מינורי באזכרה החברתית

אתמול, כמדי ראשית ספטמבר, כארבעה תריסרים מתאספים בבית קברות של ישוב וותיק בשרון לאזכרה לחלל צה”ל, אח של חבר.

האזכרה, נשאת על דינמיקה שנטבעה במשך 31 שנים ומוכוונת על ידי האם, תמהיל תכנים תומכים, המשקפת את התמודדותה עם האסון.

האבולוציה ההתנהגותית שהתפתחה, כוללת גם את מיקומן של הדמויות הניצבות בגיאוגרפיה הלוקלית; לכל מקום אדם, אדם לכל מקום- מימיני עורך הדין האקסצנטרי, חבר מכיתתו, נדד מעמידתו לפני ומשמאלי, מקפיד להגיע עם עניבה, לכבוד לקוחותיו, המת, או אולי הנוכחים.
שלושה מטרים לדרומי ניצבת אהבתו של בן ה-20. נושאת את משא תפקידה באופן שמעורר את הערכתי.
עוד מעט לפניי נמצא מי שנטל את האחריות לנטוע מחדש את העץ שהיה נוף ילדותו ולהעביר בשלמותו בעת שההורים עזבו את בית הולדתו לפתח היישוב. ושוב מוזכר הקושי וההתנגדות כליה הנחישות התגברה.
ונציגי יחידתו, בנים להורים צעירים ממנו, ומשפחה מהבהבת בהתאם לעכשוויות היחסים, גזעים אנושיים, תפישתיים, לקיום ותחזוק הזיכרון.

נדמה לי כרצף של תמונה דוגמת סיטואציה משתנית באינטרוולים קבועים לתיעוד רצף זמן מתמשך- התפתחות, שינוי, בגרות, זיקנה.

כתמיד, אני אחרון, נוכח, נמצא עם הסתייגות.

שלשום נצבתי במקומי, כשמאחורי מצבה שחורה משיש, שלא הייתה בשנה שעברה.

בדקות שבין 17:30 לתחילת טקס האזכרה, גבר מעט צעיר ממני – מבני משפחת האבלים לידינו, עם סיגריה ספה עקר בטלטול נחרץ מתקן נר נשמה בידיים מיומנות והחליף באחר.
ציינתי לעצמי בהערכה קנאתית, את ביטחון ידיו- אני לא הייתי יודע מהי מידת עוצמת הכוח הנכון להפעיל על הקופסא כך שתפרד בידידות ממה שאוחז אותה לשייש בלא גרימת נזק לה, למצבה רחמנא ליצלן, או – ישמור האל – לידיי הבלתי מיומנות.

מעט לאחר שהאזכרה החלה, התחילה התרחשות גם במצבה הקרטבה אלי יותר, זו השחורה מאחורי.
מניח שהיה זה ‘טקס גילוי מצבה’, לא סגור על כך.

יש איזושהי התחככות מגע, בין שתי ההתרחשויות.
הרמקול הנייד של האזכרה, המגביר את הטקסטים המוקראים והשירים נמסך – לא מכיר תיאור טוב יותר – בקולות שמאחור.

גבר מאחורי, חובש מכנס קצר, לבוש כיפה לבנה ארוגה, תובע עלבון, מתגונן מפני אשם שהוטח בו ושלא הצלחתי לפענח, ומזכיר תרחישים שיביאו למותו האפשרי והמשמעויות הנגזרות מכך.

קרוב המשפחה מנישואין, שהתאלמן לאחרונה שעומד צמוד לשמאלי, היה הראשון לפנות לאחור בתנועה המבקשת להסות. בהמשך נוספים עושים מבקשים באופן דומה. ללא הועיל.

עם התגברות הקולות, אחד ממשתפי האזכרה, גבר נאה עם חזות מזרחית, שאני מכיר מהתכנסויות קודמות, מתקרב למגלי המצבה ומבקש מהם להחריש. הוא חוזר למקומו לפניי, כשלפנייתו השפעה זהה על ההתרחשות כקודמותיה.

האזכרה הסתיימה.

בפנייה לאחור, חזינו באישה כבת גילי, חובקת את הקבר וזועקת ל”אבא” על התעללותו בה ובמשפחה בחייו, ומבקשת סעד ממנו במותו.

קרוב המשפחה שהתאלמן הפטיר בקול שלא מנסה להסתתר – “ליכודניקים’.

Share

השאר תגובה