משך הקריאה: 25 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

מוטוריקה בוסר

מוטוריקה עצמאות

מוטוריקה אמריקה

גילוי

לניו יורק הגעתי ב- 7/9/1984. טסתי עם דורון. יעל מחבורָתו שידרגה אותנו למחלקה ראשונה, $495 ב Tower Air. החברה נסגרה, הכרטיס פקע עוד קודם.

זוכר את הספק חלומות ספק בהקיץ שלי, שהכרטיס יפוג, שאני טועה לחזור לישראל, ואז לא מצליח לצאת חזרה לארה”ב. לכוד. זוכר את קירות הקרם במלון אדיסון כשהתעוררתי מהבלהונֶת. מין שילוב של כמה חרדות.

למה נסעתי?

1. לא הייתי אחוז בדבר שאינו יחסים אישיים.
2. סקרנות, צמא למראות, חויות, למידה.
3. הגירה – כלומר יציאה לזמן בלתי מוגבל, אולי לא לחזור,
4. לראות את ארה”ב, ספציפית, לחיות בה,
5. לטייל בדרום אמריקה,
6. להוציא רישיונות טיסה מתקדמים.

אמא ריטה שאלה – “יאירי, מתי תחזור?” “לא יודע אמא“, השבתי. “לאוקטובר ללימודים תחזור?” “לא אמא“.

היו מאחורי שלוש שנות לימוד באוניברסיטה שכללו מכינה במתמטיקה שלא הבנתי על מה מדברים, ‘שנה א’ משותפת’ מדעי החברה – לא שרדתי את הכלכלה, שנה ב’ מדע המדינה שהיה נראה לי בזבוז תשומות ולא מעניין, ושנה ג’ הכי מעניינת – קדם משפטים – שגמרתי בצד הלא נכון של הלוח, 120 עברו מתוך 360. אני, מאלה שלא.

היתה בחינה עם חומר פתוח, בצעתי ה- cut & paste, גזירה והדבקה, עם מספריים ודבק שעשיתי לזאב סגל – אז היו ימים טרום קבלת תואר הדוקטור. הפעולה החתרנית חרגה מההומור המאד מסוים שלו, אז נתן לי 55. נכשל. מקום מאה עשרים וקצת, ואולי באמת, המבחן היה לא משהו?

הבנתי את הרמז, פרט לאיריס, לא היו לי עוגנים וחבלים – זה הזמן. איריס ואני אכלנו במסעדה סינית לונג סנג, אלנבי 15 – שהיום אולי מעט פחות מאורתית, ועדיין פעילה, ונסעתי.

שלושה ימים הייתי אצל אבא של דורון, 201 E. 81st St, 22J. הוא נשאר שם, ואני עברתי לקצה המערבי והמושתן של רחוב 42. זוכר את המעבר לאכסניית YMCA, עם תלתל השער על הסדין של מי שלן שם לילה, או לך דע כמה, קודם לפניי, את מלון Edison, ואת אכסניית הנוער, שם גנבו לי כסף.

ממאורות אלה הייתי מגיע לג’ובים בShleppers, בבעלות שלמה בנימין ז”ל ולואיזה אשתו, האב והאם של תעשיית המובינג של תחילת שנות ה-80, היריבים המיתולוגיים של Moish’s, מבוטא ‘מוייש’, אצל יודעי הדבר.

כשניסחתי לעצמי שאשאר במנהטן לטווח ארוך, הוצאתי רישיון שמשמש גם כ- ID ב- Motor Vehicle Department, בחינה תיאורטית בעברית תנ”כית, ואז התרגיל עם העין העצלה –
עצימת עין ימין עם יד ימין וקריאה מושלמת בעין שמאל,
עצימת עין ימין עם יד שמאל וקריאה מושלמת בעין שמאל.
– תודה לג’, הוא לימד אותי את הפרקטיקה.

קבלתי הרישיון.

 1974 Ford D Series

המשאית הראשונה שלי. במנהטן. הברקסים לא עבדו. בחיי. בג’וב כלשהו, המשאית שחנתה על הגדה המערבית של השדרה השלישית ורחוב 88, החלה בתנועה מעגלית לנזול לאמצע הצומת. אילן הנהג ההמום נשבע שהמשאית נצורה בבלם יד – למה לא שילב הילוך? התודה (לא ברור למי) שבעת קרות הנס לא הייתה תנועה והמשאית לא חבטה בדבר.

עם אותה משאית גילחתי, כמאמר הקלישאה, מראה של מרצדס רשמית ושחורה באותה מידה, שחנתה לשמאלי.

ראית את את כוכב השביט האלי? מראה נפלא אחת ל- 75-76 שנים.
עם אותה משאית, כשאיריס ואחיה אבנר ספונים בתא המטען, בולי ואשתו חגית בתא הנהג ואני רודפים אחרי כוכב השביט האלי בלילה ברחבי לונג איילנד, כדי למצוא חתיכת חושך. לא ראית? טוב, גם אנחנו לא.

בתחילה הייתי הלפר של עמית, ובהמשך נהגתי עליה בין 1984 ל- 1986. מחנה כל יום ברחוב 53, בין לקסינגטון לשדרה השלישית, לצילו של ה- Citicorp.

