בזכות נתניהו

משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אתמול, שבת, נהגתי את נסיעת הבתולין שלי בגאנה.
בהיעדר רישיון מקומי, נדרש בינלאומי, ממסי,
חזרה לסבנטיז מדריכי לפיד, האבא של, לפני שהפכו למדינאים.

מעסיקיי מעדיפים שעובדיהם הזרים לא ינהגו – שהנהגים המוצמדים יופקדו על שינוע העובדים ונשותיהם. אם בכל זאת לנהוג – רק לאחר שלושה חודשי שהייה, ניסיון והיכרות, לאחר הנפקת רישיון מקומי, טררם ביורוקרטי שלם.

אחרי פחות מארבעה שבועות להגעתי לגאנה, שותפי לדירה ואני החלטנו לצאת העירה עצמאית, ללא נהג. התחלנו ב- HoneySuckle, ספורט בר, מסכי ספורט ושולחן ביליארד, ומפגש בריטים–זְנות מקומית.

בעוד שותפי לוגם בירה, אני צופה במקומית; פצצה, עצומת ממדים שאיבריה פורצים ממלבושיה הצרים, יוצרת שפעה שחורה מבהיקה, מפרקת במיומנות מדהימה את הגברים שמשחקים מולה pool.

אני לא יודע לשחק.
המשחק, תחום עניין ומיומנות נרכשת על מצע כישורים.
מה שמעניין, מבחינתי, הוא היות המשחק כר למניירות, מנייברות, מחוות, סלסולים, אורנמנטים, קישוטים, הסמלות וטקסים התנהגותיים הנלווים למשחק. יעני, הברוטו מכיל המון טרה ביחס לנטו. ‘תרבות’ קוראים לזה.

מבחינתי – זה העניין.
כצופה, כן?
וגם זה, במשורה, הא?

מיצינו. מחליטים לנוע לבר ההולנדי. מכוונים את הגוגל מֶפְּס, סוטים קלות מדרכנו כדי להיכנס ל- Osu, רובע הבילויים, המסעדות והזונות, של אקרה הבירה.
בדרכנו עוברים מחסומי משטרה, בהם שוטרים מאירים עלינו בפנסים מרצדים, מחפשים.

מגיעים לבר – מאוחר מדי; הגרפיקה האנושית המרצדת, המבלים, כוללים את בעליו ההולנדי ואשתו המקומית. מחליטים לחזור הביתה בשלום.

חוזרים בדרך בה הגענו, גולשים למחסום שעברנו אך קודם דרכו –
אופסט, עצור, מסמן לנו השוטר.
הוא רואה לבנים, כמו שדייג רואה דגים.
“רישיונות” תובע.

אני מראה לו את הרישיון האמריקאי שלי מבוייש בארנק.
הוא שואל כמה זמן אני בגאנה – שלושה שבועות, משיב.
השוטר אומר ש’צריך בינלאומי’, אני מראה לו את העתק הממסי שבני הוציא עבורי בישראל ושלח לי את סריקתו. נציג החוק לא מרוצה.

‘פתח את הבגאז’ השוטר מצווה. פותח, לא מוצא דבר שניתן להתלות עליו.
אני נזכר בסיפור של השותף שאמר שבאנגולה השוטר חיפש עילה, אמר לפתוח את תא הכפפות, ואמר ‘איך זה שבתא כפפות אין כפפות’?

“טוב” אני מנסה לעשות לשוטר תרגיל ההתכנסות אנושית, “טוב, אני יכול לסוע?”
“לא” הוא מכתיר את הניסיון כ’כושל’. הוא מתכוון לתת לי דו”ח, ולקחת למשטרה, ולהגיש תביעה, ושאצא בכ- 2,000 בכסף מקומי [כ- 1,800 ש”ח], הוא מנבא את המזומן לי.

הוא מבקש, בעצם דורש, להיכנס למכוניתי.
בשיחת האוריינטציה, מנהל האופרציה בחברה הדריך אותי, שהשוטרים מנסים להיכנס למכונית, ושאסור לתת להם.

מתפתחת שיחה, בה אני נזכר באמי – “יאירי, אתה מתגרה!”, באוזן אחת, ובשניה את זמזום רולר החכה – השוטר שולה אותי מהבריכה החוצה, כשהוא מביע את עלבונו על כך שאינני, כזר, מכבד אותו, איש החוק המקומי ומאפשר לו לבצע את עבודתו ולהיכנס למכוניתי.

“אז בואו לתחנת המשטרה” הוא מורה, מתחיל לצעוד בסך, מימין לרכב.
מטר מאחוריו נשרך שוטר נחוש פחות, אולי שולייה מתלמדת במיומנות עשיקת זרים.
אני נוהג מטר משמאלו בגרוטאתי.

שותפי חש אי-נוחות פיזית.
“let’s resolve it” הוא מציע בפרקטיות האופיינית לו.

אני אומר לו ‘ממש לא’.

השותף מציע להתקשר לאחראי על האופרציה; פאדיחה. מבחינתי עוד לא כלו הקיצין;
בפעם הראשונה שאני נוהג? אפילו אין לי את חזקת החפות, מזל של מתחילים? וזאת אחרי שאיש האופרציה ביקש ממני במפורש לא למהר לסוע.

השוטר תוחב את ראשו מבעד לחלון, רואה שאני בג’ינס. “אמריקאים?” הוא שואל את השותף שלי, מבין שהוא החוליה הרכה ביננו. “ישראל” נענה.

“אנחנו אוהבים ישראלים.” אני מזהה את ההתרככות בהצהרתו. “נתניהו!” הוא נוער.

“צ’מע” אני פונה אליו מנצל את הדטאנט “אתן לך 10 ונגמור עניין.”

“לכל אחד”, הוא אומר.

“לשניכם, לכל אחד 5.” הוא מסכים, מקבל שני שטרות של 5, אומר “נתניהו” ושולייתו “טראמפ”. ואנחנו נוסעים.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share