מינורי בבעלי חיים

משך קריאה כ־ 3 דקות

סטלה כבר לא משהו. לא כל כך בעניינים, והעניינים גם הם לא משהו.

בבקרים איריס מתווכת לי את צרכיה. של סטלה. אם ב- 6 בבוקר רק השתינה סביב 9 תחרבן. בבית. אותי זה מבאס – לא הלכלוך ההזדהות שלי עם סבל ההתאפקות. אז אני מוריד אותה שוב לפני, בנוסף על סיבוב הצהריים.

היום, בהתאם לפרוטוקול, ירדנו בשמונה ומשהו. הלכה כן סחור סחור, לא פיפי קקי.

old_tree_fenceמפתח הבניין לידי, שעץ עתיק גדל עוטף גדר ברזל, יצא מבוגר נתמך על ידי מבוגר מעט פחות. עור פניו ‘צבע קלף’, ביטוי מכובס לגוון ‘נטול ויטליות’.

“כל הכבוד” אמר לי בקול תואם את חיוורון פניו שנראה, כלומר נשמע, שעבר ‘אִתגור בריאותי’ לאחרונה. מתפתחת שיחה שלהבנתי הוא שותף לה ברמה של אפס נקודה תשע, מטעמי קוגניציה או שמיעה מתקשים.

אני שואל למה כבוד. הוא “מבחין במסירות הטיפול של בת זוגך בכלב הזקן”. “כבוד שאתה שם לב, ואולי זה לא באמת כבוד, שכן אנחנו מותירים אותה בחיים אם היא סובלת.” הוא הנהן במקומות המתבקשים. “בשונה מבני אדם” הוספתי, “אנחנו יכולים לעצור סבל של בעלי חיים. אישית, הייתי שמח לקבל החלטת עצירה לגביי, כשתודעתי מתפקדת, ואם אחרתי והתודעה מתערפלת – שיעצרו. מה אתה חושב?” שאלתי.

ידידי הוותיק – כלומר הוא ידיד חדש, ראשוני, אך אזרח ותיק – הסכים “כדאי לעצור סבל” אמר חלושות, בנחרצות.

כמנהג מלווי מבוגרים או חולים מאד שמתייחסים אליהם כעצמים, מתעלמים מהיותם גם אם נוכחים, המלווה, באקספוזיציה מסכמת, מתווך בגוף שלישי כאילו רעי איננו ש– “גם אשתו והוא מנהלים שיח כזה, והוא בדעתך על שני כלביהם.”

הנדתי לעצמי,

Share

הערות? אשמח לתגובתך