טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ד’ – משמעות

משך קריאה כ- 5 דקות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, א’ – פתיח

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ב’ – שכנוע

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ג’ – סיבות קיום אמונה

משמעות

חתירה לרציונליות אינה מחפשת או חותרת למציאת משמעות קיומית ערכית.

חיים ‘טובים’, ממקסמים ‘טוב’ על פי סולם ערכי הבוחן אותם.

(הצעתי ל) תכלית קיום, חיי, אורגניזם, באשר הוא, לאו דווקא אנושי:

במכלול אירועי חייו,
לתפישת האורגניזם – הסובייקט,
מתומללת או אינסטינקטיבית,
שאיפתו היא למיקסום מיטב מצרפי,
של סיפוק צרכיו הפיזיולוגיים, רצונותיו וטעמיו,
באמצעות פעולות המוכוונות לכינוס המאורעות אֱלֵי תפישתו את הטוב המצרפי,
וזאת על פי סולם צרכיו, טעמיו, רצונותיו וערכיו,
המבוקרים על פי הטיותיו בעת בחינתם.

פירוק התפישה, הרחבה

במכלול  האירועים אליהם נקלע

זירת החיים הכוללת, מתפישות עולם עד הסיטואציה הממשקית המינורית ביותר, מאסוציאציה נשכחת ועד פעולות מאז’וריות,

לתפישת האורגניזם, הסובייקט

הסובייקט הוא הבוחן את חייו, באופן מתומלל, רציונלי, או תגובתי פיזיולוגי, במסגרת תצורת חיים, במהלכם המתמשך, ביישום תודעתי טבעי, אורגני, רוטיני, לגירויים שנקרים בחייו,

אינסטינקטיבית או מתומללת

רוב האורגניזמים האנושיים וכל אלה שאינם, באופן לא מודע שואפים, כאשר ישנם מצבים שבעלי תודעה אנושית מתמללים זאת תודעתית,

מיקסום מיטב מצרפי

תכלית האובייקט היא להשיא את המיטב שהוא יכול ומסוגל בהיבט כולל, המתחשב בוויתורים על טובין מקומיים כדי להשיג אחרים, כולל שימור אנרגטי – מניעה, מנוחה,

לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים, רצונותיו וטעמיו

הטוב הוא סיפוק צרכים פיזיולוגיים, רצונות מתומללים ואינסטינקטיביים, וכן העדפות שרירותיות בלתי מתומללות או בלתי רציונליות.
ביניהן אף כאלה שבהגשמתן בטווח המיידי עלולות לגרום לסובייקט נזק עתידי כשהוא מודע לכך, ועל אחת כמה וכמה אם אינו,

באמצעות פעולותיו המוכוונות לכינוס המאורעות אֱלֵי תפישתו את הטוב המצרפי

הסובייקט [לא מנסה, הוא ממקסם בכל עת כמיטב כישוריו בתנאים המסוימים, כשההפחתה ‘מנסה’, רומזת שה’הצלחה’ אינה תמידית] ממקסם את הטוב במימוש מכלול יכולותיו, פעולותיו, כישוריו,
במכלול האמצעים הפיזיולוגיים, התודעתיים העומדים לרשותו ואלה שיש לו נגישות חלקית אליהם,
במכלול הסיטואציות, שברובן המכריע הן מקריות ונכפו עליו,
כשהוא משתמש ביכולותיו להכניס ‘סדר’, ‘שליטה’, השפעה על סיטואציות אלה, להכרתו בטובתו הנתפשת,

וזאת על פי סולם צרכיו, טעמיו, רצונותיו, וערכיו

הסובייקט פועל על פי תוכנית פעולה, שכוללת את מכלול האמצעים שעומדים לרשותו.
אמצעים אלה כוללים מפת קדימות הקצאת משאבים לטיפול במטלה אחת או אחרת על פי מפות צרכים מוטמעות, (די קשיחות), טעמיו (הקשיחים מעט פחות) ורצונותיו המבוקרים רציונלית.
אלה נעים סביב מפה אופיינית אישיותית,

המבוקרים על פי הטיותיו בעת בחינתם

בקרה רציונלית, פיזיולוגית או חושית, נעשית בעת הבחינה על פי הסטים התפישתיים המוטמעים פרלימינרית בסובייקט.
סטים אלה רגישים להטיות זמניות מקומיות בדמות גירויים מפתים בטובם או מאיימים בשלילתם הנתפשת.

מותר האדם מן הבהמה

‘מותר האדם מן הבהמה’ הוא ארגומנט שיווקי, סלוגן מקדם עמדה שמנכס מילולית ערך רצוי לעמדה מוצעת.

כ’שלום ובטחון’, ‘nothing is impossible‘, ‘Because you’re worth it, It’s the real thing‘, זהו קישור בין חן של צירוף מלים לבין רעיון- יעיל ואטרקטיבי ככל שיהא, זהו הֶלְחֶם מלאכותי לא ענייני, או קישור רציונלי מתבקש.

כמו חסקאל שב-1978, ברחובות ימית, בהיותנו בני 18 אמרתי שהוא ‘רוצה ארבעה ילדים כי לשולחן יש ארבע רגליים’, ואכן יש לו ארבעה ילדים, והוא התחרד.

לאדם אין תכלית להיות יותר או פחות טוב מבהמה- הייתי שמח לאמץ  ראיית נץ, מהירות של צ’יטה, גמישות של חתול, להיות שעיר בראש כמו קוף, ולהיות נבוך בגופי כמו בבון.

זהו משפט ריק במקרה הקל ומניפולטיבי ומסוכן ביישומיו האחרים.

