פרק ב: הונג קונג, חבירה

משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק א’, הפטחתי ונבחתי

חוברים בהונג קונג לשאר.

יום ראשון

חוברים לשאר החפיירים.
איך שיורדים מהטיסה מחכה לנו נהג למלון W. יה שונא את הונג קונג. “אי אפשר לנשום פה“, מתלונן. 
מבין מה אומר. גם מסכים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל הגבוה מרשים, לא בכל דָחָס יש חיים.
במבחן ה’חזרה’, האם רוצה לחזור להונג קונג אחרי הפעם השלישית שהייתי שם- התשובה לא השתנתה מהפעם הראשונה.

אנחנו למדים שהמלון ב-Kowloon, לא באי הנכון. משקיף על העניינים, כמו הילד עם האדמת שמשקיף על חבריו מהמרפסת. באסוש. 
לא יודע מי גילה ראשון שהמיים רטובים” אני מתפלצף “מה שבטוח זה לא הדגים, הם נמצאים בתוכם.” כלומר מבחוץ הונג קונג נראית מדהים. במיוחד בלילה. 

הרגשתו משתפרת, כשאנחנו מגיחים לקומה 6, שם הלובי מדהים, וחוברים ל

  1. שרון ענן מדרום אפריקה היזמית והמחוללת,
  2. טרבור אחיינה, רואה חשבון שותף ומשקיע,
  3. אנטון, דרום אפריקה מנהל פיתוח התוכנות,נראה שתי טיפות זיעה, וודקה כמו נדב הנפלד,
  4. צ’ארלס מפתח נראה ועם מניירות של גאון, אין לי סימוכין עצמאיים,
  5. פטריק, ה’לך-תביא-לי’ ההונג קונגי, סיני צעיר ומהודר עם גינונים של איש עסקים מערבי, מי-שממש-כמעט עשה את זה בעסקי הלופט גשעפט, ברור שיש מוטיבציה בשמיים, ואם לא ימעד בשיקול דעת מוטעה שימיט עליו אסון, ירווה את רעבונו להצלחה, ישביע את צמאונו לכסף, שנולד בבלפסט אירלנד,

שכבר הגיעו יום קודם, יה ואני.

מתארגנים על החדרים. קומה ארבעים ושלוש.
לא זה העניין. גם לא המראה. זה החדר. כזה- לא ראיתי. ‘בטוב טעם’.

יורדים אחרי התארגנות 20 דקות, אני עדיין אלמר הצייד, מסבים על פטיפורי זהב וקפה חרא,
מתעדכן בעיקרי התכנית:

  • שרון עובדת עליה 3 שנים, בהם
  • גייסה 900,000 פאונד, רובו מהונה האישי, שהולך ומצטמק באופן מדאיג מאד ביותר,
  • 200,000 פאונד הועברו (מאוחר מדיי, לכן נדחתה הנסיעה מהחודש הקודם) למאכערים בצ’ונגקינג, כדי
  • להוציא רישיון להפעלת חנויות שם
  • – עסק שלא באמת מעניין אותם; יה הצהיר שמצא מי שידביק לו את האופרציה הזו, אלא
  • רוצים את הרישיון לכלל סין.
  • הם יסעו לבייג’ינג להיפגש עם המאכערים המקומיים ורשויות הלוטרי,
  • ישאירו אותי למצוא חנויות ולהקים את הרשת.

אחלה תוכנית. באמת.

אישית, אני יאירי, בנם של ריטה ודוד מחולון, לפני שהייתי מוכר לסינים לוטרי הייתי משקיע

  • בלימוד מכירת קרח לאסקימוסים,
  • בטירונות שיווק חול לאלג’יראים,
  • בהמשך הייתי עושה סטאז’ התמחות בשיווק גשם לבריטים, אולי הייתי מתמקד ב-טל,

לאחר מכן, אם הייתי צולח מטלות אלה, הייתי מתפנה למכירת לוטו לסינים. אולי.
אבל כזכור, לא הביאו אותי לסין שאחבוש את מצנפת הטבחים, לא את קסדת החשמלאים, ולא את ירמולקת היזמים.

