פגוש פוגייש פגשתי – ערכים הפוכים

משך קריאה כ־ <1 דקות

מוקדש לחיים בין גבולות האבסורד

פגוש פוגייש פגשתי חביירה שבשרה, שבעלה לקה במחלה אוטו־אימונית.

מצער.

“החדשות הרעות” היא סחה לי
להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – ערכים הפוכים

Share

רצון המת

משך קריאה כ־ <1 דקות

האם מוכר אוקסימורון מובהק מזה?

Share

אבולוציה חברתית

משך קריאה כ־ <1 דקות

החיים של בעל החיים

חברות מתקדמות, מאפשרות
לנשים הפסקת הריון לא רצוי, וולונטארית.

חברות שהתקדמו, מונעות
ומוקיעות התערבות בהחלטת נשים על חיי עובריהן.

חברות שיתקדמו, יאפשרו
לבני האדם הפסקת חייהם עצמונית.

 

Share

של מי החיים?

משך קריאה כ־ 11 דקות

של החי

בשורה

להותיר בידי פרט את ההחלטה על חייו. והפסקתם. להמשיך לקרוא של מי החיים?

Share

בקשתי האחרונה

משך קריאה כ־ 28 דקות

לא בקשה אחרונה

בתמצית נחרצת, בנחרצות מתמצתת

כרטיס משרד הבריאות המאשר את בקשתי

גִּרְסתי לטיפול פליאטיבי, בי, היא הפסקת חיים.
הֲמָתָה. מיידית.
ויפה שעה אחת קודם.

‘הקלה’ שאינה המתה,
לאור רצוני ובקשתי זו
היא לגבי ‘רפרזנטציה של חמלה אירונית, נורמטיבית, לפעולת התאכזרות קונקרטית פרטיקולרית.’ [שימוש במלים מפוצצות להגחכת יישום פשוט.]

במקרה ספק – אין (לי) ספק:
לא רוצה, לא שווה – מבקש להמית אותי.

בקשה טכנית

“החיים, זה קצר ומביך”
ידידי הנערץ, 2015

אם כשיקרה לי אירוע ‘משבית תודעה’, אני מבקש לעדכן את בת זוגי איריס, או את ילדי גיל או שי.

במקרה בו אני במצב של ‘תודעה מנוטרלת’, אין לי עניין לעדכן מישהו לשם היידוע, פרט לאיריס גיל ושי; מיותרות לי מחוות מבטאות דאגה, מְגִירות אמפטיה, סופחות חמלה, באשר הן.

אם למישהו יש ‘צורך’ לחלוק את דבר תודעתי המנוטרלת – ככתוב, לי אין עניין בכך בהפצה זו.
עם זאת, על רצון אחר אין לי שליטה ולא רצון למנוע. מי שנשאל ויודע, מבחינתי,
אני מעדיף שיענה תגובתית, ראקטיבית, פסיבית לבירור אתו על מצבי כהבנתו. מעדיף שלא בהחצנה יוזמת.

במקרה אשפוז, אשמח אם יבררו אתי אם יש לי בכך עניין. באין הבעת רצון מפורש של פרסונה מבקרת מפורשת – אנא, חסכו את הטרחה.

אלגוריתמיקת החייאה, המתה

יוסי גל: אל תבצעו בי החייאה

על חוסר תקינות תודעתית ניתן להרחיב אינסופית, ולא רלוונטית לעניין, שכן זה על ה-‘מה לא’ הבלתי תחום.

לחלופין, בשטחיותי – מרחב המחייה המצמצם, שטוח, נידח וקטן בו אני קיננתי בעבר, ועדיין – (לא) מציע, להלן מציג, אלגוריתם, כלי מבחין, גם אם פרימיטיבי ואולי חלוד, ועם זאת מתאים לי ויעיל כגבינה צהובה לפיצה, כסכין לנְדָנו, ככיתוב The End לסוף הסרט, לגביי לפחות, האם ‘להאריך את חיי, או לא’:

המכשיר

במצב, בו לא אדע לענות פוזיטיבית, נחרצת, חיובית
על השאלה:
“יאיר דיקמן, האם חייך, עבורך, בעלי ערך?”
ולא סביר, בהערכת סביבתי – דמויות מקצועיות או אחד לפחות מאיריס, גיל ושי, שתהיה שיבה מיידית למצב בו אענה חיובית –
חיי, עבורי, נטולי ערך.
מבקש להפסיקם.
מייד!

