתלשו ונגנבו להם.
    את יתרת הדרך אני רכבתי. במשך אף יצא לי לעקוף את אותה ניידת, לעטות על פני ארשת אנונימי, שלא ניעצר שוב.
  • ב- 1988 נרשמנו לקורס צניחה חופשית בקצה פנסילבניה, ממנו נזרקתי אחרי הצניחה הראשונה – התעלמתי מהנחיות מכשיר הקשר מהקרקע.
    כשנשאלתי ‘למה לא צייתתי להנחיות – אז, 1986, 27 שנים לפני, עוד לא קראו לזה סלפי, זה מה שעשיתי בין שמיים לארץ, ואף התנצלתי – Sorry I was busy taking shots. הם רתחו.
    ר’ הועף בצניחתו השנייה. לא זוכר על מה. יכול להיות שהעיפו אותו על רקע עדתי?
    מה יש לאמריקאים האלה עם הומור?
  • ב- 1989 כתבתי לידידי הנערץ עבודה אוניברסיטאית בספרות- משהו על עמוס עוז.
    ר’ העסיק את ים ידידותיו שהתקשרו לידידי הנערץ, ובישרו לו בטון ובאינטונציה רשמיים את החדשות המרטיטות:
    הוא זכה בפרס החוף המזרחי על עבודת הספרות הטובה ביותר ל- 1992, ולכן-
  1. נוחתת עליו ההגנה על התזה,
    תוך שבועיים,
    בפני חבר השופטים שיתכנס בצפון קרולינה.
    שם תיבדק רמת עמקותו בהגות עמוס עוז וברעיונות הנפלאים שהעלה בעבודתו. אם אומר שמעולם לא קרא פרוזה, לא אחטא, בטח שלא לאמת.
    להתמודד עם קריאת ‘מנוחה נכונה’ נשוא העבודה?
    צרה שהדירה את מנוחתו בלילות.
  2. הפרס בו יזכה- Cessna 172, המטוס שבדיוק למד עליו לטוס.
    שמחה שהדירה את שלוותו בימים.
  3. והנחמה,
    התחושה הנפלאה על חלקו וזכויותיו הבלתי ניתנות להפקעה על ההצלחה, ההכרה והכבוד שהשתכשכו בחיקו על חלקו בעבודה עטורת הפרסים. העובדה שהוא לא היה שותף למילה אחת, מילא לכתיבה אך אפילו לו לקריאת העבודה לא מנעה ממנו לגזור את קופון הצלחתו הכבירה ועל חלקו הבלתי תחליפי בזכייה המכובדת.

שבוע, ערב ערב, נקרענו. כל כמה שעות ר’ היה מארגן ידידה אחרת שתתקשר תלבה את החרדה עם פירוט תנאי הגנה על התזה, וחברתה מבעירה תקווה על האריינג’מנטס באיסוף המטוס.
האפקט היה כה קשה, שמאז ידידי הנערץ ואני על זה לא מדברים.

  • ב- 1990 ר’ הדיח אותי לקורס רכיבת מירוצים שעבר בקליפורניה קודם; “דיקמנוס,” פסק “אתה חייב!”
    בהתאם למוניטין שמייחס לי עד היום כנגרר חסר אופי, ירדתי לפלורידה לקורס טיס ב- American Flyers היכן שמְפָגע התאומים למד לטוס, ופתחתי בקורס רכיבה.
    יומיים, 15 איש, נינג’ות קאווסאקי קרביות, מסלול שניים ורבע מייל תחרותי מסחרי. הולבשנו חליפות עור-חתיכה-אחת והחתמנו על אזהרה- עפת נפלת. כלומר להיפך.
    הרע
    עפו שלושה. הייתי הכי חלש ופחדן בקורס. בעודי רוכב קְפוּץ גבות וישבן ופרקים לבנים, מנסה לגלייח מכל סיבוב עוד עשירית שנייה, עקף אותי המדריך על נינג’ה עם כידון אופניים בישיבה זקורה ויד אחת. בחי אלוהים.
    הטוב
    האמריקאים אומת הדיפלומות המנחמות העניקו לי את תעודת ה’משתפר ביותר’.
    הקורס שינה לי את הבנת והרגלי הרכיבה מאז.
  • בעיר ר’ היה מתגרה בי, החננה, והתכנסתי לתחרויות בברודווי בין הבלוקים- הוא היה חסר פחד.
    אני תמיד הפסדתי. מבחינתו, כדי לנצח לא יאט לפני רמזור אדום, באימוץ גישת- לא שהניצחון זה הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד החשוב.
  • דיקמן אוירון סיני ר' רונן רודיק
    ר’, ר’ישל’ה, רונן רודיק ת”א-שארם-סנטה-אילת-ת”א

    בצוק איתן, יולי 2014, הדיח אותי לנסוע לשארם. על אופנועים. חסר חוליות שכמותי נעתר. בחמישי בערב, בפיצריה דלוחה באילת, צפינו ראינו, לראשונה, בטילי כיפת ברזל מיירטים קסאם. למחרת, שישי, חצינו את הגבול, לא שועים לתמיהת העובדים – ‘לא ראינו ישראלים חוצים את הגבול כבר חודש’.
    הוא אומר עלי, ‘אין לו שתי חוליות מחוברות יחד’. ישנו בשארם, אחרי שארבעה מלנות גרשו אותנו על רקע דרכוננו התכולים. בשבת היינו בסנטה שם, הוא תפס את ראשו כשנכנסתי לויכוח אידיאו-פוליטי עם אוהד חמאס. בערב עברנו את הגבול לאילת, שם התבשרתי בבשורה נוראית.