קובעים להחליף בגדים וללכת לאכול ערב. כולם חמים על אוכל סיני. פטריק בתבונתו מייעץ ש’לא כדאי, יהיה לכם מספיק מזה‘, ומתמקדים במסעדת בשרים. פצצה.

מצטרף אל שבעתינו ד”ר ג’וני הו, הונג קונגי עם השכלה בריטית, ד”ר לפסיכולוגיה, שהשקיע מעט כסף ביוזמה, ואמור לקשור את הקצוות מול היוזמה הלאומית.

הם, שרון, טרבור, יה, פטריק וג’וני דנים ביישום היבטי התוכנית.
כשאני מבין שהם פחות תפעוליים ויותר מזינים תודעתית מטעינים עצמם באנרגיה חיובית, האשכנזי חסר האמונה נטול האינטליגנציה רגשית שלי מפנה תשומותיי לאנטון המתכנת, שבהומור האנגלו-סקסי האינטליגנטי הזה מפרק אותי, ואני מתוסכל שאת חלקו בכלל אני לא מבין הן בשל מגבלות הבנת ניואנסי השפה והן בשל מבטאו הדרום אפריקאי.

בהליכתי לשירותים, פטריק ההונג קונגי הנאה והאלגנטי נכנס אחריי, כמו בסרטים, ומבהיר לי שאין לי סיבה להישאר חודש בצ’ונגקינג, חבל לי על הזמן.
מבין שאני מהווה לו סוג של איום, שהוא לא צריך אותי שם. רואה בזה מעניין, המשך יבוא.

שלט כניסה
כניסה

ג’וני מלמד אותנו את עקרונות הכתב הסיני. שפת סימנים. משרטט כמה סימנים. אייקונים. כמו כתב מערות. מסביר שיש למעלה מ- 3,000 סימנים, וכן ייצרו סימנים פונֶטים לביטוי צלילים כדי לתעד שמות.
רואה את השלטים, אדם נכנס. ואדם נכנס דרך פתח.

בתרבות המערבית, ייצרו כתב שמחייב סף כניסה גבוה, הבנת קונספט מופשט ראשוני ואז פשוט לייצוג ביטויי תפישות מציאות.
בכתב הסיני, פנו מיידית לביטוי ישיר של המציאות בציורים, 
סטיב ג’ובס, אדונינו מלכינו, טרף את העולם, הפיל את הייקום בהתפעלות על יישום אוקסימורון הרגרסיה המקדמת הזו. 
כך, בהורדת סף הכניסה הקוגנטיבי, הצליח להכניס לחיק המשתמשים בטכנולוגיות מחשוב ותקשורת מתקדמות אוכלוסיות המעדיפות להתרחק מטיפול קוגניטיבי בטכנולוגיה, וחותרות לתוצאות נתפשות מיידית. 
להערכתי, הקונספט פשוט, ישיר, מיידי ונמוך מדי מכדי לשרת רעיונות גדולים שיתפתחו בהמשך.
ואולי שבוי בהתניות שסיגלתי.
מניח לא אהיה פה כדי לראות האם הטרנד המהופך הזה ייעלם.

בסיום הארוחה נפרדים משרון, פטריק וג’וני, וחמשתנו נוסעים לאיזור הבילויים של העיר.
יה נוטל את ההובלה, וכולנו נשרכים אחריו בחיפש מועדון Spicy Fingers, שהותיר בו זכרונות מתוקים. לא מוצאים. אבל הוא נחוש, רצון הנחושים, כמו ה’ בקובה, הנחוש למצוא קפה מחוץ להוואנה, רק שבקובה לא זכינו לאספרסו, ויה לבסוף מוצא את המקום. ואכן יש שם להקה שמקאברת היטב, לפחות לאוזני הערלות.

מיצינו שם. יה רוצה לממש, ללכת לעוד מועדון. לא נעים לו מהאחרים, מנער אותם בנחרצות מעודנת. גם אני רוצה לחזור לישון, אבל הוא מבקש שאשאר. מגייס. נשאר.