התוכלו למצוא, ילדים, את השוני בין התמונה המובאת לבין המציאות שנחוותה?
בין הפותרים יוגרל מספוא.

פתרון: השוני בין התמונה המצורפת למציאות-

1. במציאות המשאית הזהה הייתה כתומה,
2. הבהמה – אני, בתא הנהג.
3. כן, וזה לא היה בהודו. זה היה בניו יורק סיטי!

כשביקרתי בין נובמבר לדצמבר 1984 אצל אחותי בחוף המערבי, פגשתי את שאול רשתי וגיא הרמלך שהיו אתי בצבא ונשלחו מטעמו לסיליקון וואלי. היו להם מכוניות משנות ה-70, דינוזאורים מוטוריים, עם שתי דלתות שמשבר הדלק, 1973 הכחיד. נסענו לטייל בקניונים של נבדה ויוטה. זה לא רק שהם היו, מניח שכך גם נותרו, מוכשרים מאד, כל אחד בתחומו, הם היו נהגים מחורבנים באותה מידה, ולא נהנו: לא זה מזה, לא מהנהיגה ולא מכך שמוציאים אותם מהקומפורט זון שלהם ולוקחים אותם לראות, לחוות, להתרצד. ברור שאני נהגתי.

סוף הסתיו, כביש נידח, אני במהירות גבוהה, לא זוכר בדינוזאור של מי מהם, חומות שלג משני צידי הכביש ביוטה, בגובה למעלה ממטר, נופים של פארגו. האוטו איבד אחיזה ואני שליטה, 335 מעלות אחרי, ננעצנו בחומת שלג. לכולנו שלום. פאשלה גדולה. מצחיק ככל שיהיה, עד היום מתבעת מהתקלה.

דרום אמריקה

חורף 1985. לא היה לי אישור שהייה לארה”ב. לא דירה, ופרט למובינג לא עבודה. מין קשר גורדי שלא הצלחתי לפצח.

ב- 15/1/1985 ירדתי לדרום אמריקה. התוכנית הייתה פשוטה – ממילא הייתי חייב לצאת כדי לקבל אישור שהייה ויזת סטודנט. במקום לישראל אסע לברזיל, אוציא בריו, אהיה חודש, אחזור.

אופסיק, בריו לא נתנו – מבחינתם, מה עושה סטודנט ישראלי שרוצה ויזה לארה”ב בריו? אבל לא לקחתי אישית גם ש
ברסיפה – דחו.
בבוגוטה – התעלמו.
בקיטו – היה סגור.
בלה פאז נתנו ויזה. איזו הקלה. וואלה, המשכתי ובספטמבר יצאתי מדרום היבשת.
הטיול הראשון.

לא הרבה נהגתי שם, אבל טסתי.

Tabatinga, Leticia – Bogota

טסנו בטיסות מסחריות מדלתאת האמזונס למעבה הג’ונגל למנאוס, ומשם לטבצ’ינגה, על משולש הגבולות ברזיל קולומביה פרו.

ביובלי האמזונס שייטנו ביובליו בסירות נושאות מטען ובפלגים הקטנטנים גם בגזעי עץ שתוכם גולף החוצה, אחוריהם חוברו למנוע וטרררם טרררם שטים.

בטבצ’ינגה עברתי עם נעם השותף לטיול, ללטיסיה, שם עלינו על מטוס מטען דקוטה Douglas DC-3, שרועים על שמיכות מובינג פרוסות על גוויות פרות קפואות, השתרענו קפואים לטיסה לבוגוטה. בשלב מסוים הטייסים החומלים העבירו אותנו קדימה ואני הצטנפתי בפתח תא הטייסים:

1. הגרפיקה הייתה כשל מטוסי מלחמת העולם השנייה,
2. עקבתי אחרי כל פעולותיהם.
   הדבר היחיד שהיה לי לא נהיר, היה גלגלת שהם סובבו.
   מאוחר יותר הבנתי – זה היה המקזז.
3. היה נראה לי כאתגר, חידה, שאשמח לפצח.

נאסקה

טסתי מקיטו לגלפגוס באמצעות גרופו אוצ’ו, חיל האוויר האקוואדוריאני. שייטנו בצריף מושט שמונה ימים בין האיים – היום מוכרז כאיזור מוגן, ולא ניתן לשוטט שם פרא.

בטיסת הססנה מעל נאסקה האצתי בטייס המקומי להתחרע. זוג הגרמנים מאחור הקיאו את תכולתם אֱלֵיי השקית – חשתי כלפיהם אחריות גדולה וחמלה מתונה, או להיפך: להם עוד תהיינה הזדמנויות נוספות להקיא אני כבר לא אהיה יותר בנאסקה. יש לי פעם יחידה לראות את הפלאות.

לגונה קולראדה היא אגם בבוליביה. ייחודו – מחליף צבעים מתכול לאדום באור השמש. היווה לי יעד כששמעתי עליו לראשונה אלפי קילומטרים משם, בקולומביה. ב־South America Hand Book, נאמר שיש שתי אפשרויות להגיע מהעיר אויוני:

• סיבוב עם משאית פועלים אחת לשבוע, שעוברת דרך המקום, מה שאומר שיש להימצא שם שבוע,
• אם מוצאים את הגיאולוג אולי ניתן לשכנע אותוולי, לעשות את המסע.