בהינתן ספק – אין ספק, להמית אותי.

אלגוריתם חיים, ופהסקתם
בתקלה תודעתית, אלגוריתם חיים והפסקתם

 האם יש ברור מזה, פחות ניתן לפרשנות?

עד כאן המעשה, מפה – הפלסף, התיקוף, הלמה, למיטיבי לכת.

רציונל

אין לי רצון ולא עניין להִסתפק,
בפחות מתפישתי את איכות חיי, טרום הסיטואציה, כמו בעת כתיבת שורות אלה.

את ההחלטה על הפסקת חיי אני מעדיף בידיי,
אני שואף להמנע הפקרת ההחלטה על חיי, על ידי הפקעתה ממני והפקדתה בידי פרט אחר, או חברה.

תוקף

אני מבין, מעשית,
שלמעֲנֶה לבקשתי אחרונה זו
אין
יותר תקפות מאשר לבקשות אחרות;

לתפישתי, ‘רצון חיים’, מימוש רצון של אורגניזם חי, נעלה על זה של בקשת מת או חסר תודעה.
חוקי החברה, הביורוקרטיות המתירות ואוסרות פעולות על בעל־חיים האנושי, מתעלמות מהבעלות על החיים, מנכסות הכרעות לחברה, מפקיעות מפרט, ולהערכתי בעתיד רציונלי יותר – תיעלמנה.

מי שיוכל למלא בקשתי זו להפסקת חיי הוא בבחינת ‘חי ובועט’.
כרצון חי, רצונו בעתיד של מאפשר רצוני כעת – בעבר מבחינתו, קודם מעשית והיררכית לרצוני כמת, כתודעה לא תקינה, בעת החלטתו.
‘רצון מת’?  – אין דבר כזה. עם מות אדם, התפוגג רצונו.
כך, רצון החי עליון על רצוני ה’פגום’ בעת בקשת מימושו. ההחלטה אם ליישם את רצוני בעת היות תודעתי תקינה, על מצב בו אני חי עם תודעה פגועה, שאינה מאפשרת בקרה קוהרנטית על דבריי אלה כאן יכולה להתפש כבעייתית.
משתמע מכך, שרצוני, בעצם, אינו רלוונטי בשל מות גופי הנושא אותו – גוף פיזי או תודעה הפגומה.

בה בעת, כעת, לא רק שאינני ממנה חברה, קולקטיב, מדינה כלשהם, או מי מנציגיהם, ממונים או נבחרים, לקבל החלטות בנושא זה עבורי, אלא אני שולל התערבות.
ה’דמוקרטיה’, במקרה זה כאן, לדידי – תחומה, כשסוגיה זו – מניעת הפסקת חיי, מחוצה לה.

מענה אחרון

לפני בקשתי זו, בעבר, ביקשתי בקשות.
הייתי שמח, רוצה לחשוב שבקשות העבר שלי היו מעטות. היו בקשות שבדיעבד, הייתי נמנע מלבקש.
לאחר בקשה זו, מניח, תהיינה אחרות, נוספות,
מקווה – מי ייתן? אני, שמעטות אף יותר.
מבקש את בקשתי זו במהלך חיים סביר ותקין.

על מידת סבירות בקשות קודמות בחיי ניתן להתדיין,
לא להסכים, להתמקח, לערער.

אני רואה את עצמי כמי שחותר להיתפש כ’סביר’, ולאו דווקא כ’נורמטיב’.

אני מייחס לתוכן בקשה זו סבירות גבוהה, גם אם נורמטיביות נמוכה.
בבחינת סבירותה – אולי, חלק גדול מהקוראים לא היה מבקש בקשה זו. עם זאת, מניח, שבקשתי זו עוברת מבחן סבירות של (ריבוי בעלי) תודעה חותרת רציונליות, שאינה קשורה ומודעת אלי, בבחינת פרשנותי ל- great minds think alike.