מחפש איתו, סחור סחור, מקום מסוים. רואה מדרגות, למקום ללא שלט, יורד ומוצא. מועדון שבאופן מפתיע הבאים בשעריו נחלקים לשניים:

  1. בנים בנות (ברור),
  2. הבנים לְבָנים, הבנות מקומיות.

איך שנכנסים רואה מישהי בעלטה.
לך עליה” ממליץ לו, מביית אותו לכיוונה, “נראה לי שיש בה חמלה.” 
הוא פונה אליה, מדבר איתה לוקח אותה לבר, גם הגוף גבוה ונאה. מדברים. הוא מזמין להם משקאות, ועוד סיבוב, ועוד. 
ואני תוהה, בתחילה לעצמי ובהמשך בצרחות לאזניו כדי להתגבר על רעשי המוזיקה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן- הוא אומר שהוא ‘נהנה מהחיזור’. חיזור!? מ’המשא ומתן’, אני מתרגם. לעצמי.

חוזרים במונית. מתרסק על המיטה במלון המדהים. 
למחרת, יום ב’, הוא מעיר אותי טלפונית, קובעים שאאסוף אותו, דופק לו בדלת. 
סורפרייז, פותח לי ת’דלת עטוף טלית.
מופתע??” שואל אותי.
מה פתאום?” אני משקר, מנסה לגלות אינטליגנציה רגשית נדירה,”איך היה?” שואל אותו. “איך היה?” שואל אותו. 
בסדר“, משיב, “לא ישנתי כל הלילה, לא הרגשתי טוב וגם לא נעים מאשתי“, ושיתף שאורח חייו הוביל אותו ל”התהוללות” שפה שלו, טיפול זוגי, פסיכולוג לו ולאשתו, ועכשיו הוא “בסדר, עם נפילות קלות”.

מתארגנים על נסיעה לשדה התעופה לטיסה לצ’ונגקינג, מתעקשים לסוע במוניות מפוארות ולא במטרו דור טו דור, ומגיעים על הקשקש.
שרון, טרבור, פטריק, יה ואני במחלקה הראשונה, אנטון וצ’ארלס – שהתעקשו לסוע ברכבת ולכן הגיעו לפנינו – לא יודע למה ייחלו, שיצדקו ואנחנו נאחר, או שלא – בתיירים.

לפני העלייה למטוס, יה מצהיר באוזני באופן שלא ניתן לפרשנות, שהוא צריך לחרבן. עכשיו.

מזכיר לי את שרוליק שכן הילדות מחולון. הלה פחד מאֶרנה אימו, שתגיד לרודי, אביו, שהעיר אותה מתנומת הצהריים רק כי בני מעיו לא מסונכרנים עם תנומתה, ואז רודי יפרק אותו במכות רצח. 
בתושייתו, ישראל, שבאופן כללי היה די אידיוט למען האמת, היה דופק בצהריים אצלנו בדלת, מעיר את אמי – סמך על כך שלא תספר לרודי – ואומר לה בתחינה מנומסת “אני צריך קיבה.”

מבקש שאשאר איתו. אני תוהה האם רוצה שאחתוך את הנייר לקוביות או שהעניין הוא שאם ייאחר לטיסה שלא יישאר לבד. נשאר איתו.

דלת המטוס נסגרת עלינו, מהצד הנכון.

Share

פרק א: הפטחתי ונבחתי

משך הקריאה: 14 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

הנסיעה החלה בצחוקים.אני מתוכנן לנסוע יום אחרי ההופעה של גיל, 21/10 לקָייט טורבינות, שואה, פאן ושופינג בפולין וברלין.

שבוע לפני, יה מתקשר אלי. כמו ברק. מופיע, מבריק, מרעיש, נעלם, אין מה לחפש. לא יימצא.
ב- 2009 שלח אותי לפנמה, הרחבתי לקובה. ב- 2012 סדר לי חוויית חיים במלאווי. כעת מברר על מוכנותי- רישיון לוטרי ב-צ’ונגקינג. סתם העיר הגדולה בעולם, שלא שמעו עליה.