סיפרתי את זה לזוג גרמנים בהוסטל.

אז הגענו, מצאתי את החֶאולוחִיקו והשפרצתי עליו את אישיותי הכריזמטית מגנטית, שבעבור $300 לעשות את שלושת ימי המסע על הג’יפ ניבה שלו ללגונה. חזרתי למלון ואמרתי לעוד ארבעה – ‘אני הולך, שילמתי, מי מצטרף?’ הצטרפו.

בדרך, חגורת המנוע נקרעה. לא איבד עשתונות, החליף חגורה בגרב.

300 קילומטר בדרך לא סלולה. מרתק. שממה. הגענו בערב. אין ורוד. יש פלמינגוס. קר. ישנו. בבוקר מעונן, אין ורוד. עוזבים – ואז מגיע השוס;

לא רחוק מהמקום רואה חורבה. מבקש לעצור להשתין. משתין מאחוריה, כמסתור בישימון שטוח. סתם, נכנס לחורבה. ראה את זוג הגרמנים מכמה פסקאות קודם מכורבלים בשק שינה; הגיעו עם המשאית של לפני כמעט שבועיים. זו של שבוע שעבר משום מה לא עברה.

דחקנו אותם מתחת למוצ’ילות מאחור. שנים אחר כך הייתי מקבל ברכות שנה טובה לכריסטמס.

השתקעות

ספטמבר 1985 חזרתי לניו יורק. טיסת ג’מבו מריו. כל ארבע המושבים לרשותי. בקנדי, כהפתעה, דורון חיכה לי, כשהודעתי לו שאגיע, ולא זכיתי למענה.
‘למה לא הודעת שאתה מגיע?’ שאלתי. זה היה ה’מנאד רוש כתשובה מנוסחת היטב‘ הראשונה שזוכר. היו עוד.

Texas
BMW R90S, 1976* Daytona Orange, אקזוטיקה

איריס ואני ירדנו לאוסטין טקסס למכור באוטו גלידה. חוויות. נהיגה עם נעליים, הטמפרטורה ברגל 40.5 צלזיוס. מדוד. כל שלושים שניות התֶמָה של העוקץ מתחדשת מרמקול תיבת הנגינה. $40 חכירה ליום. כסף קטן, מצטבר. אוסטין בום טאון, צומחת ומצריכה כוח אדם. בבוקר הייתי מוכר בשכונות שהיו צומחות בין שלושה שבועות, בערב לנרקומנים והזונות בטריטוריה של איריס.

נכנסתי לBud Cycles. הביזנס פשוט: אחת לחודש היה עולה על הפיק-אפ טראק שלו, חוצה את הגבול למקסיקו עובר בין תחנות משטרה ורוכש מהן גרוטאות הארלי’ס לפי משקל. מוביל אותן ל אוסטין, נותן אותן למכונאיו חסרי השיניים ומלאי הקעקועים עם הלוגו או מנועי טווינס על הזרועות משפץ ומוכר.

אמרתי לבאד, שאני לא מבין את הקטע של אופנועי הארלי דייוידסון. ביקשתי שיכניס אותי לעולם.

1. האיש הנבון אמר לי, “עזובת’ך מהארלי. זה לא כלי רכב. זה תרבות”. וואלה, הפנמתי.
2. הבן של זונה, ‘יש לי בשבילך את האופנוע האישי שלי.’ הראה לי את הב.מ.וו., נדלקתי, $2,500 ורכשתי.

המחלוא מכר לי אופנוע אספנים, מהז’אנר שמחפשים אותו בדיוק. הדגם, הצבע המקורי במצב מצויין, עם ארגזים מקוריים. הכל טוף. רק מה? הדבר הכי חשוב, מה שבלתי ניתן לתיקון, שלא מאפשר נסיעה- השלדה, שבורה.

בסוף אוגוסט 1986, יצאנו מאוסטין דרך ניו אורלינס, אטלנטה, וושינגטון לניו יורק. רעידת השלדה בין המהירויות 75 ל- 110 קמ”ש לא מאפשרת להיות בה- סכנת חיים. עמוסים בשני רוכבים ומזוודות צד מלאות ומנשא אחורי- סכנת מתים. עודף יהירות וחוסר אחריות משווע באותה מידה.

מדיי פעם נעצרנו על ידי מבינים כאלה ואחרים. ב- Rest Area, ירד אלינו נהג משאית. התפעל מהאופנוע ואומר שיש לו Yamaha XS 1300, ושהוא רוכב עליו בימי ראשון כשהוא בבית. מקומית.
ואני, אשכנזי שואתי מוכה יעילות שואל, אז בשביל מה אתה צריך כזה אופנוע גדול?
אז הוא מביא לי את המשפט שעבורו כל הפסקה:

“You know, in America we say, big is good, bigger is better and too big is exactly what we need.”

View Larger Map8 ימים, הגענו לניו יורק. בחתיכה אחת.