תיקון

כך, בקשתי זו אינה אחרונה.
זו בקשה שלי, שהמענה לה, הוא האחרון בהקשר שלי.

לאחר מילוי בקשתי זו, מבטיח, נשבע – בחי אלוהים בספר התורה, לא תהיינה בקשות נוספות.

סט ערכים, ללא קְדוּשה

בחיי, ניסחתי לעצמי היררכיית ערכים
[דֵי] מוסדרת, דינמית, עם בקרה מתמדת במגוון נושאים רחב.

בה בעת שלא דחוף לי שיאמצו את ערכיי, כן חשוב לי לחיות עליהם ולא על פרוטוקולים של ערכי אחרים.

אין בסט ערכיי ערך מקודש, לא מכיר בערך ‘קדוש’. כן מכיר בערך עליון שממנו נגזרים ערכים אחרים: רצון הוא ערך עליון.
הרצון שלי הוא הערך העליון עבורי.
מכאן שהרצון שלך הוא הערך העליון שלך.

חיים באשר הם,
חיי,
הם ערך נעלה – אין גבוה ממנו,
גם אם, עבורי לפחות, לא בכל מחיר או תנאי.

חיים, חיי, עם תודעה פגומה –
גם כעת, תודעתי, לא משהו להתנאות בו, כן? –
עבורי, לי – חיי שלי עם תודעה פגומה = חסרי ערך.

אני מבין, שבקשתי זו עשויה להיות נתונה לריבוי פרשנויות.

וכן, קיבינימט,
לא תיוותר לי תודעה,
ואף לא יכולת
לאכוף בקשה זו, להסביר אותה, או סתם לבקש שתתמש.

נחמלֶ’ה

מקווה שגם לא תיוותר בי תודעה מספקת להתייסר מכך, שאיזה
קונסרבטיב במחלת אמונתו,
בחמלת אמונתו,
בחלם אמונו,
באמונת חמלתו,
או סתם באינסטינקט מוטמע בלתי מודע ומבוקר
יכפה עלי אכזריותו
בהחייאתו אותי, ביולוגית,
לערכיו, בניגוד לערכיי.

אני אולי מחייך, ורציני. עד מוות.

נחרצותי הקטגורית

אני מבין שיש מצב וסבירות גבוהה, שברגע הקריטי – לא אני אחליט על חיי, המשכם, או הפסקתם.
לכן, כל הרעיון נחלק לשתי אפשרויות שבמקרה הטוב משיקות, ועם זאת אינן חופפות:

  1. ייתכן ומותי, אני תקווה, לא יהיה קשור למימוש משאלתי זו,
  2. ייתכן ומצבי כן יצריך התייחסות לבקשתי זו.

מקרה 2

אני מבקש שפעולת מי שיהיו לידי תהיה לאור בקשתי –
למנוע, פרואקטיבית, פעולות מאריכות חיים במקרה של תודעה פגועה או פוטנציאל ממשי לכך.

מי שליָדִי

  1. עשויים לשתף פעולה עם בקשתי זו.
  2. עלולים לא לשתף פעולה עם הנחייתי זו, מסיבות רבות.

מקרה 2.1
בו, מי שֶלְיָדי מתנהלים באופן שונה מבקשתי להפסיק את חיי או למנוע את הארכתם,
אינני יודע או יכול לחזות על פי אילו ערכים יפעלו.

בכל מקרה, בפעולתו להארכת חיים, ‘מצילי חיי’, אינם מבטאים את רצוני מולם, לא על פי סט תפישותיי, בעת כתיבת שורות אלה.