לשאלה ‘למה פונה אלי‘, הרי אין לי כישורי ניהול לוטרי, תתכנה תשובות רבות.
להלן אציע כמה:

  • הוא מכיר אותי, בקושי, אבל נוצרה היכרות,
  • אני זמין,
  • לטוב או לרע, זה לא הכישורים, שאינם, זה האופי המסוים, הכישורים החברתיים.

הפעם, התנאים, התכנית, לא סגורים. לא פרומים- אינם:
יה” משתווק עליו, מנצל את ה- usp– ייחוסי לעצמי נידפות אישיותית שפחות נזקקת לקונטרול, קשירה, תכנון, מעקות, וודאות ושליטה בגרפיקה אנושית מרצדת. “אני לא אהיה לכם אבנים בכיסים. אבוא איתכם. אם אין דיל- שלמו רק את ההוצאות. יש- אני זמין מיידית.”
Win win, מתאים. מתאם, ויזה.
לגיל יש הופעה ב- 21/10, לא מוותר “אצטרף אליכם למחרת”. הם נוסעים לשבוע, דרך הונג קונג, אני מזמין גם, אבל לחודש. אני כבר שם, לא?

יום חמישי, ארבעה ימים לפני המועד בהינף מייל מודיעים לי שהתבטל.
מתבאס. רצח. זמן פירעון להיעדר המעקה, לא? שוקע במרה שחורה, לעומק מילימטר, למשך דקה. חוזר לתכנית המקורית: תנני ננה, פולין,
חודש אחרי, הברק מבזיק. האם “יכול עוד כמה ימים?”
– “רוצה גם יכול!”

שעתיים לפני הטיסה שואל את יה היכן ניפגש- הרי אלה, מעדת היזמים, סחופי החזון, פרומי הסדר, נטולי יכולת הארגון על ציר זמן, עד שלא שומעים שקליק החגורה נקלק, לא נדע שהם על המטוס.
קובע איתי שעה וחצי לפני, בדלפקי הביזנס. מכיוון שזוכר שנעדר יחס ערך לזמן בכלל ובמיוחד לזה של האחר, לתפוס אותו זה כמו את הרוח, אני אחושק, הוא לא, מעדיף לא לקבוע. ניפגש. מבחינתי הונג קונג, זה אחלה מקום מפגש.

מגיע בזמן, בנחת, הליך חלק.

בשער מקבל מייל מיה- פרוורדתי לאיריס את כל השיחות, אסתדר על דאטה מקומית – שיכניס אותי ללאונג’ אל על. עניין של מעמד. תודה, לא תודה, יש לי עדיין את הזכות, לא מנצל. לא אוהב את הביחדness שם, ואוהב את הגרפיקה האנושית המרצדת בניאוניאדה בחוץ.

דיקמן מטייל

נכנס מהראשונים למטוס. הביל. כמו להיכנס לתנור אפייה. הדיילים מסבירים ‘אפקט החממה’ בשבת. מתמקם. כולם נכנסים, שני המקומות לידי, באמצע ובחלון לא מיושבים.

יה מגיע. מנשק אותו. אני בתלבושת אלמר הצייד- ר’ תמונה מצורפת, הוא בטי-שירט שחור, מכנסי מטיילים וג’יבוטים- נעלי אצבע. 8 שנים צעיר ממני. תימני, פסנתרן וחסר גבולות. cool כקוביית קרח בכוס טקילה.

שם לב שעל אף אזהרותיה החמורות של הפטרונית שתקרא להלן ‘שרון ענן‘, המשקיעה העיקרית, לא לחשוב להופיע בפחות מחליפה ובשום אופן לא עם עגילים, וחרף השגות יה שהעגיל הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הגברת המזדהה כ- ‘גברת הקרח@משחקי הקרח דוט קום‘, מגיבה בחוסר עדינות, העדר סבלנות או הומור בהתכתבויותינו.

מסתלבט עליו ש’נראה אם העגיל יוותר נעוץ על מקומו גם בסין’, מעריך לאור אזהרות קודמות, שייאלץ להיפרד ממנו.
מוכן שרק מישהי בת 20 תוריד לי אותו עם הלשון” מתהלל עונד כמסיר.