האופנוע לא ראוי לשימוש. פרסום ב- Buy Line, טלפון מקצה הדרומי של ניו ג’רזי, דרומית לאטלנטיק סיטי. אספן רוצה לרכוש אותו כל סמך התיאור ובידיעה על השבר- לא מתכוון לסוע עליו. לשפץ ולהציג. לא, לא מוכן סנט יותר מ- $2,500, ולא לבוא לניו יורק.
אני – מי אומר שאין לי אופי פשרן – מנווט אליו, 300 ק”מ. מבחינתי, משאיר לו אותו בחצר.
יושב עם אשתו במטבח, מלאה אותה על סגולותיו של האופנוע, והיא באמריקאיות זרה לי קוטעת אותי- we are just socilazing, יעני, באמאש’ך אל תתאמץ, אנחנו רק מפרצצים.
להפתעתי, הבחור מגיע, משלשל את הכסף לידיי ואני שמייח כמי שהתעורר מניתוח הסרת האפנדיציט.

בשנת 1973 הציגה BMW את ה-R90S, דגם המשתווה בחשיבותו להונדה CB750 – לא פחות. ה-R90S נחשב לסופרבייק המודרני הראשון בעולם, ניסח את הנוסחא לפיה אופנוע כביש סדרתי לחלוטין הנמכר בחנויות, הופך לאחר שיפורים מינימאליים לחיית מסלול. עם 70 כ”ס צנועים למדי של מנוע הבוקסר מקורר אוויר אך עם משקל צנוע אף הוא של 215 קילו רטוב, נהנה הBMW מהפיירינג הראשון לאופנוע סדרתי, כמו-גם שני דיסקים לבלימה מלפנים, שלדת פלדה טובה ומתלים נאים, כלי שהקדים את זמנו ללא ספק, יוצר שלוש שנים בלבד, אבל הספיק לקחת בשנת 1976 את אליפות הסופרבייק האמריקנית של ה-AMA, שבאותה שנה רצה לראשונה כסדרת אספלט נפרדת ולא במסגרת ה”גרנד נשיונאל”.

התמקמות

Honda Sabre, 1985

סתיו 1986 בעיצומו. זה הזמן לרכוש אופנוע. במקום הבימר. מנוע ה- V ארבעה בוכנות בנפח 700, המגבלה שהטילו האמריקאים להגן על התוצרת המקומית עושה לי את זה – האופנוע הכי יפה על הכביש.

משכנע את דורון, השותף לדירה בקווינס שנהיה שותפים. נוסעים בשלג לצידי הכביש למערב ניו ג’רזי. שחור אפור עם פס תכול נוצץ לו במוסך. קלאסיקה יפהפייה עד היום. לא נסע. רוכש. דורון, כדרכם של מי שאולצו להסכים ולא באמת רוצים מגלה אי-נוחות. אני רוכש.

ר’ היה עושה אתי תחרויות על ברודווי, מכיוון שהיה חסר פחד, לא עניין אותי שהצומת הבאה מרומזרת אדום כל זמן שלפניי, אז הייתי מפסיד לו כל הזמן.
מאידך, הוא הדיח אותי לבית ספר לצניחה.

מתייחס אליו כאל האופנוע האמיתי’ ה-כמו שצריך, הראשון. לא זוכר למה נמכר או האם נגנב.

במקביל עבדתי כפורמן בשלפרס ועברתי ל- Noah’s Ark.

1987 ,Kawasaki Ninja 600

סתיו 1987 לר’ היה אופנוע ספורט. גם אני רציתי. רכבנו ממנהטן לקצה Long Island לרכוש לי נינג’ה.
ניידת משטרתית רדפה אחרינו- לא שמענו את תחינת, נואשות, אזעקותיה; השריף התלונן שר’ישל’ה רכב ב- 110 מייל לשעה, והוא, השריף, מסכן את חייו לרדוף אחרינו. You don’t have to, ייעצתי לו. כתגובה תחב את שנינו לניידת בואכה משרדו. 5 מייל נצרכנו לחזור ברגל לאופנוע שהוחבא בין השיחים ולגלות שהווינקרים נגנבו לנו. אז את ההמשך אני רכבתי.

ילד, רכש זהה עם הבנדוד שלו. הבנדוד התרסק. האמא אסרה- מוכרים. 320 מייל על השעון. עוד לא טופל 600. עם ה- Swatch יפהפה בצבעים תואמים, שבטיפשותי לא הסרתי ונגנב כבר למחרת.

איזה כייף. התעקשתי לחלוק אותו, את הכייף והאופנוע עם איריס. רכבה במגרש החנייה של שדה התעופה Farmingdale, שם למדתי לטוס. במהירות 0 נפלו לשלום.

נמכר לאחד הסבלים שידע להעריך את האופנוע. מכיוון שנרכש לפני החורף ונמכר לפני הקייץ, נמכר ביותר ממה שנרכש.

טיסה

הייתי בשל ליישם את תאוות הטיסה.

שיאי התנשאות

צניחה

ר’ חלם להיות פעלולן. קפץ מביתו שהיה ילד עם מטריה. הדיח אותי לקורס צניחה חופשית בקצה פנסילבניה,

הראיתי לו ‘נהיגה אינטליגנטית’. מה שהיום קורא ‘נהיגה עם הומור’; התבייתות על 95 מייל לשעה, גיהוץ פינות, מעבר נתיבים ובין מכוניות תוך שמירה על המהירות.

