מינורי בקקה במכנסיי

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

ב-1964 ירדנו ריטה, דוד, רני אחותי בכיתה ו’ ואני לאילת.
אז לא ידעתי, בהמשך עודכנתי שהסיבה למעבר הייתה הברונכיט ספסטית שלי.
ב-66′ הלכתי לממלכתי א’, המורה המצוינת אורה רובין המנהל הדגול שלום שבח, כפי שנצרבו בתודעת ילד בגיל שש עד תשע.לפני כן, הייתי בגן ‘קטנים’ וגן חובה. כרמלה הגננת, בהירת הפנים – צרובים לי,
אתי העוזרת, כהת עור, גוצה, מבוגרת יותר, אהבתי אותה יותר.
זוכר כמה מראות ותחושה אחת:
הייתי צריך קקי.
לא זוכר למה, עשיתי במכנסיי.
נצמדתי לקיר עם האבנים האדומות, גב לים. זוכר את תהייתי ‘איך ייגמר?’.
נשאלתי, לא זוכר על ידי מי, האם עשיתי במכנסיים.
הכחשתי. עניתי ש’לא’ כשהרגשתי אז, וכעת בשחזור, את עקצוצי הקקי במכנסיים.
מאז, כשנמצא במצבים בהם אני נשאל על סיטואציה שאינה נוחה לי – מרגיש את העקצוצים בעור הישבן.
נזכר, שהכחשה, ספין, פוסט אמת, נראטיב – יו ניים איט – נשארת בתחתוני המחרבן. ומעקצייצת.
או לא.

 

לא בטח שכך ראיתי את הדברים בגיל 5,
כן מכניקת המחשבה עוצבה בהשפעת יסודות אלה.
איך אומרים? נראטיב. נראטיב מחורבן.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share