מבחין בעיניו האדומות. “יה, יש לך עיניים אדומות” משקף לו. הוא צוחק, ואומר “ג’וינט אחי” ומספר לי תוך צחוק, איך אחרי הצ’ק-אין יצא מהטרמינל לעשן, רצה לחזור ואשת הביטחון “היא ממש פצצה, אחי” שואלת אותו למה יצא והוא הסביר לה “לעשן ג’וינט.

– “אני מתנצל שיושב בקצה הלא נכון של המטוס“.
– “אח שלו” הוא לא שלי, כן? “אני ממש בסדר ושמייח בקצה הלא טוב של המטוס ליד השירותים, המקום המועדף עלי“, אגב זה ממש נכון, “וזה ממש בסדר” עושה לו רגשי, שמרטיב אותו עכשיו כשלג השנה הבאה.
אחי” הוא מבטיח לי, בעצם לעצמו “בטיסה הבאה תשב לידי. או בביזנס. או ששנינו מאחור, או בכלל לא.” וצוחק “בוא לבקר אותי, אני שורה 10 בביזנס, נתפנק.”
יופי, בכיף, תיהנה, אני אעבור שם אאסוף אותך, נרד לאספרסו בזוריק.”
דיילת מפצירה בו לחזור למקומו, הוא נעלם.

ואז, כשהמטוס נעול ונצור, אני מתוודע לידידיי האמיצים החדשים.
היושבים לצדי מופיעים. כיפות שחורות, כבני 32, עם ספרי קודש, מכנסיים שחורות, חולצות כהות של מי שבעניינים, מפולפלים.
אני קם. הנמוך נתחב לחלון. הגבוה, יושב במקומי במושב המעבר, מחווה לי על הכסא האמצעי ומסמן לי באדנות ‘בכבוד, כנס לאמצע’.

או, מצא לו עם מי להתעסק. אני חנאנה ידוע, אבל בקומפורט זון הגיאוגרפי, מנטלי, סוציולוגי, סיטואציוני שלי.
נשמה“, אני מדבר בז’רגון לא לי ובהטעמה של אוקראינית שמדברת כמו צ’חצ’חית, “בעזרת שם, עבור באמצע.”
אחי, הוא עומד על המקח, מה יש לו להפסיד, “אני אחרי ניתוח, אתה מוכן לפנות לי את המקום?”
הוא עושה לי לא נעימים, לסרב לאדם במצוקה.
אני מתגבר, ומייעץ לו “עזוב אותך מהמקום,” כאן מנמיך את קולי כמו אמי לפני החלק שהטעימה במשפט, ובלחישה מסריח לו “אני מפליץ בטיסות שחבל לך על זמן” משתף אותו באינטימיות.

וואו, וואו, וואו” הם מפטירים ושלושת הקדמיים והאחורים מצטרפים לשיח פאסיבית, “אתה חולה?” הוא מנסה לפענח דיאגנוזה, בטח רוצה לדעת אם מדבק, אולי צריך להכניס אותי להסגר, אולי אפילו לשקול דפורטציה.
לא,” משיב בפתיחות “כשאני עולה בסערה השמיימה אני מקבל השראה, נחה עלי הרוח, ונהנה מזה.”

הקטן אומר לי שאני לא מכיר את עמיתו הוא לא יישב באמצע.
אמירה זו הפיגה את שאריות אדי אי-הנעימות שהיו לי על התעמרותי בחולה חסר ישע.
אני ש-ישיבת מעבר עבורי זה deal breaker, נזכר שבצ’ק-אין המוקדם שערכתי למניעת ישיבות אמצע, מפת מושבי הנוסעים במטוס ציינה במו גרפיותה שהמטוס מפוצץ ולא מאפשר שינוי.
אני מבטיח לו, ש’אשכנזי נטול אמונה שכמוני ישקול מחדש את קיומו של האל אם יצליח‘.
הוא, בחדות, הודף את התנשאותי הלועגת ומסביר ש’זה בכלל לא קשור לאל‘.
מסכים. מה ליושב במרומים ולישבנים, אם לא מסייע ליושבי המושבים האמצעיים?