מהקורס זוכייר שני דברים:

1. הגענו מעט באיחור, והמדריך חסר ההומור לא נתן לי ללכת להשתין, אחרת יזרוק אותי מההכשרה בת שלוש השעות. רציתי למות.
2. ואף על פי כן זרוק נזרקתי, Eppur si muove בצניחה הראשונה:
   עלינו על ססנה שלמעט מושב הטייס כל מושביה הוסרו. ישבנו על הרצפה. ב- 3,000 רגל, הייתי הראשון לקפוץ. הייתי צריך להשתחל מהדלת הימנית, לשים רגל על המדרגה ולאחוז ב-strut, התמוכה שמחזיקה את הכנף לגוף.
   שלפתי את המינוקס האהובה שלי, וצילמתי את עצמי עם יד פשוטה.
   ראיתי איקס גדול על הקרקע שאליו היינו אמורים להתכוונן. התעלמתי מההנחיות בקשר החד כיווני. הקרקע הנחה ‘אם שומע, פתח וסגור את הרגליים’. טעיתי- פתחתי סגרתי.
   הגעתי לקרקע, חבטת הנחיתה כאבה. אנשי הצוות חשו אלי, ושאלו ‘למה התעלמתי מהנחיות הקשר’, תשובתי, Sorry I was busy taking shots, הרתיחה אותם.
   הוא, ר’, הועף בצניחה השנייה.
   מה יש לאמריקאים האלה עם הומור?

1982 ,Cadillac DeVille, ויני וידי ויצי’

חורף שלהי 1987, איריס עובדת במסעדת ג’רוזלם בניו יורק, אני ‘עובד מקומי’ כקניין במשלחת משרד הביטחון, ניו יורק. לסטיבן, חבייר מניו יורק, היה דוד זקן. זה היה כציפורי הנוד יורד בסתיו לפלורידה וחוזר באביב לברונקס. לא הייתי מתעכב על הסיפור הבא, אלמלא, כמשק כנפי הפרפר בהרי צ’ילה שהפיחו מונסון בהודו האירוע זימן, איכשהו וככה ובערך, את המסע לאלסקה.

הרעיון- לקבל את הקדילק לחמישה ימים.
דצמבר 1987, 23 שעות ו-10 דקות אחרי, עצרנו 1,310 מייל מבית הדוד בברונקס. למעלה מ- 90 קמ”ש ממוצע כולל כל עצירות תדלוק על למעלה מ- 2,100 קילומטר של החוף המזרחי, על ה- i-95.

View Larger Map

נותרו לנו 4 ימים ליהנות מטיול ב- Everglades ומערן ורובין, זוג שהכרנו מהמובינג בניו יורק, הוא באמת נמוך קומה, והיא באמת באמת גבוהה.. ו-צריך לחזור. החלטנו להיכנס לסוכנות שבה ניתן למצוא את הדוד שרוצה לקחת רכב חזרה ניו-יורקה.

מצאנו טויוטה כחולה שיש להעביר לניו ג’רזי. שלושה-ארבעה ימים, הדלק עלינו- ללא עלות. הפקדה של $100, עלות ביטוח. לא יוחזר אם יהיה נזק כלשהו לאוטו. תקרת הסיכון ברורה. יאללה.

יוצאים. עד ג’ורג’יה, הכל מעולה. שם אנחנו לומדים שהייתה סופה בחוף המזרחי, שזקני צפת לא זוכרים שכמותה. גובה השלג הנערם בצידי הכביד הולך וגבה.
בערב של דרום קרוליינה מבקש מאיריס שתחליף אותי. עובר למושב האחורי, מתכרבל ונרדם.
מתעורר מהקריאה של איריס, “אנחנו מתחלקים, מה לעשות!”, כשבעצם זה צריך להיות מחליקים, ובסימן שאלה.  😆

מאותו רגע תודעתי מחוקה* עד לכעבור דקות ספורות אחרי, שבה שוטר חמוש בפנס מאיץ בי לצאת מהמכונית ואני באיזה עולם אחר משיב “Sorry, I am looking for my shoes“. בצאתי, ושוב לא זוכייר איך, רואה את הקוועצ’יאדה שנותרה מהמכונית בתלת ממד:

• כמה מטרים מימין לאוטוסטראדה,
• על הגג, גלגלים למעלה,
• הקדימה מופנה אחור.

לנו שלום. לגמרי. לא שריטה, חבורה או מכה.

* באחד המדורים בשבועון מראיינים אמנים בפורמט דומה שמכיל את השאלה ‘איפה הרגשת שכמעט מתת’, או משהו דומה. ואני מתפעל מכמה דרמטיים אנשים רוצים להיות, וכמה אין לי את החווייה הזו. אז אולי המקרה הזה בריחוקו, היה הכי קרוב לכך.

כמסורת הדרומית- הקורא יחליט אירוח או שחיתות, השוטרים לוקחים אותנו למלון כשבדרך רואה מוטל דרכים צנוע. נוכחים למחירי המלון אליו נלקחנו, מבקש מהשוטרים שיקחו אותנו למלון העממי. מסרבים. לוקחים את מטלטלינו המועטים והולכים רגלית, בחושך ובקור למלון המעאפן.