ברטרוספקציה 🙄 שטחית: המצע המשותף הוא האהבה למוטוריקה החווייתית.
יותר עמוק, זיהינו את החיבה העמוקה, הסקרנות, השקיפות התהליכית תודעתית- מה שרואים זה זה.

לא תפש את עצמו כאינטלקטואל או נבון. הנחישות משהו. הגבולות- פחות.
אחרי הצבא סבר, שההשכלה האקדמית פרקטית תקדם אותו. רצה לעסוק בעץ. היה לו חזון לכרות את העצים בסנטראל פארק ולמכור אותם.
אז עשה תואר ראשון בביזנס, ושני במדעי העץ בארה”ב- יש דבר כזה,
מכה ברוסיה, והשלמות ב- 14 שנות סין.

לפני שנה ומשהו שב לארץ, שוקד במשרד נסיעות, בנחישות של נמלה סינית, במימוש החזון הבא שלו- תיירות צליינית נכנסת ממדינות אקזוטיות עתירות אוכלוסין.
במשרד, כסוכן זוטר, מרוויח בחודש, באלפים שקליים, את שחסך במיליונים דולריים. לומד, מטמיע מיישם, מתגלח על לחיי אחרים. אינקובטורית.

אני בהמון אנרגיה וללא הצלחה, מנסה להדיח אותו למסעות אופנועים, יש לו את היכולת והמשאבים- איבד עניין. לא ממש מצליח להניע אותו. אז אנחנו רוכבים מקומית. עד היום הוא משאיר לי אבק.

פיתייח סט רוטינות חיים קבועות ונחרצות ששנינו מציינים ש’זה נורא כמה שהוא זקן’ ושהוא ‘נקייבה עם שק אשכים שעיר’, אבל אני בעיקר רואה את זה כפאן האינסטרומנטלי באישיותו, ופחות כזקנה (-אצלי למשל, הזקנה פורמת את מעט הרוטינות שבעמל רב ובהצלחה מועטה אגרתי.)

התודעה פשוטה- אין סיבוכיאציות. ברורה. שקופה. משעשעת.


באחד מטיולי האופנועים שלנו, דברנו על השיחות שהיו במשפחתנו הגרעיניות.

לא דיברתם על מס הכנסה?” הוא תמה.
מעולם לא, ר‘.”

מספר לי שאצלו זה היה אחרת;
יום אחד הלך לים עם אביו, וזה שאל אותו מה אלה הסנדלים השונים מאלה שבאו איתם.
ר’של’ה הסביר שלא מצא את סנדליו, כנראה נגנבו, אז גנב אחרות.
שבוע הייתי מלך הבית.” התמוגג. 35 שנה אחרי.

שבוע אחרי, כשתכננו לרכב עם אופנועו החדש לאילת, דברנו על רצון ותגמול.
אמרתי לו שלא גדלתי על אם-אז(ים), ואת הקיצוניות הזו אנחנו מטמיעים בילדינו, על הבעייתיות שבכך.

אז איך אתם מתמרצים אותם?” תהה “מה התגמול?”

אני מבלבל לו על ה’דבר הנכון’, על הכרה מילולית, על פוסטולאט קנטיאני וציפציפיאדות עצובות כאלה ואחרות, והוא משיב לי בשלושה, משובבי נפש:

  1. אחרי שזרקו אותי מעירוני ה’ עברתי לעירוני יא”,
    בית הספר שהסלוגן שלו ‘אצלנו ההזדמנות השנייה היא ההזדמנות האמיתית להצלחה’, נמצא מול ביתי. ר’ מראה לי את החלון ממנו היה פורץ לחדר המורים לגנוב את המבחנים.
    “לא רצו להעלות אותי כיתה מפני שהיו לי רק שליליים. ההורים שלי הבטיחו לאחותי שאם תלמד אותי ותביא אותי לשני שליליים ואעלה כיתה שנינו ניסע לאירופה. היא למדה, סיכמה, ולימדה אותי, ובקייץ נסענו לאיטליה ושוויץ.”
  2. כשהייתי קטן, כססתי ציפורניים. הגעתי להסדר עם הוריי שבכל שבוע שאני לא כוסס אקבל תקליט. על כל אצבע לא כסוסה. קבלתי ים תקליטים. תראה” הוא מראה לי את אצבעותיו “כל שבוע הייתי מקבל 8 תקליטים, עד היום אני כוסס רק את שתי הזרתות.”
    “צ’מע”, אני מחרב את המסיבה מבעד דמעותיי “אם לא תאכל את האצבעות שלך עד סוף השנה, אתן לך אמ.פי.3 לכל זרת.”
  3. ואז מקנייח בסבתו;
    לפני כמה שנים, הסבתא שלי חלתה. הייתה צריכה עירוי דם” – המקלדת נרטבת לי מהדמעות – “אמרתי לה, סבתא, אני מוכן לתרום לך דם, אם תקני לי קסדה.”

 

לקריאת המשך על ר’ישל’ה, מינורי ברצון ובתשוקה המוטורית,

Share

2 תגובות בנושא “מינורי באם-אז מוטיבציוני”

  1. שאין מוסר ולא השכל.

    חלק מתהום תפישתית פעורה,
    זה שאני מתפעל מחיוויים שמקבל מהחיים.
    בכתיבות הקטנטנות האלה לא סוגר במסקנה,
    בטח שלא דחוף לי לשווק מסקנה,
    או שאחר ייאמץ מי מתפישותיי השגויות,
    אלא תמיד משאיר פתוח לאינטפרטציית הקורא.

    מבחינתי, אם חייכת, דייני.
    אם צחקת, שימחת.

    ככה פשוט.
    זוכר?
    אני איש פשוט. נהנה מהבייסיקס. נמוך. שטחי. אופנוע. חו”ל, חוויות. בקטנה

הערות? אשמח לתגובתך

Share