בינתיים, מיואש מערלות לבי, חברו לא חוסך בתשומות ומצדיק את המוניטין שהוציא הקטן. באסרטיביות של בן זכר בכור קורא לדיילת, ומסביר לה ב-דְרָש באופן שלא מצריך פרש, שהוא אישית חייב לשבת במקום אחר, ובנוסף על כך יש בעיה אתי, אבל ‘הדרת פני זקן נמנע מלשון הרע‘ ומפנה אותה אליי שאחשוף את צפונותיי עצמונית, לאזניה.
אני שהייתה לי איתה שיחה מקרבת קודם, רוכן אליה ומעדכן אותה “אמרתי לו שאני מפליץ להנאתי בטיסות.” היא פורצת בצחוק ומתגייסת לפתרון.

באותה עת, העומד שבמרומים, כלומר הנחוש הגבוה, לא מסתפק בְּלשׂים מבטחו ביושב במרומים, וגם לא בלהפקיד בטחונו בדיילת, קורא לדייל נוסף, מפנה אותו אלי כדי שיהיה שותף נאד. ואני, בצייתנות לא אופיינית, משתף גם אותו בנביחות אחורי. הוא מחייך בהבנה. הוא נמוג בקדמת המטוס, הפרסר מגיע, ומבהיר לי במנאד רוש שגם הוא בעניינים.

שתי הנוז ג’ובז היושבות במושב האחרון, כשהמעבר מפריד ביניהן, שוקלות לחבור האחת לשנייה ולְפנות כסא מעֲבר. אני מוכן לשקול דילוג רק אם המושב האחרון מאפשר הטייה, (ב- 737 הוא לא) ב- 777 מאפשר.
הן מגחכות, שותפות סוד למעיי.
הקטן מתהלל כמפתח, אבל הן מתחרטות. פוף, העסק נופח. אולי חוששות שענני יבקיעו את את המרקם העדין של תעלות האף החדשות? תוהה אם להרגיע אותן, שככל הידוע לי תפרוחתיי הן כמזור לאפן, מרפא לחוטמן. אבל מתחתי את זה טו מאץ’.
חזרנו איש איש למושבו.

הם פיקחים. מנתניה וראשון. ביניהם דנים בפרסית. על הדרך כמה פעמים בשנה, רוכשים שמאטעס, שם קוד לבגדים מסין.
מעסיקים את הדיילים בלקבל בירה, כרית, וויסקי, שמיכה, קולה, מים, תה. סוכר. מפולפלים.
אוהבים עצמם פיזיולוגית.

הקטן ואני עומדים ליד הגאליי, המטבחון והשירותים, מדברים מעט על סין ועל ארגון הטיסות. הוא מבכה שהסידור שהם עשו, שהוא יזמין ליד החלון, וחברו במעבר, אולי יאפשר להם שהמושב האמצעי יישאר ריק. אחלה סידור, רק שהפעם לא עבד להם- על האקספרס צ’ק-אין שמע אבל מעדיף לעבוד עם סוכנת הנסיעות, שהיא תעשה את העבודה. משתף אותו. לטיסה הבאה ישס”ה את סוכניו במחשב.

לקראת הבוקר, כלומר זמן מקומי בארץ המוצא (ישראל) 4:15, וזמן מקומי ביעד (הונג קונג) 10:30, מעיר אותי הגדול; מתארגן על סידוריזציית התפילות, מוריד טרולי, ובמתק שפתיים של זאבוש לכיפל’ה אדומק’לה מפתה אותי ב- “אולי תכנס לשעה ליד החלון, רק לזמן התפילה?”
ואני באמביוולנטיות של לא רוצה להגיד ‘לא’ לבקשה, ולא מוכן להיכלא בסד החלון או בבקשת מי שמיומן יותר ממני, וגבולותיו רחוקים משלי בלדאוג לנוחות שלו, עונה בתוקפנות גבוהה מזו שהייתי רוצה להתנאות בה: “עשה מה שאתה צריך, אני נשאר במקומי.”

כעבור 5 דקות הדיילים מושיבים את כולם בשל טלטלות וכיסי אוויר. מגיע הקטן, שמייעץ לי “אולי תיכנס, זה לטובתך, אנחנו מתפללים, לך יהיה נוח.”
– “אין בעיה“, אני מרגיע “התפללו, אצא ואכנס כמה שצריך, מהמושב הזה.”