במלון, אומר לאיריס שאם נצא מההרפתקה הזו בזול- בשלום יצאנו, ניסע בקיץ למקסיקו. על אופנוע.

למחרת מבררים היכן האוטו. בג’אנק יארד. מתעקש לקרות אותו. האוטו מעוך. השמשה הקדמית מנופצת. מפשפש בכיסי, מוצא את המפתחות. רוצה להתניע. בעל הג’אנקיאה אומר, הוא סקפטי, – אין סיכוי, ואחרי שני נסיונות, מעט השתעלות והמון עשן שחור, המנוע מתעורר לחיים.

לא היה מי שיעצור אותנו. כעבור יומיים ו- 1,400 קילומטר, שמשה קדמית מנופצת, חלקה האחד שבור מרושת, האחר שבור ואיננו נחתנו בבית.

סיום

יצרתי קשר עם מר טייטלבאום, בירנבאום או שם יהודוני אחר מהפזורה המזרח אירופאית. אחרי הסבר על מה היה, ואיך להגיע, האיש המבוגר הפסיע לכיוון מכוניתו, ספק את כפותיו וכמנהג אבותיו הפטיר אוי ויי זמיר. הוא אף מאן להתנחם כששיתפתי אותו שהיינו יכולים ליהרג. אז חזרתי בגרייהאונד ניו יורקה.

הגיע לאיריס בדואר דו”ח על careless driving שבאנגליתי האילגת הצלחתי להחזיר תבונה למקומה, והם ביטלו.

זהו, זרע מקסיקו הוטמע בתודעה.

ניו יורק-אלסקה-סאן פרנסיסקו-מקסיקו-ניו יורק

1988 ,BMW R100GS Paris Dakar

אחרי שנחלצנו מהתאונה כל שנותר הוא להגיע למקסיקו.
עזבתי את ישראל לאמריקה, הייתי בדרום אמריקה 9 חודשים, מכרתי גלידה בטקסס, רכבתי מטקסס לניו יורק- יכול לעשות את זה.
מה יהיה על העבודה במשלחת משרד הביטחון? היה ברור שהנסיעה חשובה לי יותר. סיימתי את התואר, לא חיכה לי כלום שעבורו שווה לדחות את הנסיעה, אם לא מחשיבים את הצעתו של דורון לפתוח את חברת המובינג.
בישרתי לאבי שזה מה שמתכוון לעשות. “ביסטי נארש?” הגרסה המרוככת של ‘תגיד אתה דפוק?’ שאל.

בפסח 1988 ביקרתי לראשונה אחרי שלוש ומשהו שנים שלא הייתי. הפתעתי את אמי במשרד הפרסום שלה. שנייה אחרי שהתאוששה אמרה “בוא נפתיע את אבא.” זה התנודד בפתח הבית, אמר “אני חולם” והתאושש.

בתערוכת רכב בפסח ראיתי את האופנוע. הבנתי שזה מה שצריך. ניצח כמה פעמים את מרוץ פריז דאקאר, היה לו חידוש עולמי- paralever, מנטרל את תופעת הלוואי של גל הינע במקום שרשרת.

את גלצי וסוזן, היום הוטרינר ובעל הקליניקה ד”ר גל וטש וסוזן – לא-יודע-מה-קרה-לה הכרנו בניו יורק. התגייסו לחזון. למקסיקו. מכיוון שהיעד פחות חשוב, סקרן אותי לראות את דאון טאון שיקאגו, שאמור להיות ערש בניית גורדי השחקים- הקונספט של ציפוי שלדי מתכת, שהחליפו את נדבכי הרוחב הלבניים.
ואם בדרכנו למקסיקו שלא בדרך הקצרה, ונהיעד לא חשוב, למה לא למתוח ולהגיע דרך האוזן השנייה, לעבור דרך אלסקה?

אצל ארתור, סוכנות BMW בלונג איילנד, רכשנו שניים. $6419.20 כל אחד, עם ארגזי צד. גלצי רצה בצבעי דבורה שחור צהוב, אני סולידי כחול לבן. הוא קרבי עם כנף גבוהה, אני חננה, עם נמוכה.

יום שבת איפסנו את כל רכושנו הנייח ב-6 בוק בוקסס בסטורג’. את היתר הכנסנו לשני הארגזים, תרמיל מיכל ותרמיל מאחור, אוהל מקדימה מקיטבג שחייט הצר לממדי האוהל, ו-הופהל’ה, למחרת 17/7/1988 נפרדים מדורון, אנחנו בדרכים.

אמריקה. נוסעים. אחרי שיוצאים מהחוף המתועש, על דרכים רחבות אינסופיות, שלטי דרכים ופרסומות ענקיים בין ערים עיירות ושדות ענקיים.
גלצי וסוזן העדיפו מלונות זולים. הגענו לשיקגו. עלינו לסירס ולבניין התירס. המשכנו. כל יום בין 12 ל- 3 בצהריים ניתך עלינו הגשם. עצר והאט אותנו. רכשנ חליפות גשם תכולות- טיפה אחת לא ירדה יותר.

בצפון דקוטה חצינו את הגבול, ושני מאורעות נחרתו לי בתחנת הגבול הענקית:

1. הקנדי הבנזונה החרים לי את הסכין המשוננת שלי. ברור לי שלעצמו.
2. לגלצי לא הייתה ויזה חזרה לארה”ב. יורט. היה צריך לטוס לישראל. החלטה מהירה- פרידה.

