משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
זה מזכיר לי…
את תומפסון הכרתי ב-1985 בניו יורק. בעת שהתפננת בחופש הגדול בין כיתה ב’ ל-ג’ אני הייתי מובֶר, – סבל, רק באנגלית– מעלה ומוריד קאוצ’ס ובוקסס.
האיש לא בגיל שלנו, המוברים הישראלים, שבאים והולכים. מבוגר ממני, הפורמן, בשתים עשרה שנה, היה הלפר עם ותק רב. בניגוד אלינו, לא היה לו עניין של לקיחת אחריות, רצון להרוויח יותר, להתקדם. עבד כשנצרך לכסף.
שחור, מטרינידד. בעיניי היה נורא יפה (לו רק היה מוריד את השווארם, שדווקא די התאים לו). על העין של פפו אם אחשב גזען, מיזוגן, הומו, הומופוב חשוך, נקרופיל או סתם סוטה – יש לו, כמו לשחורים שאינני יודע מאיפה ולמה, שפה תחתונה שחלקה האמצעי המשתפל פנימה, ורוד בהיר, חלק, על רקע מובחן של שפה כהה. זה כל כך יפה לעיניי, שבא לי ללחוך אותה, את השפה, לא חשוב לאיזה פה היא מחוברת. היה חזק באופן בלתי נתפש, מתוק מקרמבו, נאיבי מילד.
תומפסון נקט במשפטים קצרים. אולי גם כי לא סמך על הבנתי את האנגלית במבטא הרך והמקסים שנשא את דבריו.
את המשפט האחרון בפסקה שִכפל. באינטונציה משתנה, כמאפיין תקשורתי. מבחינתי, הערך התקשורתי של השִכפול הוא הדהוד הנאמר, מילוי ודיפון השיח בנפח שֶמע, בנוסף על מנוד הראש הנלווה של החוזי. כשהיה חוזר למעלה משלוש פעמים על משפט נוצרה פסקה חדשה עם משמעות עצמאית מוספת. היינו משוחחים במשאית, וכשזרקתי איזו תובנה – כבר אז באמריקע התפלספתי – הוא היה חוזר, נגיד על I hear you איזה תריסר פעמים בניגון משתנה, שהעניק לטקסט ריבוי משמעויות ורבדים, ניואנסים וסאבטקסט, והרי לך מסר עצמוני לגיטימי מורכב ממשפט קצר בודד. ללמוד. הייתי מוסיף גם ‘לאמץ’ אבל אין לי שפם.
תומפסון ניסח לי, שמה שקשור להומור שפתי – לעג למי שלא שולט בשפה וטועה, או ששמו מצחיק (– גילוי נאות, להזכיר, Dickmann, יאיר דיקמן) – לא מצחיק. מעניין. it ain’t funny, שכפל כמה פעמים בנסיעה במורד השדירה הXXיXית.
איזה יום היה לנו ג’וב קטן, להעביר כמה רהיטים ו- book boxes לאמפייר סטייט בילדינג. ג’וב צ’ופר. בוואן במקום במשאית, כמה נאגלות, גומרים־הולכים, שניים שלושה כאלה באותו יום.
העמסנו מ-לא-זוכר-איפה, הגענו לבניין האמפייר. כבר אז היה גבוה. בהתאם לפרוטוקול, החניתי ברחוב 33 ליד הסרוויס אנטרנסס, תומפסון ברכב, עליתי לראות מה ולמה מחכה לנו, האם המשרד פתוח, נגישות, סידורי העמסה, מעליות, וכאלה.
חזרתי לוואן. בהומור בנוסח הז’אנר הירוד של ללעוג-על-שם–זר, עדכנתי את תוומפסון ש‘הג’וב בקומה 29, בוא נפרוק, המעליות מושבתות, היתר עמוסות, אין ברירה נצטרך להעלות ברגל את הסטאף.’
כן, אני הראשון להודות, שההומור ממש לא משהו, עדיפה התחכמות מילולית.
ולא היית מזכיר את האירועל’ה הזה, אלמלי, תומפסון חזר, כהתנייתו, על המשפט האחרון – Are you sure, בפרצוף מתוק שהולך ומתכרכם, ממהר ונסדק עם כל חזרה כשהטון הולך ומתגבהה, עשורים קודם לישראל מתייבשת של רננה רז, עד שהייתי צריך לעצור ולשכנע אותו שבעצם הכול טוף ובסדר, שכן לב האבן שלי לא עמד בהתייפחות שתיכף תתממש.
העיסוק של תומפסון במין היה ברמה כמו שלי בסוציולוגיה וקִטלוגים; כל תשומותינו במצבי ערות נתונות לשם – שאר היבטי החיים? מצע הכרחי עליו מקננת ההטיה מלמטה, או גורמים מפריעים ומסיטים מועדים לגירוש מלמעלה– הוויה. חיים.
תומפסון, שם משפחה, לא זוכר אם ידעתי את שמו הפרטי, היה נשוי. אינני שולט בפעם הכמה, וכן האם מאשתו הנוכחית יש לו ילדים. מה שהרשים אותי זה שלבן ה-37 יש נכדים.
בדרך לג’וב, חלק איתי, שאחות אשתו בת השש-עשרה, אותה מעולם לא ראה, תגיע מטרינידד לגור אצלם, לבינתיים, ושהוא ממש לא יודע מה יקרה אם יהיו יחד לבד בדירה. and I don’t know חזר ושנה – נשבע לך – תריסרי פעמים, כל פעם בניגון שונה. כלומר לכאורה על אותו טקסט משמעות אחרת נישאה, תוכן אחר הועבר, כשכל and I don’t know ייצג תרחיש אחר – חשש, תשוקה, כמיהה אצורה, סיבה לחיות אולי.
פרקנו את תכולת המשאית, פנינו לשוב למשרדי החברה.
‘תגידתגיד תומפסון’ שאלתי, ‘מה בעצם ימנע ממך מלהיות לבד עם אחות אשתך?’
‘רק אם היא תשאר בבית הוריה’ הסביר, ‘ואז זה יהיה כמו clap with one hand.’ אמר, חזר בשינוי טון, הצטער מראש על אפשרות שאולי תתכן, שנה וחזר על תסכול אנרגיה זמינה שלא מתממשת בגין תוצר נחשק בלתי מושג.
אז… זה כמו למחוא כפיים ביד אחת