ערך החיים

התייחסותי הקטגורית לרצוני להמית אותי במצבֵי ספק, מהווה שיקוף של צֶבֶר הערכים, ערכיי, הבא:

  1. ערך חיים הוא בתלות, בנגזרת, לתודעה הנושאת אותם.
  2. ל-חיי שלי, מבחינתי, אין ערך, כשלעצמם.
  3. ל-חיי, מבחינתי, יש ערך בתלות תודעתי המתפקדת.
    1. חיי נטולי ערך אם אינם בהקשר תפקוד תודעתי מלא
      – כְּכָעת, כנקודת ייחוס.
  4. כשיש ספק ברמת תודעתי, בהשוואה למצבה בעת כתיבת שורות אלה, במצב בו התקשורת עמי פגומה, וזאת מעבר לטווח קצר – ימים ספורים,
    [פחות מעשרה ימים אם לחבוש, לרגע, את מצנפת האדמיניסטרטור האנאלי.]
    או,
    שיש סבירות שהחלמתי תהיה עם תודעה פגומה – רוצה, מבקש, תובע, מתחנן להִמנע מסיכון כזה מולי.
  5. תתכן אפשרות שהתודעה תהיה שלמה והגוף לא – גם בכך אינני מעוניין.
    1. אין לי עניין שמישהו, מוכשר או בעל ניסיון בתחומי ‘שיווק החיים’, ימכור לי שחיים בגוף שעבר מטמורפוזה, עדיין נפלאים ביחס לאלטרנטיבה – הוא יודע משהו טוב ממני?
      אני אלוף עולם בדבר אחד; אני יודע מה אני אוהב, ועוד יותר מה אני לא.
      לצערי לא היו לי מתחרים באליפות זו. אינני צריך שמישהו ילמד אותי שעדיף לי לקיים את ערכיו מאשר את רצונותיי שלי.
      אני מקבל שמי שמקדם את הרעיון של הארכת חיי בניגוד לרצוני מוצא בכך ערך רב, ביחס לאלטרנטיבה, ומקדם את ערכיו ואמונותיו.
    2. לי אין עניין בכך, לא רוצה שיכפו עלי תפישת אחר זו.
      מעדיף לשמר את העדפותיי שלי, לגבי עצמי, גם בנושא זה.
    3. מבטיח לא להחיל על אחר את תפישתי זו,
      אלא,
      רק להסתפק בלתמוך [לא נראה לי שיש לי מספיק תשומות אפקטיביות לקדם, עלי לבחון ולמצות את זה – deady] בקשה מפורשת כזו שלי,
      למי שחולק סט ערכים דומה, בנושא זה.
  6. אין לי כוונה להגיע לגילאים מתקדמים.
    מעדיף, כעת, לעצור מוקדם.
    בגיל 74 טרום מותה, אמי אמרה “אני כבר לא אמות צעירה.”
    גם אני, צעיר – כבר לא אמות.
  7. גם אם ממש אין לי רצון שמותי יקרה בטווח הקצר, מאחל לעצמי לא להגיע למצב בו אייחל למותי, או לחִלופין, למצב בו תודעתי העכשווית הייתה מבכרת את חדלוני על חיים כאלה.
    בשל התכנות מצבים מסוג פגיעה תודעתית, פרקטיקת משאלתי זו מכוונת אליה.
  8. בנסיעותיי לחו”ל, בנסיעות מוצלחות אני חוזר מתוסכל – ‘למה הסתיים? מוקדם לי מדיי, הייתי נשאר עוד.’ מוצא (סוג של) נחמה שלא נשארתי עוד עד שהיה נמאס לי, וחזרתי בכייף.
    מסתכל כך גם על חיי; גם אם לא מושלמים, הם עד כה, מאד טובים.

    • מעדיף לסיים עם טעם של ‘עוד מהם! לא מסופק‘,
    • מאשר עם טעם של ‘די מהם! לא מסופק‘.
  9. כעת, הייתי שמייח שבמקרים גבוליים של ‘יש ספק’ יימצא מי שיעזור לבצע את פרקטיקת ה-‘אין ספק’, ההמתה, שהמסייעים לא יקלעו למצב בו צילה של הסתבכות עם החוק והביורוקרטיה המתאכזרת באִצטלת ‘חמלת החיים’, תמנע או תעיב על המעשה הנכון מבחינתי – הפסקת החיים, או ההמתה הנגזרת מכך.
  10. רצוני זה הוא בידיעה והלימה לרצון קרוביי הנותרים – איריס, גיל ושי.
  11. מי שרצוני זה לא נמצא בהלימה איתו, עם ערכיו, נמנה על אלה עם יסודות תפישתיים חברתיים שאין לי עניין בהם מעבר לסקרנות, בוודאי שלא לקדמם, ואוסיף בחוסר איפוק – לא רוחש הערכה חיובית לתפישות קונסרבטיביות אמוניות באשר הן. מקווה שערכים אלה לא יטלו חלק בקבלת החלטות בנושא חיי.
  12. רצוני, כרצון כל פרט אחר, עליון על רצון חברה בכל הנוגע לפרט ושאינו פוגע בפרטים אחרים, גם אם אינו בהלימה עם ערכים של החברה, המדינה, בה הפרט נמצא, גם אם יאמרו שרצוני הפוגע ב’קדושת החיים’, בעצם פוגע בחברה.

