של מי החיים?

משך קריאה כ- 5 דקות

של החי

בשורה

להותיר בידי פרט את ההחלטה על חייו. והפסקת חייו.

אבולוציונית

האינסטינקט הקוגניטיבי המתפתח מתווה לכל אורגניזם את דרכיו בריבוי מרחבי התנהלות, בשאיפתו לנתב עצמו אופטימלית, בכל עת למימוש רצונו, וזאת על פי ספיחת חיוויים חיצוניים, התניות, תפישות פעולות ובקרות – להלן תודעה.

בעוד שמגוון התנהלות של אורגניזם רבות מספור, לכל ריבוי יצורים אורגניים יש משותף: סוף. מוות שאינו ידוע מראש, לא מועדו, סיבתו, ונסיבותיו.

ברוב מקרי המוות, הפסקת החיים נעשית מסיבות חיצוניות, בניגוד לרצון וייצר אורגניזם שואף חיים.

עם התקדמות התודעה האנושית, חברות פִתחו, באבולוציה סוציולוגית, מכניקת ‘טוב מצרפי’, שכללה, גם, איסור על פרט ליטול חיי פרט אחר. בתחילה, בגיבוי של ציווי אלוהי. בהמשך, באיסור של ריבון אנושי.

במבנים חברתיים מדיניים מודרניים, מובני חוקים ומוסדות שיפוט ואכיפה, הלגיטימציה ליטול חיים, במקרי קיצון, מעוגנת על ידי רשויות. ברוב הדמוקרטיות הרג אנושי מותר באירועי מלחמה, הגנה מול מדינות אחרות, בהגנה אישית, ובמקרים נדירים מקומיים כעונש מוות.

דת, שלטון ותרבות אינם מאפשרים, לא מסייעים, ונמנעים מלספק לגיטימציה לפרט להפסיק את חייו שלו.

רציונל

קידוש ערך החיים, ללא תנאי, הוא רעיון נשגב. אילו הרעיון לא היה מוטמע בשיטתיות נחושה ומתמדת מינקות, היה קשה עד בלתי סביר להטמיע אצל פרטים תבוניים איסור הרג אחר. הרעיון נוגד את אינסטינקט קידום טובתם האישית. כל קונפליקט בין פרטים מהווה פוטנציאל הסלמה לכדי גרימת מוות לאחר.

רעיון איסור ההרג הוא כה רומנטי, אבסטרקטי, רדיקלי, שקברניטי קהילות נמנעו מסיכון טשטושו עם טעינת ניואנסים נתונים לפרשנויות סובייקטיביות של מקרי שוליים כ’המתות חסד’ או התרת הפסקת חיים וולונטרית.

הצורך

התאבדויות קרו, קורות. יקרו.

יש המתייגים את חייהם כ’אינם ראויים’.
ניתן לומר, חיצונית, שתחושה כזו היא משבר חולף, בר שינוי.

יש אנשים חיים, שמצבם התודעתי אינו מאפשר לסביבתם לקבל חיווי, האם אנשים אלה סוברים שחייהם ראויים, או ראוי להפסיקם.

יש מי שבמצב תודעתי מתפקד יודעים לומר, שבהינתן מגבלה פיזית או תודעתית עתידית, הם אינם רוצים בהמשך חייהם, בין אם יהיה ביכולתם להפסיק את החיים, או אם יכולת זו תמנע מהם.

החוככים בסוגיה האם ליטול את חייהם עצמונית, עוסקים ברובד נוסף על ‘האם’: ה’איך’. רובד בעייתי פרקטית, תכנונית ורגשית, קשור לרובד ‘האם’, ומייצר סוגיות נוספות, שלעיתים מאפילות על העיקר כשלעצמו.

בהינתן הבקשה לסיוע להפסקת חיים, המסייעים נתפשים כשותפים לפשע סיוע. במשפט הישראלי סיוע ו/או שידול להתאבדות נחשב כעבירה פלילית, גם כשלא מושת עונש על מתאבד. סעיף 302 לחוק העונשין קובע, ש’המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד דינו עשרים שנות מאסר’, הטלת אחריות לרצח על המסייע למצוקת המבקש למות.

במהלך חיים רבים תייגו אחרים כ’חיים במצב חיים לא ראוי’.

באופן טבעי אנשים עוסקים, גם, ב-איך עולמם היה נראה במותם, מות דמות אהובה או שנואה בחייהם. פחות, אני משער, בסוגיית המתה עצמונית של אחרים; הם אינם רואים בהתאבדות נושא שיש לטפל בו, שכן הנושא נדיר יחסית, נופל בבחינת רצון פרט, במצוקה, ניתן לשינוי תפישתי, נוגד נורמות חיים מקובלות דתית ואזרחית, מדיר שלווה, ומעורר התנגדות רגשית.

אין דיון זה מעלה סוגיית הפסקת חיי אחר, אלא מתמקד במימוש רצונו של פרט להפסקת חייו עצמונית, שלו.

כעת

בצד השלילה של הדת והחברה את נטילת החיים עצמונית, לאור חוסר יכולת פרקטית להימנע מהתאבדויות, עולה צורך התייחסויות לנושא במגוון רבדים.

