משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
גמול מפעולה. וגם ממניעתה
ר’ישל’ה מצחיק. אותי.
כלומר, ר’ לא מחדד הלצות, לא משחרר חידודים, ולא מלאֶה בסיפורציות. עם זאת, באישיותו המסוימת – סוציופת המודע לסוציופתיותו – הוא מנהל את הקוועץ’ האישיותי באופן מודע*; בהינתן גירוי הוא פועל: או שמיישם את התנייתו הסוציופתית וסופח טובין, או שבמודע מרסן את רצונו בשל הערכתו שהתגובה תהיה עוינת, ואז הוא מחצין בשקיפות את מוטיב ההתניה, ועל מצע החן שלו הוא או מממש את רצונו, או גובה טובין על שנמנע מהמעשה. סוחר.
במשרד אנחנו יושבים שולחן לשולחן, ביננו חוצצים מסכי מחשב. באינטימיות (שהייתי מוותר עליה) בינינו, כשאני לוגם מכוס ומשמיע רעשי שאיבת נוזלים שאינני מודע להם, הוא מתחרפן, וצועק “זה ייגמר ברצח.” מפריע לו, חש מספיק בנוח כדי להשית רגולציות על אחר – עלי. הוא מחליט שאנחנו קרובים דיינו כדי לא להבליג לרעשיי המדירים את שלוותו הזמנית.
כשהוא מלרלר משהו, הוא שואל, “מפריע לך?” – בהזדהות השלכתית הוא משליך על עצמו, שכן אם אחר היה עושה זאת, היה מפריע לו.
“לא” אני עונה את מה שהוא כבר שמע, ומוסיף “וגם אם כן היה מפריע לי, לא הייתי מחצין את זה. ‘לא נאה לי’ להחיל רגולציה על סביבתי. לא לחינם אמרו על ילדיי ‘מרוסנים’.”
הוא משמיץ אותי ש’אתה עסוק בלהראות לכולם כמה אתה חכם’.
אני כמובן גם מכחיש נמרצות וגם דוחה מכל וכול. אני גורס שזו השמצה פרועה וגם חסרת בסיס, שכן “הם רואים לבד. לא צריך להראות להם.”
קיצור – עניינו של סיפור זה – עשינו לעצמנו נוהג לרכוש בקבוק מים גדול לכל אחד; הוא בטעם ענבים של תינוקות ואני בניחוח תפוחים של קשוחים. או להיפך.
היום רכשנו, עלינו למשרד ואז הוא סח: “כשהייתי בטירונות צנחנים, טרטרו אותנו עם מסדרי קיטבג. יום גשום אחד, לא בא לי להרטיב את שלי, אז לקחתי למסדר את הקיטבג של חייל אחר, שהיה בבית.”
צחקתי. זה ר’. דואג לעצמו במוקצן, וסוטה במעשה מהנורמה, אם מעריך שלא ייתפס.
חשיפת רטיבות במערכה הראשונה מובילה לטפטפת בשניה. אז הוסיף לפרומו את הנמשל: “הבקבוק שלי מרטיב, אז אשים אותו על השולחן שלך.”
נקרעתי, חושף את הסטייה, מנרמל אותה, גובה דיווידנד על החן, היושרה שבחשיפה, על ההתאפקות בריסון הסנטימנט, מפחת את סוצפתיותו.
נ.ב.
למחרת, הגעתי למשרד. “לפני שאתה יושב” הוא מורה לי “בדוק את המסך החיצוני שלי, אני לא מצליח להכפיל את הוידאו מהנייד. ושתדע לך” הוא מוסיף “חשבתי להחליף עם המסך שלך, אתה לא היית מרגיש” אכן, אלה אותם מסכים “אבל החלטתי להיות בסדר” עשה אקזיט, גבה דיווידנד, במזומן, על שהתגבר על התנייתו.
* עם ומעבר לצחוקים, הבנאדם מדגים התנהגות אנושית נשאפת, שרבים נמנעים ממנה:
התניה. קיימת. עם הגירוי המתניע אותה, הוא מנצל את המודעות לה. לפני שמופעלת אוטומטית כמו אצל רובנו, הוא מחליט האם לרסן או להפעיל אותה. בצומת לפני מימושה קיימת אפשרות עצירה, בחינה והחלטה, האם לממש או לא. אז ר’ שלנו מדגים את היכולת, מעצים אותה בכך שגובה טובין גם על ההתאפקות בכך שצריך להכיר לו תודה על שלא מימש. סוחר.