ערך גוף ללא חיים

לתפישתי, לגוף ללא חיים אין ערך. לא לגופתי שבהגדרה אין לי שליטה עליה, ולא לגוויות הקרובים לי ביותר.

בשנת 2000, תרמתי את גופתי לאוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה – כשבכוונתי שיעשו בה ככל העולה על דעתם. מקווה שיפיחו בה ערך כלשהו ושיהיו מי שיספחו ממנה ידע או ניסיון כלשהו שבאמצעותם ייטיבו עם חיים אחרים.

לא, אינני רואה בכך לא מעשה נדיב ואף לא נאצל.
אינני מוותר על דבר, אם אני יכול כעת להתמיר חוסר ערך – גופתי, בערך – אחרים יפיקו מכך ערך כלשהו, כללית, זה יופי. כשהפעולה אינה עולה לי בדבר – אני אינני, מתבקש, לא עולה, לא כואב, אין ייחוס ערך לגופה מתה.

אם מותי יארע בחו”ל – מבחינתי, יש להשאיר את גופתי במקום מותי, אין סיבה לשנע אותה, לא מייחס לגופה כלשהי, ובכלל זה בטח לגווייתי, ערך כלשהו, גם לא לגופות יקיריי החיים, אלא, כבפסקה הקודמת – ביתורה לשם לימוד.

לתפישתי, אין שום ערך למיקום קבורת גופתי.
מותיר את ההחלטה מה לעשות בה להחלטת מוצאי הגופה וריבוני מקום המצאותה, בבחינת ‘אנוח על משכבי האחרון בשלום’, מבחינתי אין צורך לשנע או לשָלֶח.

תפישת החיים

חבר נחשף למאמץצִ’יק
– זה לא באמת מאמץ, זו הֵערְכות מקדמית למניעת מצב בלתי רצוי, הערכות כונסת תשומות תודעתיות וזמן, שבאמת לא מהוות ולו נטל קטנטן, אלא הנאה וסיפוק בצידן –
שאני עורך סדר מִקְדמי להסדרי מותי, מה ובאילו תנאים.

הוא, החבר השמרןץ’ הנבוןץ’, אמר ש’תפישת המוות שלנו שונה.’

“אח שלו” ניסיתי להסביר לו ללא הצלחה –

“תפישת המוות שלנו די דומה,
זו תפישת החיים השונה.”

ובמחשבה שנייה גם אינני בטוח שתפישת המוות שלנו דומה.

לא צריך טובות

ניתן להבין, אני מניח, שאני די חושש ממי שירצה להיטיב עִמִי ולהאריך, להציל, להאריך, את חיי, בשל עקרונותיו החמלתיים, ובפועל אכזריים, להבנתי.

החל מגיל 60 לערך, הייתי אומר לבתי, ‘תתחילי להתאמן על לכידת עין הפארמדיק/ אח/ רופא, זקרי את האגודל שלך, ובתנועה אלגנטית מדודה העבירי אותו ליד גרונך משמאל לימין, וחווי עם הראש לעבר מה שהיה פעם אבא שלך וכעת גוויה שרועה, סרוחה, חסרת ערך. לפחות לו, כלומר לי.”

בעצם כן צריך

מיניתי את מ”ר רג’ לממית ראשי, מי שיאתר פרקטית את המתתי בהִנתן המצב,
וכן
את סמ”ר שמרןץ’ נבוןץ’ לסייען ממית ראשי.