בישראל, התאבדות נחשבה בעבר לעבירה פלילית מעוגנת בחוק. דינו של אדם המורשע בניסיון התאבדות היה שלוש שנות מאסר. חוק זה היה שייך לפקודת החוק הפלילי מתקופת המנדט הבריטי, ונוסף לחוקי המדינה. החוק מעולם לא הופעל, ובוטל ב- 1966.

ישנן התארגנויות, מעטות, המסייעות לאנשים שמבקשים לשים קץ לחייהם לפי קריטריונים מסוימים;

  • למשרד הבריאות טופס ‘הנוטה למות‘, המאפשר טיפול תומך, פליאטיבי, לחשוכי מרפא סובלים.
  • עמותות כ-לילך – לחיות ולמות בכבוד, מהווה ממשק למסמכים לטיפול שאינו מאריך חיים של משרד הבריאות.
  • עמותת משאלה אחרונה מהווה ממשק לדיגניטאס, קליניקה שוויצרית המסייעת בהמתת חסד בתנאים מסוימים, בהוכחת סבל וסופנות, ובעלות גבוהה.
  • מדינות כ-הולנד מיישמות ליברליות למבקשים לעצורת את חייהם, במצבים מסוימים.

מוסרית

שוללי לגיטימיות התאבדות נתלים בתפישות מקובלות:

  • חברה עליונה על פרט.
    • תפישת עולם. אינדיבידואליזם רציונלי שולל אותה.
  • קדושת חיים – אין ערך עליון על ערך חיים.
    • תפישה חברתית, משנית לתפישת חיי פרט על חייו.
  • טעות בלתי ניתנת לתיקון.
    • כהתנהלויות נוספות, אחריותו של הפרט הפועל.
  • ייתכן שהמצב זמני, בר שינוי.
    • אכן, בראיית חיצונית, אך מתעלמת ממצב פרט.
  • עידוד המתות.
    • מאפשר המתה. המעשה בתחום פרט מסוים. פרט אחר שיעשה עם חייו כרצונו.
  • נוגד ציווי דתי.
    • רלוונטי לאֱמוניים, שיישמו ערכיהם בד’ אמותיהם.

תפישתי היא שהערך העליון עליו מושתתים חיים הוא רצון:

באי פגיעה באחר, מימוש רצוני על חיי הוא הערך עליון, בידיעה, שמימוש רצון פרט אחר על חייו הוא הערך העליון עבורו.”

תהליך

להלן טיוטת הצעה לשואפים לקחת אחריות על הפסקת חייהם מול רשויות מאפשרות:

  • הכרזה: “אני רוצה לקחת אחריות על הפסקת חיי.”
  • שאלה: “האם חייך ראויים כעת?”
    • לתשובה: “לא.” יש להעביר פרק זמן שרירותי, קבוע מראש, נניח שישה חודשים, לתשאול חוזר.
    • לתשובה: “כן.”, המשך-
  • שאלה: “באילו מקרים יש להפסיק חיים?”
    • [] “במקרי ___________ .” פירוט.
    • [] לבקשה מפורשת, מלווה בשאלה “האם חייך ראויים?” ותשובה שלילית.
    • [] במקרים של חוסר יכולת לענות חיובית על השאלה “האם חייך ראויים?” בשל מצב קוגניטיבי שמאובחן כבלתי הפיך על ידי גורמי מקצוע.
      • [] היעדר תשובה ייחשב כתשובה “לא ראויים.” גוררת הפסקת חיים.
      • [] במקרה של ספק – כ’היעדר תשובה’.
      • [] במקרה של ספק – הפסקת תהליך.
      • [] היעדר תשובה לא תיחשב “כלא ראויים”. הפסקת תהליך.
    • שאלה: “באילו אמצעים?” קביעה מקדמית לפי תפריט מוצע.
    • שאלה: “האם הציווי קטיגורי?”
      • [] תשובה: “כן.” התעלמות מערכאה מונעת נוספת, משפחתית או חברתית.
    • [] תשובה: “לא. יש להותיר את ההחלטה בידי _________ “, שם יחיד, נקוב.

התהליך מציב בתקרת הערכים את רצון הפרט כעליון על כל שיקול אחר.

הצעתי

לעורר מודעות, דיון ובעקבות זאת העברת הלגיטימיות והסמכות של קבלת החלטה לסיום חיים לבעליהם. על תפישה המאפשרת לפרט להחליט על הפסקת חייו להיות גלויה דייה כדי לערער את קבעון הנורמטיביות שיש לחברה אחריות מניעתית לכך.

בשם ‘קדושת החיים’, אל לפרט ליטול חיי פרט אחר. עם זאת יש להפקיע מידי החברה את ההחלטה על מניעת מוות עצמוני ולהפקידה בידי מי שאינו רוצה בחייו. חברה תומכת אמורה לשמש גורם מסייע, לא להוות גורם מונע משיקולים זרים לפרט.

בחייאת ראבקום, בעל־חיים תבוני הוא ריבונו של חייו. והפסקתם.

Share

3 תגובות בנושא “של מי החיים?”

הערות? אשמח לתגובתך