המשכנו לבד. מיותר לציין שלא היה לנו מסלול מפורט יותר מ’צפון מערבה’, לא יעד, ולא באמת מטרה. היה אופנוע וכסף.

ישנו בקמפינגים. עם ההגעה לקמפינג, לקח שעה עד האוהל הוקם. למחרת, שעתיים, איריס, חוזר, איריס, קפלה ועמסה הכל על האופנוע. מה אני עשיתי? חירבנתי, התקלחתי, התידדתי. עם האחרים.

בדרך שמענו Alaska Hwy, הכביש שמוביל לאנקורג’ שמצבו בהתאם לשמות שעשה בו החורף. בהמשך על Cassiar Hwy, שהוא שביל 450 מייל לא סלולים, ובממוצע פוגשים בו כלי רכב אחד ביום. אבל יש סיכוי לפגוש בו טבע. נסיעה מדהימה, כוללת דובי גריזלי. בטבע. צפון קנדה, אלסקה, בקייץ יש שלטים המזהירים על שריפות.

חלפנו ליד הר ה- McKinley שבפארק דינאלי. הייחוד שהוא אחת הפסגות הגבוהות בעולם, והגבוהה בצפון אמריקה, מתנמכת לאור העובדה, שהוא ההר הגבוה בעולם, כלומר כל מה שלידו נמוך בהרבה, ולכן הוא נראה למרחקים עצומים. וואחד הר.

פיירבנקס היא היישוב האחרון. שם יש שלוש אפשרויות:

1. לרדת לאנקורג’,
2. להמשיך לעלות ל- Dead Horse, שם מתחיל צינור הנפט,
3. או לעלות צפון מזרח, לחצות את האינ-גבול לקנדה, שם, לחופי Beaufort Sea ממוקם היישוב האסקימוסי הצפוני ביותר במערב היבשת, Inuvik עיירה של 2,000 איש.

היום גוגל מראה שלאינוביק כביש 868 מייל, אני זוכר שאמרו לנו 500 ק”מ שביל. יש ימים בלי מכוניות, יש להצטייד בדלק. אין באמצע כלום.
מתייעץ עם איריס. ברור שלאינוביק נצטרך לנסוע עם ג’ריקן דלק נוסף. לא ברור היכן ואיך.
איריס אומרת שוקלת וחורצת ‘לא‘. אני מתבאס. ברור לי שצריך להתיישר על פי המחמיר(ה).
‘אתה לא תשכח לי את זה‘ ספק שאלה ספק ענתה. ‘לעולם לא‘, הבטחתי.

אז עולים לתחילת צינור הנפט. הצינור כשלעצמו הוא אחד המבצעים הלוגיסטים הגדולים של האנושות, האמריקאים הניחו צינור בעצלתיים שהייחוד שלו הוא לא ב- 1287 הק”מ שלו או 122 סנטימטרים קוטרו אלא שהוא מונח באופן שחסין רעידות אדמה, עד עוצמה מסוימת. כאילו, אמריקה: לבנות בהשקעה ענקית, פעם אחת, משהו נכון, להרבה זמן.

בעודנו מצפינים הנוף משתנה לטונדרה. בצד הרים מושלגים באופק, משטחים מישוריים קרחים מכל חי או צומח. באחד המשטחים האלה, נמצא צריף. סתם באמצע הכלום השטוח והלא מאוספלט. מחנים כמה מטרים לצד פיק-אפ ישן, ונכנסים לקפה.
כבמערב הפרוע ישנו מוזג שמרווה את צמאונים של אסקימוסים- אינדיאנים עם עור ורוד, שניתן להבין למה נקראו אדומי עור. והם שותים.
אנחנו רושמים לעצמנו שבעוד שאמריקה של רייגן בשמונימים בפרוספריטי כשמזמינים קפה יש מילוי מחדש ללא הגבלה כאן בשל בעיות אספקה, הכל הרבה יותר יקר, ואין ר-פיל. טוב.
וכל הקטע הזה היה כדי להגיע לקליימקס, בו חצי תריסר האינדיאנים נכנסים לפיק-אפ, האידיוט השיכור משלב לרוורס ועושה פרסה של כמה עשרות מטרים בריק האינסופי ולהיכנס בדבר היחיד שיש שם ברדיוס עשרות מיילים: האופנוע שלי שכמובן מועף לקרקע.
אני מתחיל לצעוק כמו משוגע what are you doing, אינסטינקטיבית בונה על זה שתחושת האשם/ חוסר הבנת האנגלית/ השכרות המנחמת לא יעשו נזק גם לבעלי האופנוע.
הם מסתלקים והמוזג, איריס ואני מרימים את האופנוע המוכה מהטונדרה.

אחרי כ- 200 קילומטר מהקרוב ל- 800 לתחילת הצינור יש מחסום. כביש סגור. רק משאיות. ומוטל, אם אפשר לקרוא לתחנה שמשכירה מיטות לנהגים מותשים כמלונית. זהו, עד לכאן.
נשארים ללון. אני מתיידד עם נהג מיכלית עצומה עם שני נגררים שנראה כמו כריס כריסטופרסון בסרט השיירה, שנאות להעלות את האופנוע מאחורי תא הנהג, ושנארל לו חברה על ל- Prudhoe Bay. אז זה מה שקורה. הלוך חזור. נופים כמו על הירח. גם תחנת שאיבת הנפט, כתחנת חלל. אין שם ציביליזציה. מחנה קבע.