אלה מונו להפעלת תבונתם הפרקטית באיתור האמצעים לסיוע בהחשת הפסקת חיי כאשר יפסיקו להיות ראויים, להחלטת איריס, גיל ושי.

לא אהיה שם כדי לקבוע את סדרי ההחלטה, ועם זאת, אם תלוי בי – אם מי מאיריס, גיל או שי, אחד מהם, גורס שיש להמית – המיתו, בבחינת יש ספק, אין ספק בכיוון אחד.

טריגרים, זרזי פעולה:

א. אם עולה נושא תודעתי הלקויה, סימן שיש ספק במידת ערך חיי.

ב. אם ‘יש ספק – אין ספק’, לכיוון הפסקתם.

ג. סמ”ר שמרןץ’ נבוןץ’ שלח אלי פרקטיקה אפשרית שבעירנותו מצא ובתבונתו קישר אלי.
מ”ר רג’, אנא, הפעל את תמהיל כישוריך המפותחים לקידום הנושא בעת צורך:
“…בהסכמת המשפחה הם מתחילים להגדיל את מינון המורפיום שניתן לו, ואז מעלים עוד ועוד. כולם מבינים את משמעות המהלך: החולה ישקע כעת בשינה עמוקה, ובזמן הקרוב ילקה בדום נשימה ויילך לעולמו.”

או כמו שידידי הנערץ אמר:

“יאללה, בוא נגמור עם זה.”

פרדוקס

אני מודע לכך, שבשל המניפסטציה שאני עורך לנושא בהקשר שלי, יש מצב שבהנתן הסיטואציה, אני בעצם מקשה על מציאת האקסקיוטר לביצועה. בחשיפה מעין זו, אני בעצם מעצים את בעייתיות הטיפול בנושא ומחבל בנושא לשמו נכתב פוסט זה.

הפתרון

אז זהו, שפרקטו-טקטית אין לי פתרון לכך.

אסטרטגית בבחינה מתמדת אני רואה שהמניפסטציה חשובה יותר, אני לוקח את הסיכון, כסיכונים נוספים שמזמנים חיים.

דומה גם אם לא אותו דבר

תכלית שידול הנחת תפילין של אנשי חב”ד במרחב הציבורי הוא… יש לשאול אותם.

תוצר לוואי של פעולה זו הוא הנרמול שלה – פעולה פולחנית שאם היה עושה אותה פרט בודד הייתה נחשבת, בצד הקל של ספקטרום האי-סבירות כ’הזויה’.

תוצר הלוואי, מעריך  שכך גם תכלית היוזמים, של מצעד הגאווה הוא נרמול שאינם הטרוסקסואליים.

תכלית נוספת של פוסט צנוע זה – נרמול ההתייחסות, טיפול בהפקרת השליטה על מות סובייקט, בהפקעת השליטה על החיים מחברה, מדינה, דת, או כל קולקטיב אחר, והפקדתה להחלטתו הבלעדית של הסובייקט, שבחר לקבל החלטה מקדמית בנשוא – כמוני, ומינוי מי ממטעמו שיהוו סיוע אקטיבי למימוש רצונו.

לאחר מותי

לא בקשה

הבטחתי בקשה אחרונה. אז לא באמת מבקש. מריבוי סיבות. הוחשובה שבהן: לא באמת משנה, אני מת, לא?

קיצור – בחיי, תרתי משמע, מה קורה אחרי מותי, אתי, לא מעניין. לכן תרמתי את גופי חסר הערך.

לפני שאמי המצויינת מתה, שכבר היה ברור, שאלתי ‘אמא איך תרצי את הלוויה?’
‘צנוע’ אמרה.
‘אבל אמא, זו החגיגה שלי, את לא תהיי, אז איזה say יש לך על זה?’
‘אז למה אתה שואל?’ הייתה עונה עם סימן שאלה.

לי אין עניין, לא עכשיו, בטח לא אחרי מותי, חסר ערך ומשמעות.

אם למישהו חשוב? מתקשה להאמין. יש מי שרוצה להתכנס לנורמות חברתיות – לא עסקי, לא מעניין. זתם מיותר.