יה בא לבקר, מתלונן על התנאים. “אי אפשר לישון בביזנס, הזוית לא טובה. ה-777 חרא מטוס.” האמת, גם אני אמרתי לעצמי שה-777, כמו טכנולוגיית ה- cdma בסלולר, הוא מטוס של מפעילים ולא מוטה צרכנים. לכן ה- cdma ברשתות זולות ונעלמות.

כמה שילמת?” מתעניין.
לא יודע, למעלה מ- $3,000, מחלקה ראשונה זה עוד 2 ס”מ כל צד, והמשוגעים לוקחים למעלה מ- 6,000$. אפילו באיבריה יותר טוב מאל על.”
מכיר את הז’אנר, ‘מפותחים רגשית’, לא שואלים כמה עולה טיסה, אחרת יתבאסו. אחת ל… מגיע החשבון, מתבאסים, מקימים צעקה, ניתנת הנחה וחולל חזירה.

הוא בוחן את מרווח רגליי הקצרות, ומשתתף “סובל בשקט?”
האמת,” אני מבאס את הסיטואציה “לא מתעסק עם זה, לא נהנה מהביזנס או הראשונה, ולא מתבאס מהתיירים.”

מתפעל מדבקות שכניי, במיוחד מהקטן – הגדול מחפף – איך שאורז את התפילין, מהמיומנות, בסוף מנשק ותוחב לתיק התשמישים הקטיפתי.

ואני? אני עמדתי, ישבנתי, בדיבוריי. חשוב לי. לעמוד בדיבורי פי. בעדינות, חן, בטוב טעם, נתתי בטוסיק. הפטחתי ונבחתי.
עניין של תחזוק המוניטין.

Share

גורם חרדה

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אחד מגורמי החרדה הוא מכניקת הסתכלות המתייחסת למציאות על ציר הזמן רק על נקודת ההווה בלבד.
האמצעי לטיפול במציאות הוא בשינוי הנראה לעין, הנתפש מיידית, הקנאק שיוצר תפנית נראית. עכשיו.
אין הקשר לזיכרון עבר, לא להמשך תהליך, כאן, עכשיו מייד ובדיעבד. בכוח.

Share

פיספוסין 2012

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק א’, הפטחתי ונבחתי
פרק ב’, הונג קונג, חבירה
פרק ג’, יה
פרק ד’, צ’ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה’, צ’ונגקינג, אוכלים
פרק ו’, בייגי’נג, מתמקמים
פרק ז’, בייגי’נג, אובדים
פרק ח’, שרון
פרק ט’, בייגי’נג, מטיילים
פרק י’, יציאה
פרק י’א, סיכום
פרק י’ב, אבריימל’ה מלמד בתאילנד

 

Share

החיים כ-

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

החיים כאוסף משימות מדכאות על מצע מחריד מתי יגמרו.

Share

הזדהות מקצועית

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?

האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה? 

Share

גלישה

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אבי הגולש

את הגלישה, browsing, המציא אבי.
הוא היה מרפרף על ספרים, מסמן בעפרון X על מימין לפסקה שמצא אותה כחשובה, שפעם,
בקונספט של משיח יבוא – עתיד שלעולם לא יקרה,
יחזור אליה.

Share

האמנם?

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

יותר ממה שהיהודים שמרו את השבת, השבת שמרה אותם.
כנראה הכוונה כ’יהודים’.
האמנם כאינדיבידואלים?

Share

הרבה שיט יקר

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

רואה עניים קונים הרבה שיט ריאלי בזול.
ומפגיני עושר קונים המון שיט תפישתי, ביוקר.

Share

fun&pun, הכיף ועונשו

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.

Share

מינורי בנומינלי

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

ידידי הנערץ מספר שאשתו לשעבר “מצוינת בלנפק תשובות.”

נוסעים על רייח הדלק ניחוח הבנזין. האשכנזי שלי מתעורר ותובע למלא.