מחזיר אותנו לפיירבנקס, ואנחנו יורדים לאנקורג’ העיר הגדולה- בכל אלסקה 450,000 תושבים, פגשנו מכונאי, שבנוסף לטיפול המצויין שנתן לאופנוע, נתן לי עצה, שמהות רכיבה על אופנוע היא deffensive driving. ועצה זו, לפלצפן שכמוני, הייתה אחד מאבני הדרך המשמעותיים לרכיבתי.

משם יורדים לג’ונו, בירת אלסקה, לוקחים מעבורת ימית לונקובר, ויורדים על I-5 לסן פרנסיסקו, כשבדרך מבקרים במפעלי בואינג בסיאטל.

חודש וחצי לאחר תחילת המסע, לקראת סוף אוגוסט נוחתים אצל אחותי ב- 61 Cowper Avenue, Kensington, בקנסיגטון שבמפרץ מול העיר, נוף מדהים. שם איריס עוזרת בתחזוקת הבית מוציאה רישיון רכיבה אמריקאי, אני מוכר נקניקיות ב- Top Dog, מוסד נקניקיות מול האוניברסיטה בברקלי. שם היו מוכרי נקניקיות 7 ו-8, 12, ואחד 17 (!) שנים. סוף ספטמבר, צפיתי באולימפיאדת סיאול.

החלטנו שאיריס תחזור לניו יורק, ואני אמשיך למקסיקו. טסה להתאחד עם דורון, אני פגשתי את חבר שלי מחולון, רני, והחלטנו לרדת ללוס אנג’לס- שש מאות ומשהו קילומטרים, Yosemite ו- Death Valley, איזה 1,300 קילומטרים, נסיעה נטו.

מעבר לנופים של היוסמיטי, פגשנו אופנוענים שנשבעו לנו שמעולם לא חרגו 100 מייל ממגוריהם. כשהגענו לעמק המוות, אחד המקומות הכי צחיחים בכדור הארץ ובו נרשמה הטמפרטורה מהכי גבוהות, נסענו על חול, ופתאום האופנוע נתן שלוש מנות, ימינה, שמאלה ימינה, או להיפך, אני שומייע את רני צורייח ונשארנו על על שני הגלגלים כשהזרועות דואבות כאילו מישהו ניסה לעוקרן. לא יודייע מה הפעולה שעשיתי, תוצאתית הצליחה.

בלוס אנג’לס חברנו לשכנים של רני מחולון, לי לא היה מה לעשות, המשכתי לסאן דיגו והופס עברתי הגבול לטיחואנה, מקסיקו.

במקסיקו התבאסתי. נעצרתי כל הזמן על ידי שוטרים רכובים על הארלי’ס, כשאחד הגדיל לעשות ותחב את שתי אצבעותיי שלי לשני נחיריו העצומים ששמשו כגלאים סמים. במלון בטיחואנה כל כמה דקות חשתי לחלון לראות האם האופנוע מונח על עומדו בשלום.
לא שורד את זה. החלטה לצאת.

רייס חזרה

קיצור- 5 ימים. מסאן דייגו, מקסיקאלי פלאגסטף וייל פאס- מעבר הרי הרוקיס, כולל יום השבתה בסופת שלגים בפנסילבניה עד לחבירה לאיריס בקווינס. לבד. גטקס, חליפת עור, עליה חליפת גשם. טמפרטורות סביב ה- 0. ביום נסיעה כ- 900 קילומטר. בחמת זעם. זעם? בנחישות.

סיכומים

View NYC Alaska San Francisco Mexici NYC in a larger map

עם תיקון, מג’ונו בירת אלסקה שטנו לואנקובר, למען הדיוק הגיאוגרפי 😉 .

יצאנו ב- 18/7, מעבר לכל 10,000 ק”מ שיחקת צמיגי Metzler Sahara, וכשתפסתי שאני לא צריך אותם הוחלפו ל- Marathon, הבלאי הסתכם בשריפת נורה אחורית, כשחזרתי ב- 30/11, לאחר כ 25,000 ק”מ.

היה שווה את זה? מתבקש להגיד שכן, אבל לא חושב. כלומר מעבא לסיגניפקנטיות המבצע לא הותיר חוויות או תובנות משמעותיות.

היו לנו $1,100, ב- 990 רכשתי את מחשב ה- XT, הראשון- מבחינתי לכולם כבר היה, חוץ מ-לי, הבנתי שהמחשב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, לפחות שלי, וחברתי לדורון לניהול Movery חברת המובינג שפתחנו.

בהמשך עברתי, חזרתי, ל- Noah’s Ark, ובעיות הטעינה של האופנוע עם המומנט האדיר בסל”ד נמוך- נסיעה בעיר, הכריעו אותו. הותרתי אותו בחוץ. לקח זמן. בסוף גנבו גם אותו.

מוטוריקה, מעוף

מוטוריקה, שקיעה