מניפסטציה

 למה חשוב לי לחשוף ולפרסם תכנים כה אישיים

מכיוון שראיתי, חוויתי, מצבים בהם המערכות הציבוריות מותנות לטפל בשימור חיים, ללא תנאי,
במנותק ממצב החולה,
ובהתעלמות מרצונו,
גיבשתי לעצמי את דרך הפעולה שהייתי רוצה שתינקט כלפי;
מה אני רוצה שיקרה לי במצב של גוף, או תודעה פגומים,
במנותק אם ייעשה או לא – זה מה שהייתי רוצה.

לצורך כך, ב- 1978 הונפק לי כרטיס אדי, ב 2000 תרמתי את גופתי למדע, וב- 2017 חתמתי על טופס טיפול פליאטיבי.

אלה פעולות שתומכות ב-תפישתי, וכמובן לא מבטיחות את יישומה.

מה שנותר לי לעשות זה לחשוף את גישתי כדי לתת לה ‘הכרה’ כללית, לקדם את יישומה מולי, על ידי אנשים קונקרטיים, שקראו, וראו שכשהתודעה שלי (עוד איכשהו 🙂) תקינה, נחשפו לגישתי זו.
ייתכן ואולי אחרים שתומכים בגישה זו יפיקו ערך אישי מול עצמם או קרוביהם, כדי שזו תהיה אולי נורמה ציבורית, שההחלטה על חיים והפסקתם תהיה בידי פרטים ולא על ידי קולקטיב או מוסד חברתי כלשהו.

כעת המדינה לא מכירה ברצון וולונטארי בסיום חיים. אין אפשרות לומר – ‘אין טעם, סיימו עם זה.’
לא רלוונטי לבקש ממקורב שישים כרית על פנים.
כן רלוונטי ל־מי שרוצה, לתת לו אמצעים מסיימי חיים, בתצורה כזו או אחרת כמו ב’דיגניטס’ בשווייץ, שבישראל לא מוכנים לאמץ.

תפקיד פוסט זה הוא סיוע רעיוני לכך גם אם משקלו נמוך ממזערי.

לסיום

העובדה שמעט אנשים נחשפו לבקשתי האחרונה אינה מטרידה אותי.
הייתי שמח שהייתה לגישתי זו יותר חשיפה וממילא הסכמה, לא כדי שאחרים יחילו על עצמם – מי שרוצה שיחיל, או לא, על עצמו, אלא, כדי להגדיל את הסיכויים שבקשתי זו תתממש עלי, אישית.

מה שכן מטריד אותי הוא המיעוט של מי שנחשף לבקשתי זו,
האם ימלא את בקשתי זו לאחר שנחשף אליה.

מסיק מכך על סיכוי מילוי הבקשה.

נחייה ונראה.
כלומר – אמות, הנותרים יראו.

 

של מי החיים?

 


טופס נוטה למות, להורדה.

טופס יאיר דיקמן נוטה למות, להורדה.
תמציתו – מבקש לא לנסות בשום צורה להאריך חיים.

אישור קבלת טופס משרד הבריאות

נשלח למשרד הבריאות 26/7/2016.

תוספות למשרד הבריאות ב- 5/7/2017

 

אנשי קשר מודעים לבקשתי זו:

שם טלפון ת.ז.
איריס דיקמן 054-533-2210 056751019
גיל דיקמן 054-522-9901 204770002
שי דיקמן 054-808-0022 316524677
מ”ר שאול רגב 054-428-2151 056396427
סמ”ר אבי שיוביץ 054-425-2680 056479082
אריק אלבו 054-666-4679 056734908
דוקטור מרדכא רופאת משפחה חתומה על המסמך הראשוני
דוקטור סאני ספיר רופאת משפחה מיודעת
דוקטור מיכל רותם רופאת משפחה עדכנית מיודעת

אם קראת, אשמח להשארת שם ‘קראתי’ בתגובה.

אם תתווסף הערה מרושעת, נוטפת ארס ושלילה, מגחיכה ולועגת ברוח אופי האחאנא”ר שלי, מקומך בעולם הבא – בכל הקשור אלי, כמובן – מובטח.

Share