הוא קצת מהסס “אנחנו כבר מאחרים יותר מדי.” ומוסיף בשכנוע עצמי “אפשר להמשיך לסוע כך
שעות.” .

“אנחנו טייסים” אני מכנס את האולטימה רציו מונדי, הכיבוס החיובי-רגשי לכפייתיותי הנזהרת.

בתחנה הנטושה, ברציף ‘תדלוק עצמי’ הוא ככה- תרגום ה’אפעס’ של אמי, מתנהל כמי שלא ממש
מתורגל בתדלוק, מתקשה לפתוח את המיכל, מתלונן שאינו רואה את מקשי ההפעלה.

יוצא להושיע. הוא מסתדר. שם לב שהוא מתדלק ב- 98 במקום ב- 95 אוקטן.

“עצור” אני מפציר “אתה ממלא 98.”
“כמה הפרש זה?”
“איזה 20%”, משיב.

“אבל כמה זה בנומינלי” הוא משיב, לא שואל וממשיך לתדלק.

Share

דן בן אמוץ, לאן נעלם?

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.

דן בן אמוץ

מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.

במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.

בסרט דב”א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.

אז, איך זה שלא הותיר ‘מורשת’? מדברים על כך.

הצעותיי:

  1. לאותן אשיות שהיו צמאות להבל פיו, למושא אישיותו, במותו התפוגגה הכריזמה, נותרה איזושהי, איך נאמר, אולי איזו אי-נוחות של ‘מה, לזה סגדנו?’ אז לא שימרו אותה, לא החצינו געגוע.
  2. המשא התרבותי, ספרותי לא היה כבד, משמעותי דיו, כדי שיעורר עניין בחלוף השנים.
Share

מינורי בנדיבות

משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית. 

אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.

למחרת הצקתי.

שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.

הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.

הישראלי דבר על נדיבות.

זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.

המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.

גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.

You got a point there.

Share

facebook אינסטרומנט

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

facebook מהווה לחלק מחבריה ייקום חדש, מקביל.

מיוחס לרשת השפעה על היקום המסורתי, המיושן,
ולעתים, שעיקר החיים –
קורה ב-facebook. להמשיך לקרוא facebook אינסטרומנט

Share

facebook קונספט, לי

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

קונספט

רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי

Share

שלילת החיווי

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

הקביעה

  • המוצר יקר.
      והשלילה-

    • הוא לא.

או,

  • אני בודד.
      והתשובה השוללת-

    • אתה לא.

ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?

Share

אגנוסטיזם

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אגנוסטיות זה סוג של דתיות עצלה.

כלומר, אין מחוייבות לעיסוק בהוכחת האל חסרת התוחלת,
או בקיום מצוותיו חסרות הערך הנתפש המיידי.

להמשיך לקרוא אגנוסטיזם

Share

פאולו קואלו

משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

סגירת מעגלים

“תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,
כי תפסיד את שמחת העתיד לבוא… סגור מעגלים,
סגור דלתות,
סגור תקופות בחיים.
חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה.
אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר.
אי אפשר להמשיך לשאול, ‘למה’?* להמשיך לקרוא פאולו קואלו
Share

אמרו עלי – הרווחתי ביושר

משך הקריאה: 11 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

רוב נרדף, מיעוט רודף

עם מגדלור שכמוני ספינות טובעות

אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – בצער, בשמחה, בזעם, בהנאה, באדישות, בלי כוונה – הרווחתי ביושר.

בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית):

להמשיך לקרוא אמרו עלי – הרווחתי ביושר

Share

בכלל חוסך

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

הונאה עצמית

רשתות מכירה מראות, לעתים, את המחיר שהן מבקשות על המוצר, לצד מחיר קודם.
זוכר חביירה שמתפארת במסע קניות בניו-יורק על רכישות מצוינות שערכה, ופירטה כמה חסכה בין המחיר הנקוב למחיר ששילמה בפועל.

דגמנה מבחינתה צרכנות נבונה ובה היא בעיקר חסכה.
התנהלה לאור הנחה שאת הרכישות עליה לעשות מפני שהיא בכלל חוסכת. להמשיך לקרוא בכלל חוסך

Share
Share