איפיון רציונליות

חיים חותרי רציונליות,

  • מאפשרים שלווה באין ידיעה- אין אימוץ הסבר אמוציונלי בשל היעדר הסבר רציונלי,
  • מתייחסים לתופעות בכלי הסבר, מילוליים, מדידים, היררכיים, תבוניים,
  • משתמשים במושג ‘לא יודע’ כשאין הסבר רציונלי,
  • מבקרים תפישות באופן מתמיד,
  • מפרקים הנחות למרכיביהן,
  • מקצים תשומות מנטליות לעיצוב סולם ערכים, היררכיית חשיבויות,
  • ליצירת היררכיה מתומללת,
  • מעריכה התכנויות אפשריות במצבי אי-וודאות,
  • שוללת ממד אמוני.

ייחוס ערך

מטבעו, אדם מייחס ערך גבוה יותר לפעולות שמנוכסות להן משמעות גדולה יותר.
ערך רב יותר מיוחס לאלמנט ככל שמשפיע יותר על חיי הסובייקט

  • איום השרדותי של הסובייקט,
  • השגת חיווי חיובי או מניעתו איום על תפישת הטוב

ככל שלאלמנט חיצוני- גירוי, יש השפעה

    • ישירה יותר על השרדות אובייקט,
    • עוצמתית יותר,
    • על תחושת נוחות של הסובייקט,
    • על השגת חיווי שלילי או חיובי לערכים משמעותיים לו, כלל שהחיווי על תחושה נוגע לאלמנט שהסובייקט משייך ערך גדול יותר

כן השפעת הגירוי החיצוני גדלה.

אצל רציונליסט יש עיסוק תודעתי, וורבלי, מתמיד, בהיררכיית ערכים וחיוויים אלה.

מיוחס לכך חיווי סביבתי ממי שהסובייקט מייחס להם ערך ומשמעות רבה.

רציונליסט מוטה לייחוס ערך לבחירה בין אלטרנטיבות ברמת התכנות ותגמול גבוהה.

גיוס, הפגנת, המיומנות בשימוש יכולת רציונלית אינטלקטואלית הולכת וגוברת ככל שכמות המידע פחותה.

כך, בשל מקריות הנסיבות כשיורד גשם הוא מעריך מה הסיכויים להירטב, מה משמעויות טעויות ושגיאות, בבחינת האם יכול לקחת את הסיכון בפעולןות באי-וודאות.

ככזה, רציונליסט אולי ינקוט בפעולות ממקדות ריכוז ואנרגיה פנימית שלו לקידום מטלה מסויימת, וימנע מלשנן מנטרה שתשפיע על התנהלות העננים, בקוותו לגשם או בייחלו להפסקתו טרום פעולה שמושפעת ממזג האוויר, וזאת בשל הבנתו שאין ממשק בין ייחולו לתוצאה לבים השפעתו בפועל.

כשרציונליסט שוקל האם להשקיע בעסק עם סיכונים כלכליים, כמה משאבים להקצות, הוא מעריך את הסיכויים, אומד את עומק הנזק בתסריטים פסימיים, מנסה לחזות תרחישים שההשקעה עלולה לרדת לטמיון, ומחליט בהמשך לכך האם הוא רוצה לקחת את הסיכון. הוא אינו מתפלל, נודר נדרים, ולוחש שבועות.

למה, כנראה, הרציונליסט יישאר עני?
מפני, שככל הנראה, לא נהנה ממצבי התגמול של מקרים ברמת סיכון גבוהה.

ישנם מקרים בהם מי שאינו רציונליסט ישים מבטחו בכוחות בלתי רציונליים שיעזרו לו לצלוח את הקשיים, שהוא באינטואיטיביות הבלתי מתומללת שלו הבין שיש סיכוי לצליחתם.

ולהיפך, בסיטאציות מסויימות, בעיקר מגוננות, הרציונליסט אם יזהה סיוטאציה באופן ‘נכון’- אופן מנבא ומקיים, ייתכן שימנע מהפסד או אפילו ירוויח עת שאחרים יפסידו.

ו-כן, בעולם של אי-וודאות הוא מרבה לטעות.
ו-כן, הערכת סיכויים שעבדה לטובתו במקרה קודם שהתבררה כנכונה, משפיעה חיובית על בטחונו במיומנות רציונליות התהליך, לא ביכולת להשפיע על מציאות.

וזאת בשונה מניסי הרב פינטו ולא סיפורי חסידים על יכולת מיקוד תודעת הרב והשפעתה על המציאות, וזה לא קשור בעומק הצרה, בעוצמת האיום.


*

ניתן להרחיב על השוני בין מאמין למאמין אחר, אך זהו סוג של צמצום, שכן הדמיון בין מאמין לעמיתו בן דת אחרת דומה ורב יותר, תודעתית מאשר בין שניים שנולדו לאותה מסגרת משפחתית דתית, ולאחד אין אמונה.

כלומר-

יש דמיון רב יותר, אמונתית, בין עובד אלילים לבודהיסט, יהודי, נוצרי, מוסלמי, או באהאי, מאשר בין יהודי מאמין למי שנולד להורם יהודים אולי אפילו מאמינים ושהוא איננו מאמין.

לאומית, כנ”ל.
יש דמיון, בסיס תפישתי משותף, רחב יותר בין לאומנים בקונפליקט, יריבים ככל שיהיו, מאשר ללאומן ורציונליסט מאותו צד.

 


לקריאת:

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ה’ – אבחנה

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ו’ – תרבות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ז’ – התמרה

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ח’ – החטא הקדמון

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ט’ – אמונה מסייעת

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, י’ – הסתייגות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, י”א’ – אישית

Share

הערות? אשמח לתגובתך